"אני אוהב אותך בעת הניצחון
האהבה חייה אינם ארוכים
בצל התבוסה"
- נזאר קבאני, המשורר הלאומי הסורי, "אני אוהב אותך בעת הניצחון", 1973
חלק א': פרידה מתינוק מגודל
"אתה בא לצומת שפרעם?" שחקן ערבי צעיר ואלמוני, במהלך חיפושיו אחר טרמפ הביתה, פנה בשאלה למאור בוזגלו, שחקן יהודי צעיר, לא מוכר מדי, שעמד להיכנס לרכבו. זה היה בסוף הקיץ, באימון שערכה הקבוצה בשטחי המרעה של ירכא בשבוע האחרון שלפני פתיחת העונה האחרונה. עיתונאי ערבי שעמד בסמוך התערב ותיקן, "אומרים 'עובר ב-', לא 'בא ל-'", ושלח את בנו להביא לבוזגלו מוסף ספורט של אחד העיתונים, מוסף שעסק מן הסתם בתחזיות לקראת העונה הקרובה וקבע, באופן טבעי למדי, שסכנין – כעולה החדשה, כקבוצה הענייה ביותר בליגה, כמועדון שנעדר מגרש אימונים משלו – הינה מועמדת בטוחה לירידה. באותו שבוע, כשנשאל בערוץ הספורט אם סכנין תשרוד, אבי מלר יכול היה להפטיר רק, "הלוואי". ליהודי צעיר שעבר לסכנין באותו שבוע כדי לעקוב אחריה במהלך העונה היתה זכות לצפות רק לסיפור הישרדות הירואי – או לירידה.
הילד העגלגל ניגש לבוזגלו ושב לאביו בפנים קורנות, אלא שאת פני חברו לקבוצה נאלץ בוזגלו להשיב ריקם. אין לו מושג איפה הוא עובר, הוא הסביר, הוא סומך על ה-GPS – ואת ירכא הוא מצא ב-GPS רק בקושי. ללמדכם שהמגרש בירכא אינו רק שכוח-אל, הוא גם שכוח-GPS.
מקץ תשעה ירחי עונה ו-33 מחזורי ליגה, בוזגלו וחבריו השיבו את סכנין למפה שממנה נראה היה שנמחקה אך לפני שנתיים. כשירדה אז לליגה הלאומית, רבים ציפו שתלך בדרך כל קבוצה ערביה או פריפריאלית שמבקרת בליגת העל, ותמשיך את הנשירה מהליגה הבכירה בצלילה לתהומות הנשייה. אלא שמתוך ההריסות היא מצאה מאמן, מנהיג וזהות חדשים ושבה לליגת העל, ובקיץ שעבר היא אספה מהלקט, הפאה והשכחה שזנחו יתר קבוצות הליגה כדי להרכיב סגל ששם ללעג קבוצות עשירות בהרבה. באותו סוף שבוע פותח של העונה היא הדהימה את מכבי חיפה בביתה וזינקה לצמרת, וכנגד כל הציפיות נותרה שם לכל אורך העונה. לא רק בליגה היא התעלתה על עצמה: היא הגיעה עד גמר גביע הטוטו שם נכנעה למכבי חיפה, ובגביע המדינה היתה רחוקה רק מספר בעיטות עונשין מלהדיח את בית"ר ירושלים, שכעבור שלושה חודשים זכתה בו. גם בליגה התקשתה בית"ר מול סכנין, שהיתה הראשונה לנצח את האלופה והיחידה לנצח אותה פעמיים מבלי להפסיד לה ולו פעם אחת.
באופן אירוני, גודל הישגיה בא לידי ביטוי באכזבה מהם. במשך חודשים סירבו בקבוצה להכיר בכך שהם קבוצת צמרת, כאילו מעלילים על הטבלה – בניגוד למאמר הקלישאה – שהיא משקרת. אבל מרגע שנחשף שהשקר קטוע-גפיים – ושהקבוצה לא – פשטה ברחבי דוחא התחושה שהשתייכות הקבוצה לליגת העל היא זכותה ההיסטורית והטבעית של העיר. כשתחת החשש לשוב ללוד ועכו החלה לנבוט התקווה לטוס לאירופה, נאלצה גם הקבוצה, על כורחה, להתאים את מטרותיה. וכך אירע שמתוך ברית הנישואין בין הקבוצה לאוהדיה נולד העונה תינוק שהיה גדול מדי עבור העריסה שהוכנה לו. אף אחד לא ידע איפה להניח אותו, או איך ליישב את הבלבול: האוהדים כעסו על השחקנים שלא התאמצו דיים להעפיל לאירופה ובקבוצה כעסו על האוהדים שהדירו את רגליהם מהיציעים והוכיחו, באופן ייחודי וחסר תקדים, שהם טובים לזמנים הרעים אבל לא לזמנים הטובים.
הישרדות, בכל אופן, זאת לא היתה. תחתיה מציע ז'רגון תקשורת הספורט קלישאה אחרת: על עולה חדשה שנמנעה ממאבקי התחתית נהוג לומר ש"תקעה יתד" בליגת העל. אלא שהקבוצה הערבית היחידה בליגה יודעת שהשורש המורה בערבית על תקיעת יתד משמש גם בביטוי "מחנה פליטים", ושבריק המשפטי-כלכלי שבו מתקיים הכדורגל הישראלי הצלחתה נזילה כמו החוזים שאינם מגבילים את שחקניה. שכן הצלחתה הגדולה של סכנין שיבשה לא רק את דעת אוהדיה, כי אם גם את תוכניותיה לעתיד. כל ניצחון שהשיגה היה ניצחון פירוס: הוא רק זרע את זרעי חורבנה הקרב. כבר מאמצע העונה החלו גורמים שונים לבחוש וספוקלציות לרחוש, ותשומת הלב הוסטה ממעללי השחקנים על המגרש לתעלולי סוכניהם מחוצה לו. מעולם לא היה סיכוי שבוזגלו הנוצץ יישאר, אבל אם בחורף נודע שסכנין תאבד את מיטב פועליה השחורים – את עמוד השדרה שלה במגרש, קרופניק בהגנה, קולמה בקישור ויבוריאן בהתקפה – עם בוא האביב התחוור שגם צוות מאמניה האפורים, כביכול, נבזז.
מה ערכה של העונה ההיסטורית של סכנין, אם כן, אם היא אינה מצליחה למנף אותה לעתיד טוב יותר? אפשר שערכה לא משתרע מעבר להווה, אלא שבחודשים האחרונים של העונה סירבו בקבוצה "לחיות את הרגע" וליהנות ממנו – הם היו עסוקים מדי ברגע הבא. אם סכנין – שההרים שמדרום לה הופקעו על ידי הצבא, ולדברי דובר העיריה גוזלים מבני העיר את נקודת התצפית היחידה עליה – היא עיר בלי פרספקטיבה, בני סכנין היא קבוצה שאין לה פנאי לרטרוספקטיבה. וכך, הרבה לפני שנגמרה העונה הנוכחית נאלץ מאזן גנאים, תחת מעטה של חשאיות, להתחיל בהכנות לקראת העונה הבאה בידיעה שבין אם יצליח ובין אם ייכשל – הוא יחזור לאותה נקודה סיזיפית גם בעונה הבאה. מאגרי האנרגיה של גנאים בלתי נדלים: הבטריות בטייפ מתעייפות הרבה לפניו, וב-11 בלילה הוא היה שמח להמשיך ולדבר בעוד שאני הייתי זה שביקש שנשלים את הראיון בפעם אחרת. אבל העייפות והזקנה ניכרים בפניו כשהוא צופה, בריאליות קרה, כמעט כנועה, שסכנין לא תשרוד לאורך זמן בלא תמיכה משמעותית מקופתה המרוששת של העיריה או אוליגרך מחמד משלה. ישועה לא נראית באופק, ובהיותם בנחיתות כלכלית מובנית, המרדף שלהם חסר תוחלת כשל אכילס, שהחל בפיגור לעומת הצב ומצליח להתקרב ואף לסכן את יתרונו לפרקים, אבל עוד לא עקף אותו.
***
ייתכן שהפרדוקס של זנון אינו מיטיב לתאר את המצוקה של סכנין – שהרי הם פגיעים בהרבה יותר מאשר בעקבם – אבל באימון בוקר אחד בשבוע האחרון של העונה, תשעה חודשים וקצת אחרי האימון הראשון שבו הייתי, חשבתי על פילוסוף יווני אחר. על גדרות האצטדיון עוד התבדרו השלטים שנתלו לכבודו של אלישע לוי בשבת הקודמת, במהלך ההפסד 2-1 לאשדוד, חלקם קרועים, כולם מרופטים. אחרים שכבו על הרצפה, לא רחוק מהדשא שמנהל האצטדיון הבטיח בקרוב "לקרקף". בזמן שהשחקנים התארגנו בחדר ההלבשה, שקט של בית קברות עמד באוויר. בוזגלו, בנון וסורמה עלו לדשא לפני כולם והחלו להשתעשע בכדור. הם עמדו על קו הרחבה וגלגלו את הכדור לעבר קו האמצע, מנסים לווסת את עוצמת הבעיטה כך שהכדור ייעצר בדיוק עליו, או קרוב ככל הניתן. תחת שמש קופחת, ההווה נזל אל תוך העתיד הלא ברור שלעברו התגלגלו הכדורים.
בוגדן אפוסטו הרומני התהלך בכפכפים על הדשא ודיבר בפלאפון, מתכנן את חופשתו הקרובה. כשסיים התיישב על הספסל ליד יאיא פטי הקונגולזי, שהקפיץ כדור ודיבר על כך שהוא מצפה לחופשה בקונגו אבל גם דואג מכיוון שג'ון קולמה הקולומביאני מיועד לעבור למכבי חיפה. אפוסטו, מצידו, עסק בזר גנאי חדש שהוחתם, וכשעיתונאי שישב בקרבת מקום ציין שאותו גנאי זכה בתואר שחקן השנה בארצו הוא השיב לעומתי, "ידידי, אתה יודע מה זו הליגה הגנאית? אפילו אתה יכול לפתוח שם בהרכב". כעבור שבוע נודע שהזר הגנאי עתיד להחליף את אפוסטו עצמו; חברתו החלה ללמוד עברית באולפן לקראת שנתם השנייה בישראל, אבל המאמן החדש הודיע לו שהוא אינו רצוי.
ובינתיים, כשפטי ואפוסטו חדלו משיחותיהם ובוזגלו ובנון וסורמה ממשחקיהם והאימון החל, נפרדתי גם אני, ממהר לעוד ראיון. רגע לפני שיצאתי משערי דוחא, הסתובבתי פעם אחת אחרונה כדי לצפות ב-20 ומשהו יחידים רצים כקבוצה באחת הפעמים האחרונות בעונת 2007/08, ובכלל. נזכרתי בהרקליטוס והבנתי שלא רק לאותו נהר אי אפשר להיכנס פעמיים, גם לא לאותו אצטדיון.
אבל אחרים ינצרו מן הסתם רגע אחר, דרמטי קצת יותר.
***
חלק ב': כל ישראל עֲרָבים זה לזה
אחרים ינצרו בוודאי את המשחק הדרמטי שחתם את העונה ההיסטורית של סכנין, נגד האלופה השנואה בית"ר. גם אני הייתי בוחר לנצור את הרגע הזה, אלמלא דחתה אותו ההתאחדות, בחוכמתה האינסופית, ודחקה אותי למצב של נבצרות זמנית. היה זה אך הולם, אם כן, שעל אף כוונתה לקיים את כל משחקי המחזור האחרון באותה שעה נאלצה ההתאחדות להקדים את משחק ההכתרה של האלופה מפני יום ירושלים, ולערוך אותו לבסוף ביום שישי אחר הצהריים. מיכאל זנדברג, קשר בית"ר, דיבר בהשתאות על כך שלא שיחק בשעה כזו כבר שנים, אבל העיתוי ההזוי שימש כתפאורה ראויה למשחק שנעל עונה סוריאליסטית וקיפל בתוכו את תמציתה.
לעיני אצטדיון ריק למחצה, זכר לעונש שספגה בית"ר בעקבות חגיגות האליפות שהקדימו את שריקת הסיום ודחו את הזכייה בה, יו"ר ההתאחדות אבי לוזון העניק לבית"ר את צלחת האליפות לקול שריקות הבוז של הקהל, זכר לשנה רווית פוליטיקה שבה המאבקים מחוץ למגרש התעלו על אלו שהתחוללו בתוכו. משפינה לוזון את הבמה, התפנה הקהל הבית"רי לגדף את שחקני סכנין, מנהליה ואוהדיה, ובראשם ח"כ אחמד טיבי, בלשון שגרמה לאנשי כדורגל ותיקים להסמיק מבושה. כשנגמר המשחק החלה החגיגה ובאמת, העונה לא יכלה להסתיים באופן סמלי יותר: טיבי דימה את אוהדי בית"ר לפח אשפה, והכנסת התכנסה לדיון דחוף בנושא הגזענות בספורט, שהוליד שורת מליצות מרשימה אבל לא הרבה המלצות.
אלא שמי שנחרד מהקללות הנוראות לא יכול היה ליהנות מהאירוניה הדקה שבזיווג הפרדוקסלי שיצרו אוהדי בית"ר בשנאתם – בין אבי לוזון, נציג הממסד, לבין בני סכנין, קבוצת המיעוט הערבי. אמנם סכנין משתדלת בדרכה הלא-עקבית להימנע מפוליטיזציה, ואמנם לוזון אינו נצר למשפחת אליטה מפא"יניקית, אבל קשירתם יחד אינה ביטוי לחדות אבחנה מפתיעה כי אם לפרנויה חובקת עולם. ובאמונתם זו שכל העולם נגדם מצאו אוהדי בית"ר את אחיהם, והם היו הרבה יותר קרובים מששיערו – הם ישבו ביציע השכן. שכן בצל ההרים המקיפים את סכנין כחומות של גזענות מרבים אנשיה לראות את צל ההרים כהרים גם כן. (העובדה שהם פרנואידים לא אומרת, כמובן, שהם אינם נרדפים: במהלך צפייה בגמר ליגת האלופות בבית הקפה של אבו עבדו, שרוב לקוחותיו תמכו בגרנט, שמעתי את אנשי המקום מתמרמרים על הצעה לבטל את המעמד הרשמי של השפה הערבית. למשמע רעיון העוועים חשדתי באופן אינסטינקטיבי שאין מדובר אלא במעשיה פרי פרנויה מקומית, כי מי יכול להעלות הצעה כל כך אווילית?! מספר שעות לאחר מכן נתקפתי רגשות אשם כשגיליתי את התשובה; שוב לא אשגה במתן קרדיט ללימור לבנת).
היו ימים שבהם בית"ר היתה הקבוצה של העם, ושל העם בלבד, קבוצה אנטי-ממסדית שסחפה המונים משום שייצגה קהל רחב בהרבה מזה שהיה תחום בגבולות עירה. מאזן הכוחות הספורטיבי החל להתערער כשנער מממילא הוביל אותה לגביע המדינה ההיסטורי של 1976 שבישר את המהפך השלטוני של 77'. אבל היום נראה הסגל של בית"ר כמו רשימת קניות בזבזנית, מי שמנהל אותה הוא קצין משטרה בדימוס ומי שמממן אותה הוא אוליגרך שזומם להיכנס לפוליטיקה, כשמי ששידך אותו לקבוצה הוא ראש הממשלה, אוהד בית"ר מוצהר, שלצידו יושב בממשלה יושב ראש הקבוצה בעבר, שר האוצר. המהפך, אם כן, הושלם. אבל לא בלי מחיר: אליפות שנייה ברצף שמושגת בפער תשע נקודות יכולה להיות הרבה מאוד דברים, אבל היא לא יכולה להיות רומנטית.
אם יש כיום קבוצה אנטי-ממסדית בכדורגל הישראלי הרי שזו בני סכנין, ולא רק מהטעם הבנאלי של ערביותה. סכנין עלתה לליגת העל באותו סוף שבוע אביבי שבו ציינה ליגת הבייסבול האמריקאית 60 שנה לשבירת מחסום הגזע על ידי הברוקלין דודג'רס, ששיתפו את ג'קי רובינסון השחור שבע שנים לפני שבית המשפט העליון של ארה"ב אסר הפרדה גזעית בבתי הספר. כוחה של הקבוצה המיתית מברוקלין לא התמצה בכך שבשורותיה שיחק שחור, אלא בכך שבהתמודדותה עם אתגר האינטגרציה היא ייצגה את קהילתה, שבשנים לאחר מלחמת העולם השנייה חלו בה תמורות דרמטיות. משפחות לבנות החלו לנטוש את ברוקלין, מספר רוג'ר קאהן ב"נערים של קיץ", ומשפחות שחורות ופורטו-ריקניות הגיעו במקומן. "התחלופה הטילה את אימתה על אנשים משני צדי המתרס. האם ברוקלין עודנה מקום ראוי לגדל משפחה מהמעמד הבינוני?, שאלו את עצמן משפחות איריות, איטלקיות ויהודיות. האם נגזר גורלנו לגור בעוני ובושה לנצח?, תהו שחורים." אף אחד מהשחקנים לא נשא – ולא צריך היה לשאת – נאומים בדבר זכויות האדם, די היה בכך ששיחקו יחד מתוך כבוד הדדי.
בעידן שבו התהום בין ספורטאי מקצועני לאוהדיו מעולם לא היתה עמוקה יותר, מצליחה בני סכנין לייצג את עירה בנאמנות גדולה הרבה יותר מהקבוצה הממוצעת. אוהדי הקבוצה הם המורים של רבים מהשחקנים בעבר ובעלי הפיצריות שבהן הם אוכלים בהווה. כששחקניה הערביים של הקבוצה מדברים על עונת הירידה לפני שנתיים הם מנמיכים באופן אינסטינקטיבי את קולם. זכר הירידה עדיין מביך אותם; בשעתה, הם התקשו לצאת מהבית. אבל הקבוצה מייצגת, כאמור, לא רק את הקהל המתגורר בתוך גבולות העיר אלא את החברה הערבית כולה. מאג'ד, אוהד בדואי מהנגב שיודע היטב מה ערכו של הגמל, קורא למאזן גנאים "ספינת המגזר". ואם זהו מדבר שבו הולכים כבר 60 שנה ערביי ישראל, אכולי רגשות קיפוח, הם חשים הזדהות עם השחקנים המייצגים אותם. ולא רק עם השחקנים הערבים.
הרי בעצם ההגעה לשחק בסכנין שחקן זר או יהודי מכיר, למעשה, באי-ההכרה בו, והוא מונע על ידי תחושת מרמור עמוקה. יבוריאן הארמני הגיע לארץ מקצה ספסל הונגרי, הוביל את הפועל תל אביב לגביע ונזרק, העלה את קריית שמונה ליגה ונזנח, והגיע לסכנין משום שרק היא הציעה לו משכורת שבעיניו כיבדה אותו. קולמה, ששוויו כיום מוערך ב-900 אלף דולר, שיחק אשתקד בליגת המשנה. קרופניק כבר היה נכון להשלים עם פרישה. לא בכדי מאיר כהן נע ונד בין קבוצות ערביות בעשור האחרון, אות קין טבועה על מצחו כשריד האחרון לבין שאן המצורעת. על עוצמת תחושות הקיפוח המפעפעות במשפחת בוזגלו אין כל צורך להרחיב – כי הם ישמחו.
מי שבמשך שנים סירב לתת ביטוי למרמור המבעבע בו הוא מאמנם בעונה החולפת, אלישע לוי, שלאורך כמעט 20 שנות אימון בקבוצות קטנות התעקש שיום אחד, על אף דרכו השקטה, גם ההזדמנות שלו לאמן בקבוצה גדולה תגיע. ובזמן שהתנער מהסטיגמה שדבקה בו, הוא שחרר גם את סכנין לחופשי. לאחר שבוזגלו נכבל על ידי אייל לחמן, מאמנו בהפועל פתח תקווה אשתקד, בתפקיד הגנתי לא לו, לוי העניק לו את החופש לפרוש כנפיים באגף ולעוף. הוא הנחיל לקבוצה כולה סגנון משחק פשוט ופתוח שהשכיח את התדמית שהכתימה אותה בתקופה הקודמת שלה בליגת העל, עת אומנה על ידי אותו לחמן, שהקנה לה סגנון אגרסיבי מוקצן שקנה לה אויבים בארץ ובעולם. הוא היה, כפי שהגדירו עיתונאי אחד, "יותר ערבי מהערבים", אבל אנשי העיר אינם זוכרים אותו לטובה – הם הרי אינם זקוקים לקבוצת כדורגל אגרסיבית בשביל להיות שנואים, לא?
היום, על רקע הגעתו של המאמן החדש, פרדי דוד, לאנשי העיר נותר רק להתגעגע ללוי. אין חולק על כישוריו המקצועיים של דוד, "אבל", כפי שנאנח בערגה עיתונאי אחד, "אלישע היה בן אדם". אם ההצלחה של יבוריאן ובוזגלו, שבשנה הבאה ישחקו במכבי תל אביב, וקולמה וקרופניק – שנמצאים בדרכם למכבי חיפה – מסמלת אולי את תקוות המקומיים שגם מסכנין אפשר להתקדם, הקידום של לוי נושא מסר אוניברסלי יותר המפריך את סיסמתו הנודעת של ליאו דורושר, מאמן ברוקלין בשנות ה-40', "אנשים נחמדים מסיימים אחרונים".
אבל המודל של לוי כמאמן הוא יוהאן קרויף, ההולנדי המבריק שאצלו הוא השתלם בראשית שנות ה-90' כשקרויף אימן את "קבוצת החלומות" של ברצלונה, ספינת הדגל של המיעוט הקטלוני. קרויף רחוק מלהיות צנוע או שקט וכשלוי מדבר על השפעתו הוא מתכוון בוודאי רק לפן המקצועי, אבל קרויף יכול לשמש כמודל לכל זר שמגיע לקבוצה המייצגת מיעוט לאומי. הוא הצהיר בפומבי על סלידתו מפרנקו והזדהותו הפוליטית עם הקטלונים, והוא הגדיל לעשות כשגיבה את דבריו המתריסים במעשים נועזים כשקרא לבנו ג'ורדי, הגירסה הקטלונית לחורחה.
גם כשחקן התאפיין קרויף בנטייה לאנטי-ממסדיות. קרויף גדל באמסטרדם, שבימי נעוריו היתה הבירה המשעממת של המדינה "הכי מפגרת באירופה, מלבד אירלנד", כפי שמצטט דיוויד וינר ב"כתום מבריק" את הפרשן הפוליטי ההולנדי, היוברט סמיטס. כל כך נוראית היתה העיר שהשוער אלברט קאמי שאל, "האם שמתם לב שהתעלות של אמסטרדם דומים למעגלי הגיהנום?" המהפכה שזעזעה את העיר והפכה אותה ל"מרכז הקסום" של אירופה החלה באמצע שנות השישים, כשהמוני צעירים התאספו להפגנות הזויות נגד חברות הטבק ותרבות הצרכנות סביב פסל של נער רחוב שדמה דמיון מפליא ליוהאן קרויף. ובעוד הצעירים האנרכיסטים חוללו הפיכה תרבותית, קרויף היה שחקן המפתח במהפכת הכדורגל של אייאקס. הוא היה חלוץ שיטת ה"טוטל הפוטבול" –לא רק חלוץ, כמובן – ששברה מוסכמות, פרצה גבולות ומוטטה את ההיררכיה המקובלת על המגרש – ומחוצה לו. סמיטס טוען שקרויף היה השחקן הראשון שהבין שהוא אמן, ובעיני הנוער המקומי קרויף היה ג'ון לנון ההולנדי. הוא מצא את האיזון הרגיש שבין אינדיבידואליזם לקולקטיביזם, והיה לסמלן המובהק של שנות השישים. טוען סמיטס, "קרויף עשה את המדינה למה שהיתה בעקבות המלחמה. אני חושב שהוא היחיד שבאמת הבין את שנות השישים".
בין קרויף ללוי קושר חוט אחד נוסף שקבור מתחת לתלי ההיסטוריה, שמוביל מספרד להולנד לפעם הקודמת שבה נהנתה אמסטרדם מ"תור זהב". משפחתו של לוי עלתה לארץ בשנות החמישים ממלייה, מובלעת ספרדית רב-תרבותית השוכנת לחופי מרוקו, שאליה ככל הנראה הגיעה בעת גירוש ספרד. אשתו של קרויף יהודיה, נצר למשפחת יהלומנים ותיקה מאמסטרדם, שאליה הגיעו האנוסים בצאתם מחצי האי האיברי במהלך המאות ה-16-17. באותם ימים היתה אמסטרדם "בנק התודעה" של אירופה, צומת תרבותי-רעיוני קוסמופוליטי תוסס, ועבור אותם פליטים יהודים שהשתלבו בשגשוגה ותרמו לו היא היתה "ירושלים דהולנד", מקום שבו יכלו להשיל את התחפושת הנוצרית שעטו ולשוב למסורת אבותיהם. הם היו "נשמות חצויות", "נוצרים בלא אמונה ויהודים בלא ידיעה", קרועים בין יהדות לנצרות, בין ספרד להולנד, בין קולקטיביזם לאינדיבידואליזם. במאבקם להקים יש מאין קהילה יהודית הם התקשו להתגבר על נטייתם לאנטי-ממסדיות, שלדברי היסטוריון אחד היתה כמו טבועה בדמם. הם סללו את הדרכים שהוביל כעבור מאה למודרנה היהודית, ולדברי היסטוריון אחר הסיפור שלהם הוא "הפרק הרומנטי ביותר בהיסטוריה האנושית".
ובינתיים, הפרק האחרון בעונה ההיסטורית של בני סכנין זימן לי, בעיני אנשי סכנין, מבחן נאמנות דומה.
***
חלק ג': אהדת אמת
"אל תגיד לי שאתה אוהד בית"ר", לחש בחשש, כמעט בתחינה, מלצר בבית הקפה של אבו עבדו במהלך גמר גביע המדינה בין בית"ר להפועל תל אביב. לפני שהגעתי לסכנין יעצו לי לא לשקר בנוגע לשירות הצבאי שלי. אבל אף אחד אף פעם לא שאל אותי, וכנראה שזה לא כל כך מעניין אותם. יש בסכנין עניינים הרבה יותר רגישים משירות צבאי – אהדה לבית"ר, למשל. הרגעתי את המלצר, וגם אחרים ששאלו במהלך השנה, אבל זה לא עזר. נראה היה שהם נותרו סקפטיים, והם עלו במספרם על המעטים שהחצינו את החשדות שהיו להם במניעיי לגור כאן.
אבל לאנשי סכנין יש עין חדה: הם כנראה זיהו בי את סימני החטא הקדמון. כי האמת היא שפעם, בעוונותיי, הייתי אוהד בית"ר. אני לא יכול להצדיק את זה, אבל אני יכול לתרץ: בכיתה ב' כל הבנים הלכו בהפסקה לשחק כדורגל, ואני אחריהם; כולם אהדו את בית"ר, ואני איתם. האלטרנטיבה היתה להישאר בכיתה עם הבנות. אני רק ניסיתי להשתלב.
וחוץ מזה, בכלל לא ידעתי שיש הפועל. וכשזה נודע לי, כבר היה מאוחר מדי. אסור להחליף קבוצות. "באש ובמים" כתוב, אני חושב, על דגל של בית"ר שעדיין יש לי, איפשהו. לא היה לי שמץ של מושג שבעיתון מסקרים גם ספורט – התגלית המלהיבה הזאת הגיעה רק בכיתה ג' או ד' – אז איך הייתי אמור לדעת שבית"ר מייצגת משהו שמעבר למגרש? במשך שנים טענתי שאסור לערב פוליטיקה בספורט.
במהלך תבוסה 5-1 שנחלו לפני שנים בגשם החיפאי, עברתי בהפגנתיות מהספה לרצפה – אם השחקנים על המגרש סובלים, נימקתי זאת לעצמי, אז גם אני יכול להקריב את הנוחיות שלי. עמוק אל תוך יום ראשון, אני עדיין זוכר, ההפסד עדיין צרב. אני יכול להישבע שברגע שבו שמעתי שבית"ר גברה 2-3 על מכבי תל אביב העננים נעלמו והשמיים התבהרו באחת. כשבית"ר הפסידה למכבי תל אביב 2-1 בגביע וחבר התגרה בי במהלך הצפייה במשחק, הפסקתי לדבר איתו. את הלילה שבו נרצח רבין אני זוכר בעיקר בגלל תיקו 2-2 בין בית"ר למכבי חיפה מספר שעות קודם לכן, עם שער יתרון של אלי אוחנה מהצד בסוף המחצית הראשונה ושער שוויון של רונן חרזי בדקה ה-81, למיטב זכרוני. כשבית"ר זכתה באליפות בזמן שאני גרתי בחו"ל, הייתי בטוח שאני סובל מביש מזל קוסמי.
אבל אז, לא ברגע אחד אלא בתהליך איטי ולא מורגש, זה התחיל לדעוך. בהתחלה נקפו אותי רגשות אשם, הייתי נבוך מכך שהרגש נעלם דווקא בזמן שבית"ר החלה להידרדר בטבלה – ב"אש ובמים", לא? כשקשה אני נוטש? אבל זה לא עזר, וזה גם לא היה קשור. אני הרגשתי לא קשור. כשהייתי מגיע למשחקים, הרגשתי לא שייך. לא מתוך עמדה עקרונית, שזה לא יפה לצעוק "מוות לערבים". וזה גם לא קרה ברגע אחד, כמו בשריקות הבוז בדקת הדומיה לזכר רבין. זה לא שהתבגרתי והבנתי שספורט זה לא באמת חשוב, כפי שדוד שלי תמיד הבטיח שיקרה, כי לא שהפסקתי להתרגש מספורט, להפך.
זה פשוט קרה. והייתי צריך להשלים עם זה שפתאום מצאתי את עצמי לבד, אוהד חורג, עם תשובה גרועה במיוחד לשאלה הקבועה:
"את מי אתה אוהד?"
"אני אוהד כדורגל…"
אחרי שתיקה מביכה: "אין לי קבוצה".
אז ניסיתי לעבור להפועל – אבל זה לא עבד. אי אפשר לכפות רגש, גיליתי, לצערי. חשבתי שבאמצעות קבוצה מחו"ל אוכל למלא את החסך – ארסנל האלגנטית, אולי. אבל סימפטיה היא לא אהבה, וגם השנאה למנצ'סטר יונייטד לא הספיקה לעורר אהבה. לא היה לי מושג שכמו בסיפור החסידי על היהודי שנוסע עד פראג לחפש אוצר מתחת לגשר רק כדי לגלות שהוא קבור בביתו, גם אני לא הייתי לא צריך להרחיק לאנגליה. כדי למצוא אהדת אמת הייתי צריך רק לחפש בחצר האחורית.
זה לא היה מתוכנן. ודאי לא התכוונתי שזה יקרה. אני הנחתי וכבר השלמתי עם העובדה שיש רק אהדה אמיתית אחת בחיים ושעליי נגזר להישאר בודד וערירי עד אחרון ימיי. ולכן לא הפריע לי במיוחד כשסכנין הפסידו במהלך העונה. היה שלב שאף ייחלתי בסתר לבי לקריסה קטסטרופלית שתוריד את סכנין לשאול מאבקי הירידה. הרי אחד מסיפורי הספורט הגדולים של כל הזמנים נכתב כשדון לארסן זרק משחק מושלם היסטורי בזמן משחק על האליפות, והכתב הלך לראיין דווקא את הזורק המפסיד.
אבל אז, לא ברגע אחד אלא בתהליך איטי ולא מורגש, זה התחיל להתעורר. אולי זה היה בהפסד הכואב לבית"ר בגביע המדינה, אולי כשרעדתי מקור במשך שעות אחרי שירד עליי גשם הזלעפות של בלומפילד בזמן המשחק הנורא והניצחון הנפלא על הפועל תל אביב, אולי בדרך למשחק נגד מכבי תל אביב, כשנזכרתי איזה עונג צרוף זה לאהוד קבוצה ולעקוב אחריה שבת אחר שבת. זה לא נבע מתוך עמדה עקרונית כזאת או אחרת שנקטתי, אלא מתוך תחושת הזדהות ושייכות שהתפתחה עם הזמן. לא הזדהות עם הקיפוח הקיומי של אוהדי הקבוצה, כי אני לא באמת יודע איך זה להיות ערבי במדינת ישראל. אבל בעיר זרה שדוברת לשון זרה ויש לה תרבות זרה, לא היה מקום שבו הרגשתי נוח כבאצטדיון דוחא, שבו אני יכול לחוש קרבה להרבה אנשים שאני מכיר והרבה שאני לא, גם אם אין ביני לבינם דבר מלבד כדורגל, וגם אם איני מאמין מעומק לבי ש"השופט גזען". במהלך השנה נקלעתי בירושלים לאיזו הרצאה של אקדמאית נפוחה מול קהל מלא חשיבות עצמית ושביעות רצון עצמית, ולפתע הזדקר כניגוד בראשי המגרש בדוחא, והתעוררו בי ציפייה גדולה למשחק בליגה ב' שראיתי בו למחרת, וגם געגוע עז לאווירה שלו, לפשטות ולצניעות ולהיעדר היומרות.
וכך אירע שקמתי מוקדם באותו יום שישי, בקצו האחר של העולם, והתחברתי לאינטרנט כדי לעקוב אחר המשחק נגד בית"ר, מרענן את העמוד בנואשות חסרת-תוחלת מדי כמה שניות. הלב שלי קפץ כשבוזגלו כבש, וצנח כשתמוז השווה, והמריא שוב כשאפוסטו ניצח את המשחק. ואז עלתה באחד מאתרי האינטרנט הכותרת, "סכנין אוהבת את טדי", ואני חשבתי – גם אני אוהב אותך!
והאהבה הזאת לא נפגמה כעבור יומיים כשקרית שמונה ניצחה את נתניה וגזלה מסכנין את הכרטיס לאירופה. קבאני לא ידע על מה הוא מדבר, או אולי הוא רק מדבר על צורות נחותות של אהבה, כמו אהבת אדם למדינתו. כפי שכתב רוג'ר קאהן על ברוקלין, "אתה יכול להתפאר בקבוצה בעת ניצחונה, אבל אתה מתאהב בה רק בשעה שהיא מפסידה".
פורסם ע"י teddyjf 
פורסם ע"י teddyjf 