הזר

"אם משקרים האנשים בעולם הזה, מה גורם לך לחשוב שהם יהיו כנים בעולם הבא?"

(ראשומון)

  

המסך ירד והאורות כבו, ובזמן שאשדוד חגגו על כר הדשא ניצחון 1-2 שהבטיח כמעט בוודאות את הישארותם בליגה, בני סכנין ירדו בראשים חפויים מכר הדשא של דוחא בפעם האחרונה העונה. הם לא הלכו, כקבוצות אחרות במגרשים אחרים, להודות לקהל שליווה אותם במשך העונה. הקהל, מצידו, לא חיכה להם; חלקו אף לא חיכה לשריקת הסיום.

באותה שעה, צפונה מדוחא, שחקני קריית שמונה חגגו עם אוהדיהם את שער הניצחון הדרמטי שכבשו נגד האלופה בית"ר ירושלים, לפני שירדו מכר הדשא שלהם בפעם האחרונה העונה. הניצחון שלהם, יחד עם ההפסד של סכנין, השיב אותם למקום השלישי המוביל לאירופה והוריד את סכנין למקום הרביעי המוביל ל… אינטרטוטו.

 

***       

  

המאמן: אלישע לוי מיהר לרדת, כמו שחקניו, לחדר ההלבשה. בדרכו הוא הספיק, כדרכו, למחוא כפיים לעבר הקהל. לאמצעי התקשורת אמר, בקול שהסגיר סערת רגשות לא אופיינית: "אני חושב שמן הראוי שבמשחק כזה שהקבוצה משחקת בקרב על אירופה המגרש יהיה מלא. לצערי לא ראיתי את המגרש מלא אבל אני מכבד את כל מי שהגיע לכאן. אז אני יכול להגיד לקהל שאנחנו מצטערים על התצוגה היום. לא ניצלנו את המצבים שלנו בחצי הראשון, פשוט בחצי השני קיבלנו גול מהיר ובפיגור 2:0 מאד קשה לחזור. היום זו הייתה הזדמנות טובה מבחינתנו לסגור את הסיפור שלנו על אירופה ואני מצטער שלא עשינו את זה".

 

הקהל: אוהד מבוגר וממושקף חיכה על יד הגדר, מכלה את זעמו בעוברים ושבים. הוא הרים רגל אחת בזווית של תשעים מעלות, לאות הסבת המקצוע שעברו לדעתו שחקני בית"ר. מרגע שנכבש השער השני לחובת סכנין הוא כבר החל להשתולל. אבל כשמאמן אשדוד יוסי מזרחי חזר אל הדשא אחרי המשחק כדי להעניק לכלי התקשורת ראיון, הוא יצא מדעתו.

"קיבלת מתנה! קיבלת מתנה! אתה אפס – לא ניצחת, קיבלת מתנה!", הוא רץ בעקבותיו לאורך הגדר ושאג, משולהב, מוטרף, אחוז דיבוק שסירב להרפות. הוא תקף את מזרחי, אבל זעמו הופנה בבירור למקום אחר. הצעקות הרמות הדהדו ברחבי האצטדיון הריק, אולם שריר לא זע בפניו של מזרחי, שנראה תמיד כאילו התבשר זה עתה שאלוהים הולך להציף את העולם שנית.

"קיבלת מתנה! קיבלת מתנה! קיבלת מתנה", האוהד המשיך, כולו להט דתי משיחי. על שאר הנוכחים החלו בהדרגה לחוש אי-נוחות. אוהדים אחדים ניסו להרגיעו, אבל הוא מיאן להתעשת. איש הנהלה מזרה אימה התקרב לאיזור וגם אנשי ביטחון שמו את פעמיהם בכיוון ושלמה התחיל לגרור אותו החוצה.

"קיבלת מתנה! קיבלת מתנה!", הוא המשיך, לכוד בטראנס של טירוף, עד שנבלע באפילת היציאה.

ביציאה נתקל אוהד אחד במוסא, שעשה במהירות את דרכו החוצה. "מה נשמע?", שאל האוהד בלבביות. "בסדר", הוא ענה, אבל לא שכנע. "אתה בסדר?", התעקש האוהד. "לא, לא בסדר", השיב מוסא, וחלף על פניו.

בינתיים הגיע ליציאה וליד, אחרי שהקיף את כל המגרש ועבר על פני חבריו השומרים. הוא בא עכשיו לקלל את השחקנים, לא את כולם – אבל לפחות את אלה שלא התאמצו. "אין לי בעיה שהפסדנו לאשדוד, אבל ביזיון להפסיד לכל קבוצות התחתית", הוא הסביר.

 

ההנהלה: בפינת קונדיטוריה במרכז העיר, שעה קלילה אחרי סיום המשחק, ישב מאזן גנאים עם בנו העגלגל ועיתונאית עם שיער בלונדיני ארוך וסעד את לבו פת כנאפה. בחוץ חיכה חבר הנהלה אחר, והשיב בשוויון נפש לשולה המתוסכלת שדיברה בגנות בית"ר. גנאים קרא לה להצטרף לשולחנו. גם הוא סירב להתרגש מההפסד של בית"ר. הוא סיים בנחת את הכנאפה והודה שהאחריות כולה על קבוצתו, רגוע ושקול כתמיד. אחר כך הזמין כנאפה גם לקרופניק וארוסתו שזה עתה נכנסו לקונדיטוריה. עם הארוסה הוא הרבה להתלוצץ; עם הבלם הוא היה להוט לקבוע מועד שבו ידברו על חתימה על חוזה לעונה הבאה.

 

הזר: יאיא פטי, גבוה ושחור עם ראש מלא תלתלים, הוא עמוד התווך שעליו נשענת הגנת סכנין. האנגלית שלו רצוצה ועם הצרפתית שלו הוא יכול לתקשר רק עם מאור בוזגלו. מהצרפתית שלמד בוזגלו בשנה שבילה בצרפת הוא מעדיף להשתמש בעיקר בקללות. פטי הראשון לצאת מחדר ההלבשה לפני האימון והראשון לצאת מחדר ההלבשה אחרי האימון. הוא מדבר הרבה עם השחקנים הצעירים, אבל מטבע הדברים הוא מבלה בעיקר עם הזרים. מה חברו להגנה, קרופניק, יודע לספר עליו? "הוא מקונגו, הוא שיחק כמה משחקים בנבחרת קונגו, יש לו אישה וילד. זהו".

פטי ממעט לעלות להתקפה, בדרך כלל הוא השחקן הקרוב ביותר לשער סכנין. אבל בדקה ה-87 הוא היה השחקן הקרוב ביותר לשער היריבה כשדחק פנימה את הכדור, צימק את היתרון האשדודי והעניק לסכנין תקווה אחרונה. כשסכנין יצאה להתקפה האחרונה במשחק, פטי כבר היה עמוק בתוך השטח של אשדוד. מתוך הלהט להציל את המשחק, הוא הותיר את המשמעת הטקטית שלו הרחק מאחור.

שעה קלילה לאחר מכן, בפינת הקונדיטוריה שבמרכז העיר, שולה נדהמה לגלות שהגבר הגבוה בג'ינס וחולצה חומה הוא קרופניק. היא לא הצליחה לזהות אותו מחוץ למגרש, בלי מדים. הוא פשט אותם מזמן, אבל הוא עדיין היה במשחק, מריץ אותו קדימה ואחורה, מתקשה להשלים עם ההפסד.

שולה האשימה את השופט, אבל קרופניק דחה אותה – האשמה בשחקנים. גנאים ניסה לדבר על העונה הבאה – אבל קרופניק הדף אותו, ונראה היה שבדעתו לעזוב את הקבוצה בעונה הבאה. שולה ניסתה לדבר על לבו, אבל הוא היה במקום אחר. לא בעונה הבאה.

העיתונאית הבלונדינית התגרתה בקרופניק, "החתונה בעוד פחות משבועיים? כל החיים שלך עומדים להשתנות – אתה לא לחוץ?" קרופניק הפטיר תגובה לקונית והניד בראשו. אבל גם ראשו היה במקום אחר. לא בחתונתו הקרבה.

השיחה קלחה והכנאפות נאכלו אבל ראשו, שבדרך כלל מתנשא גבוה מעל כל השאר, נותר כבוש ברצפה. הוא ישב שפוף, שבור. "אני יכול להרוג מישהו", הוא מלמל לעצמו. הוא היה אומלל, נואש, מיואש. "אני לא מבין את הקבוצה הזו, איך יכול להיות שלזרים איכפת יותר?"   

 

***

 

בכניסה למנהרת השחקנים התגודדו אנשי תקשורת ומקורבים. לבד על כר הדשא הגדול והחשוך נותר עלאא' האפסנאי, טרוד בחיפושים אחר משהו, דבר מה שהלך לאיבוד בדשא. שמא היה זה הכרטיס לאירופה?

אירופה? "ירושלים זה לא אירופה", שרו האוהדים בפתח המשחק נגד אשדוד, בלי סיבה מיוחדת, כדרכם בקודש. ביום שישי סכנין תגיע לעיר הקודש, כי עבור סכנין הכל מתחיל ונגמר בבית"ר: במשחק האחרון של העונה היא תהיה חייבת ניצחון נגד האלופה במבצרה כדי להותיר לעצמה סיכוי להשיג מחדש את הכרטיס שאבד לעלאא' בדשא של דוחא.

בחזרה לעתיד

כמו קול עמום מהעבר, ההדים השבורים לדבריו של זוהיר בהלול התגלגלו ברחבי המגרש המוריק. למומי מרכוס קולו של השדר המיתולוגי מזכיר נשכחות נוטפות נוסטלגיה: כשגלי הרדיו הקצרים הוציאו את שמעו של בהלול למרחוק, להר אירופאי כזה או אחר שעליו טיפס באותו סוף שבוע, מומי ידע שבנו גבע יכבוש. גבע מרכוס שיחק בהפועל פתח תקווה של אברם גרנט בסוף שנות ה-80' ובתחילת שנות ה-90'. מאז עלה גרנט לגדולה, הפועל פתח תקווה ירדה ממנה, "שירים ושערים" איבדה את בכורתה ואספהאן הצטרפה לאביה זוהיר כשדרנית לבית בהלול – אבל כל אותה העת המשיך מומי לפקוד את משחקי בנו בנאמנות, עד עצם היום הזה.

  

ביום שני בלילה הוא ישב על טריבונות האבן שלצד כר הדשא המטופח בפארק רעננה וצפה בבנו משחק בגמר גביע המדינה לוותיקים. הבחירה בבהלול ככרוז היתה מושלמת: לצדו של מרכוס שיחקו בשורות עירוני פתח תקווה סוללה של תותחים שהמשיכו להרעים בבעיטותיהם, שנים ארוכות לאחר שהבריקו לאחרונה בשנות ה-90' – ניר לוין, יוסי שושני, אלי מחפוד, אלכס ברמכר, שרון צופין, עופר פביאן ואחרים. הם לא רק עמדו בגבורה בפני השעון הביולוגי שלהם, חלקם גם רצו. ועל אף שהם לא ממש התעופפו לכדורים ששייטו באוויר, משחקם היה מלא מעוף. הם הרשימו במסירות מהירות בנגיעה אחת ובמשחק אינטליגנטי להפליא, ובכך אוששו את דבריו של ויין גרצקי, שחקן ההוקי המיתי שאמר שהטרגדיה הגדולה ביותר הניצבת בפני ספורטאי מקצועני היא שהוא מגיע לשיאו המנטלי הרבה אחרי שהידרדרו יכולותיו הפיזיות. כמוהו, גם להם היתה סיבה טובה לבקש להשיב את ימיהם כקדם: חלקם הגדול נשאר בענף כמאמנים שבחרותם אינה עושה חסד עם נעוריהם כשחקנים. אלא שבמהלך הניסיון הנאצל להשיב עטרה ליושנה, הם הצליחו לנער מקצת מאבק הכוכבים שבו התכסה עברם המפואר ופיזרו אותו על ההווה האפור שלהם.

  

מנגד התייצבה קבוצת הוותיקים של סכנין, בלי שם גדול אחד לרפואה – אפילו לא קובי רפואה. ובאמת, אין סיבה מיוחדת שבעטייה ישותף קובי רפואה בשורות סכנין; הוא הרי מעולם לא שיחק בה. אבל גם הרוב המכריע של אלו שעלו לכר הדשא לא ייצגו מימיהם את בני סכנין. ואמנם מאזן גנאים מעניק לקבוצה סיוע מסוים, ולרעננה הסיע אותם מוסא, אחיו הקטן של מג'יב - תרתי משמע - אבל די במדיהם הירוקים של הקבוצה כדי להבהיר שהם לא עברו בקבוצת הבוגרים של המועדון לפני שעלו למבוגרים.

 

סאמר ח'לאילה, שהקצה חדר שלם בביתו לתיעוד תולדות בני סכנין, הוא מבין הבודדים ששיחקו בה. הוא משמש כמאמן קבוצת הוותיקים, על אף שהוא מהצעירים שבהם. באופן אירוני, גם לשופטים צעירים ניתנת ההזדמנות להתגלח על זקנם המאפיר של הוותיקים. את השופטים תוקפים ומאשימים השחקנים כמו בימים הטובים אבל סאמר, לעומתם, זוכה למלוא הכובד. שחקן הקבוצה מניב מעיר בגאווה שהמשמעת בקבוצה היא מופתית – כשסאמר פוקד על שחקן להקיף את המגרש, הוא עושה כדברו. סאמר מקפיד להזכיר שהוא מאמן עם תעודות, וכעת הוא יכול להתגאות בכך שיש לו גם קבלות. סכנין, שדשדשה דרך קבע בתחתית הטבלה, סיימה השנה בצמרת הגבוהה של הליגה, במקום השני בצפון, וביום רביעי היא העפילה לחצי גמר הפלייאוף לאחר שניצחה 0-2 את נס ציונה.

 

גם לגמר גביע המדינה הוביל אותם סאמר, כאמור, אולם שם הם נעצרו. בניגוד לפתח תקווה עטורת הכוכבים המנוסים, שחקני סכנין התרגשו מהמעמד, מניב מודה, ופתח תקווה עלתה ליתרון מהיר. עופר פביאן הטיל את גופו בן ה-40 ומשהו על הכדור כדי לסכל התקפה מתפרצת מסוכנת של סכנין, ומהעבר השני מסירת עומק חכמה הובילה לשער הראשון של פתח תקווה. כעבור מספר דקות, שרון צופין כבש שוב, בבעיטת יעף אימתנית. צופה אחד התפעם שמחזה כזה נראה בליגת העל אחת ל-20 שנה. בהלול הסתפק בתיאור צנוע יותר – "פנומנלי". בסוף המשחק, אחרי מחצית שנייה שבה לחצה ואיימה על פביאן וגם על השופט אבל לא יכלה לאף אחד מהם, בזמן שהשחקנים החזיקו ילד ביד אחת ומדליה ביד שנייה, בהלול הצהיר, "מברוכ לפתח תקווה!", אבל הוסיף, "אמנם פתח תקווה זכתה בגביע, אבל סכנין זכתה בסימפטיה". הוא ציין לטובה את צופין, אבל הטעים שהשחקן המצטיין בעיניו היה נאדר.

  

לפני שנים רבות, בעידן שבו איל ההון שהגיח מערבות אפריקה ושבר את הכלים והכללים היה רובי שפירא, נאדר היה מבוקש בהפועל חיפה. אבל מאזן גנאים סירב אז לשחררו, והצהיר עליו כעתיד המועדון. בגיל 20 עתיד המועדון שבר את הרגל. כשזו החלימה נשברה רוחו. הוא הבין אז שיכולתו כקשר על המגרש זניחה לעומת הקשרים שיש לו מחוצה לו. לו לא היו, וכשהוא מסתכל אחורה הוא אומר במרירות, "הכדורגל הרס אותי". בזמן שהוא חיכה להזדמנות שלא הגיעה ולא יכולה היתה להגיע, הלכו חבריו ללמוד. הוא החל ללמוד רק לאחרונה.

  

גם למניב נותר רק להצטער על כך שבימיו לא ניתן היה להתפרנס מכדורגל. ככל שגדלו סכומי הכסף המעורבים, כך פחתה השפעת ההנהלה על ההרכב. וכך, בזמן ששחקני פתח תקווה משתמשים בזיכרון העבר כמשענת להווה, עבור שחקני סכנין ההווה משמש כאמצעי לתיקון עגנוני של העבר. כל שער שהם כובשים מכפר על ההזדמנות הגדולה שהחמיצו, כל משחק לגימה שעוזרת להרוות את צימאון תשוקתם. העבר שלהם אפור ואנונימי כמו עברו של הכדורגל בסכנין, שבמאה ה-20 שוחק הרחק מאור הזרקורים. עבור הוותיקים שרצים בעליצות על הדשא, שמשחקים רק בשביל הכיף ומשלמים בעבורו מחיר לא פעוט, העבר הוא לא טוב יותר או תמים יותר, וגם לא פשוט יותר – פניו וגירסאותיו כמספר קבוצותיו.

  

קבוצות כדורגל בסכנין הן כמו בתי כנסת בקהילה יהודית – תמיד יש אחת יותר ממה שצריך. הראשונה היתה הפועל, שקמה ב-1960 בחסות ההסתדרות. אין בכך כדי להפתיע: את המשחק ייבאו לכפר המבודד נערים מקומיים שהיו חניכים ב"נוער ערבי חלוצי", תנועת הנוער של מפ"ם, ועוד קודם לכן על ידי תושבים ששירתו במשטרה הבריטית, מספר הסוציולוג תמיר שורק. ב-1964 החלה הפועל להתחרות באופן רשמי, אבל בחלוף שלוש שנים בלבד פרשה קבוצות חמולות מקופחות ופנתה למרכז מכבי כדי להקים קבוצה מתחרה. במהלך שנות השבעים קמו שמשון סכנין, בית"ר(!) סכנין, וגם קבוצה בשם "קלב אלאסד" (לב הארי), שספגה 16 שערים במשחקה הראשון והתפרקה מיד. אבל היריבות העיקרית היתה בין הפועל למכבי, והיא עימתה הרבה יותר מאשר 22 משוגעים שרודפים אחרי כדור. הכביש החוצה את סכנין לאורכה לא רק שרטט את הגבולות הגיאוגרפיים של מחנות האוהדים, הוא היה לתהום המפרידה בין חברות בעלות תפיסת עולם שונה. אוהדי הפועל, מצפון, היו חילוניים יותר, פוליטיים יותר, ובאורח פרדוקסלי גם עשירים יותר; אוהדי מכבי, מדרום-מערב, היו מסורתיים יותר, הקבוצה של העם.

  

בכך, כמובן, לא היתה העיר יוצאת דופן, לא במגזר הערבי וגם לא בכדורגל העולמי. ייחודה של העיר בכך ששתי הקבוצות גישרו על אותה תהום והתאחדו ב-1992 באופן חסר תקדים. ביישובים ערביים לא היה כדבר הזה; ביישובים יהודיים לא היה כאיחוד הזה. מ.ס. עירוני אשדוד, שמגיעה בשבת למשחק הבית האחרון של סכנין העונה, היא דוגמה מוצלחת לאיחוד כושל – במקומן של שתי קבוצות קטנות עם קהל אוהדים גדול, באה קבוצה אחת גדולה עם קהל קטן.

  

מאזן גנאים, בן לחמולה שזוהתה באופן מובהק עם הפועל, מתגאה היום שחברי ההנהלה המקורבים ביותר אליו הם מאנשי מכבי. אבל מוחמד, מצידו, עדיין לא שכח איך הרגיש ביום שבו שב מחו"ל לאחר מספר שנות לימודים. "התעוררתי ולא היתה לי קבוצה", הוא נזכר. המתח מבעבע קרוב מאוד לפני השטח, וכעת, כשגנאיים מתכוון להגיש את מועמדותו לראשות העיריה, הוא מאיים להתפרץ. מי שאיחד את העיר מאיים לקרוע אותה לשניים. מאור בוזגלו מביע תמיהה לפשר הפרדוקס: כיצד ייתכן שדווקא בעונת השיא, כשהקבוצה על סף כניסה לארץ המובטחת של אירופה, הקהל אינו ממלא את המגרשים? אבל זר לא יבחין ברשת הפוליטיקה הפנימית הסבוכה שבה לכודה הקבוצה, או יראה שהקבוצה נמצאת כפסע מהפסגה בו בזמן שהיא ניצבת על שפת תהום.

  

מתוך תהום עמוקה שנפערת מאחורי השער הצפוני מתנשאים מנופים ששוקדים על בניית יציע חדש מפואר לדוחא שיכשיר אותה לארח יריבות אירופאיות. ביום של אימון, כשהיציעים ריקים, הם מסמלים את התנופה שבה מצויה סכנין, שמנסה לזנק בתוך שנה מהליגה הלאומית לגביע אופ"א, מעבר אפור לעתיד זוהר; ביום של משחק, כשהיציעים ריקים למחצה, הם לועגים לרש, לקהל המועט שמגיע, מאיימים להעלות ממעמקי האדמה את חולות העבר ולהעלים ביניהן את הקבוצה, לקבור אותה כקורח.

שוֹק שבור

רחובות העיר סכנין רדומים ביום שישי בבוקר, בוקר שמתחיל עם הבטחת העתיד – עשרות ילדים קטנים, בשמלות ירוקות-לבנות שבמקורן נועדו לשמש כגופיות, מתרוצצים על כר הדשא הסינתטי הצמוד לאצטדיון דוחא – או לפחות הבטחת הבשר. הרוח נושאת ניחוח עז של מנגל אל תוך המגרש, אבל מי שנצלה הם ילדי סכנין שמגיעים מדי שישי וראשון, כשהם לא הולכים לבית הספר הרגיל, ללמוד בבית הספר לכדורגל שמפעילה עיריית סכנין.

  

הם לומדים בו לא רק כדורגל, כמובן. הם לומדים קצת עברית – "יש!", הם שואגים בעת כיבוש שער את אחת המלים הבודדות שהם יודעים בעברית – וכן מיומנויות נוספות שחשובות לחיים. המאמן סעיד רוכן לרגלי ילד קטן, קושר את שרוכיו באופן שהיה מסב נחת לג'ון וודן, מאמן הכדורסל האגדי שבאימון הראשון מדי שנה היה מורה את הדרך הנכונה לשרוך נעליים לשחקניו בני ה-… 18. תוך כדי שהם לומדים לחלום, הילדים לומדים גם להתחלק. לפני תחילת המשחק מכריז כל אחד איזו דמות הוא רוצה לגלם. "ח'אלד ח'לאילה", צועקים הרבה.

  

לפני 10 שנים שיחק בבית הספר ילד שבאמת קראו לו ח'אלד ח'לאילה, והיום הוא מככב בשורות בני סכנין על כר הדשא הטבעי שצומח בסמוך. כפי שהבוהן העקומה שלו יכולה להעיד, בזמנו אימוני בית הספר נערכו על אספלט. שאר הקבוצות הצעירות נדדו בין מגרשים באיזור. שחקן הבייסבול ריצ'י אלן פעם אמר שהוא אינו מוכן לשחק על דשא שאותו סוס לא יהיה מוכן לאכול, ואף שאיש המשק ג'מאל גנאים טוען שהוא לא מתאים לאקלים הזה וגורם לבעיות בריאותיות, הדשא הסינתטי הוא עבורם בית אותנטי.

  

האם בעוד 10 שנים ישחקו הילדים על הדשא של דוחא ויזכו להגשמת ההבטחה

לבשר, כמו שחקני סכנין שמקבלים מפעם לפעם כבשים לשחיטה בהוקרה מבדואים שמצפינים מהנגב מדי שבת? לפני 10 שנים התגורר בסכנין למשך תקופה קצרה חבר פרלמנט בריטי יהודי, גרוויל ג'אנר, שכתב ערב יום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל, "אולי בעוד 10 שנים נוכל לחגוג ישראלים, ערבים ויהודים, שחיים יחדיו בשלום ובביטחון… אנשאללה."

 

סאמר הגיע למגרש עם ספר תחת ידו כדי לצפות באחיינו ופוצח בשיחה באנגלית. הוא מביט במשחק וחוזר אל העבר, "הכדורגל היה אהבתי הראשונה. הייתי שחקן, אבל לא השקיעו בזה אז כמו היום. היום זה התחום מספר 1 בסכנין." ומיד שב אל ההווה שבו, אחרי שנות לימודים ארוכות בחו"ל, הוא אקדמאי מתוסכל במכללה בחיפה: "אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה ב-10 בבוקר, אבל…". הוא מספר על האדמות שנגזלו ממנו ועל כך שנמנע ממנו לבנות עליהן, ומסכם: "אלה לא תנאים שאדם הגון יכול לחיות בהם. אני לא רוצה להיות מלודרמטי – אבל אני מרגיש רע. מבחינה מטפורית, כולאים אותנו. בסופו של דבר, יהיה כאן…  לא רוצה להגיד פיצוץ, אבל – בעיה". ואז הוא מתעשת, "מצטער, לא התכוונתי להיכנס לזה", ושב למגרש.

  

סעיד מתכופף שוב אל הדשא, הפעם כדי לתקן ממטרה מרדנית. מדי כמה דקות צצות ממטרות כמו חפרפרת מעומק האדמה, משקות את הדשא הסינתטי, ונעלמות כלעומת שבאו. הילדים מתחילים להשתעמם מהכדור, הממטרות מרתקות הרבה יותר. אחת מהן מפתיעה ילד מלמטה. לאחת אחרת נטפלת קבוצת ילדים שעורכים ניסויים שבודקים את מידת ההשפעה של עלים וענפים על זרם המים. מגרש האימונים הוא מראה של הסכסוך: מאבק על הבית, על אדמה, על דשא סינתטי, על מים. רק יום קודם דיבר עלי, מלא תקווה כנה, על הסיכויים לשלום עם סוריה. חלומו לעבוד בשגרירות ישראלית במדינה ערבית. זו התמורה שביקש לכך שיסדר לי מקום לגור בו בסכנין, שאני אקח אותו איתי אם אעבוד במשרד החוץ. הזהרתי אותו שלא נראה לי שזה יקרה, אבל הוא עזר לי בכל זאת.

  

הילדים נפרדים מהממטרות ומהכדורים, ומתפזרים בריצה לעבר החנייה. הם לא הספיקו להוציא את כל האנרגיה שלהם. מאחור נותרים מספר ילדים שממשיכים להשתעשע בכדור. מספר ילדים – וסאמר.

  

***

  

בצדו השני של המגרש מתחיל אימון של קבוצת הנערים של בני סכנין. ילד שמנמן ונמוך עומד בשער, המקום שאליו מגיעים בסופו של דבר כל הילדים השמנמנים והנמוכים. כדור שנבעט לעבר שערו חולף על פני ידיו המורמות, פוגע במשקוף, ניתז חזרה לגופו ומתגלגל לרשת. הילד תופס את ראשו בייאוש. אבל אל תרחמו על קבוצות הנערים, או לפחות לא על נערים ב' – הם לא ריחמו על יריבותיהן בדרך לתואר האליפות, שאותו השיגו בלא הפסד תוך שכבשו 108 שערים יותר משספגו, פי שניים כמעט מהדולקת בעקבותיה (אם כבר, תרחמו על עראבה השכנה שלא השיגה העונה ניצחון ויחס שעריה עומד על 102-). אחד עשר שערים תרם למאזן הזה אלמוג בוזגלו, אחיו הצעיר של מאור, ובשאר קבוצות הנערים משחקים שלושה יהודים נוספים. עבורם, סכנין אינה קבוצה ערבית; היא המקום הטוב ביותר לטפח את כישוריהם ככדורגלנים. בניגוד לקבוצת הבוגרים שנאלצת לרדוף אחרי שחקנים יהודים, בגילאי הנוער היהודים מהרי הסביבה באים אל מוחמד.

  

או אל ג'מאל. ג'מאל גנאים הוא הגבר הנמוך והקירח בגיל העמידה שמתרוצץ בין הנערים, מכדרר סביבם ומחלק להם מסירות. ג'מאל גנאים נהנה לשחק איתם כמו היה ילד קטן – או מבוגר ששוחרר לחופשי. הוא משמש כמזכיר המועדון, כמנהל מחלקת הנוער וגם כמאמן של אחת מקבוצות הנערים – אבל לא כאיש המשק שהוזכר לעיל. ג'מאל המאמן-מנהל-מזכיר הוא ג'מאל הקטן, שמחלק לשחקנים משכורות; ג'מאל איש המשק הוא ג'מאל הגדול, שמחלק לשחקנים סטירות ביד פתוחה וישרה, שבהתגוששויות עם השחקנים יוצאת תמיד על העליונה. הם אמנם חולקים את אותו השם, אבל בין ג'מאל הקטן לג'מאל הגדול מפרידים עשרות סנטימטרים, לא מעט קילוגרמים ורק ספרה אחת במספר הסלולרי. ג'מאל הגדול מסביר בצחוק שכדי להשתלב בקבוצה "צריך להיות או ג'מאל או גנאים". נגיד עלאא' גנאים האפסנאי, יד ימינו של ג'מאל הגדול. או רזק גנאים, אחיו הקטן של ג'מאל הקטן, מאמן קבוצת הנוער שבה משחק טארק גנאים, בנו של מאזן.

  

***

  

באימון לפני שיצאה לאצטדיון טדי כדי להשתתף במשחק ההכתרה של בית"ר ירושלים, קבוצת הנוער של בני סכנין עברה מהמשטח הסינתטי אל דוחא. המעבר לא היה קל להם. את השערים שהבוגרים מעבירים ממקום למקום בלא קושי, בגו זקוף, בתיאום ושיווי משקל, שחקני הנוער סוחבים בקושי רב. הם כורעים תחת העומס. הקבוצה הזאת ברובה חדשה ובחלקה הגדול מורכבת מערבים שמגיעים מיישובי האיזור, אולם ככל שהיא מתכסה בשריון מבחוץ לבה הולך ונחלש. היא מתקשה לשאת בנטל של הדור הקודם של הקבוצה, זה שכבר התקדם לקבוצה הבוגרת לאחר שהעלה את סכנין לליגה הלאומית לנוער לראשונה בתולדותיה לפני שנתיים ואשתקד הבטיח את הישארותה בה זמן רב לפני תום הליגה. השנה, כשמחזור אחד עוד נותר לסיום העונה, סכנין טרם יצאה מכלל סכנת ירידה על אף שניצחה בשבת האחרונה את טוברוק 0-3.

  

בעיניו של רזק, הניצחון האחרון, יחד עם אותו משחק נגד בית"ר שבו אלופת השנתיים האחרונות חילצה תיקו 1-1 במבצרה, הם נקודות השיא בעונה ארוכה וקשה. זאת על אף שאין, לדבריו, תכונה מיוחדת במשחקי נוער בין בית"ר לסכנין. עמאד, לעומתו, מגלה שבעוד שמשחק שגרתי נגמר עם השריקה, טעמו המתוק של ניצחון על בית"ר נותר בפיו משך שבוע שלם. עמאד, קשר מרכזי בן סכנין, מספר 10 קלאסי, הוא אחד השחקנים היחידים שנותר מהקבוצה של הדור הקודם. באימון המסכם שלפני המשחק האחרון רזק שיבח אותו במיוחד בפני כל הקבוצה. עמאד השפיל את ראשו, נבוך מתשומת הלב הממוקדת בו.

  

זו בדיוק הבעיה שלו, רזק טוען, שאין לו מספיק ביטחון עצמי. עמאד, באופן טיפוסי, מסכים. הצניעות שלו, שהופכת את חברתו לנעימה כל כך מחוץ למגרש, עומדת לו לרועץ בתוכו – כך טוענים כולם. בזכות הצטיינותו ביקש אלישע לוי שיתאמן עם הבוגרים, ורק דבר אחד עמאד התקשה לעשות – להבין את העברית של לוי. למה לוי מתכוון, עמאד שואל בתמימות גמורה, כשהוא אומר לו "לקחת אחריות"?

  

מבלי משים, כמו מר ז'ורדן של מולייר שלא ידע שהוא דובר פרוזה, זה בדיוק מה שעמאד עושה. אחרי חודש של אימונים עם הקבוצה הבוגרת, נגד רצונו של לוי ובניגוד לשחקני נוער אחרים שקודמו לבוגרים, עמאד ביקש לשוב לנוער לאור מצבה הקשה של קבוצתו. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא הקריב את טובתו האישית למען הקבוצה. בפעם האחרונה שהוא שיחק נגד טוברוק צד כישרונו את עינו של שלמה שרף, המאמן הלאומי לשעבר. שרף נתן לו פתק ועליו מספר הטלפון שלו וביקש שיתקשר, אבל רזק ציווה עליו לזרוק אותו לפח.

  

ע'אלב, בעלי פיצריית פלטיני, רגע לאחר שהוא מבטיח שהפיצה כשרה בהשגחת השיח' המקומי, מכריז: "תרשום, תוך שנתיים הוא כוכב בבני סכנין!" אבל עמאד לא בטוח שבסכנין שחקן בית יכול להצליח בקבוצה הבוגרת. בינתיים, הוא ממשיך להילחם עבור קבוצת הנוער. כל זאת בשעה שהוא מפחד שהוא פספס את מה שהוא מגדיר כ"הזדמנות חייו". הוא יודע שהזדמנויות להתקדם, כמו הזדמנויות מול השער, חולפות לבלי שוב ושהפוטנציאל שלו, העתיד שלו, שברירי כמו רגליו הארוכות והדקות.

  

חולצתו מתבדרת כמו מפרש ברוח אבל הוא זקוף ויציב, תורן תמיר שמנווט את  הספינה הרעועה של סכנין במהלך הניצחון הקודם שהשיגה סכנין, לפני חודשיים נגד הפועל אשקלון. עמאד, שבניגוד למר ז'ורדן משחקו עדין ואלגנטי ואצילי, כבש שער אחד במחצית הראשונה. במחצית השנייה הוא שולח מסירה עמוקה, מלאת חזון, מעל ראשי המגנים אל עבר חלוץ קבוצתו, רמי עיד, שכובש את שערו השני במשחק וקובע את תוצאתו, 1-4. 

  

כעבור עשר דקות, צווחה קורעת לב מעירה לחיים את הקהל המנומנם בבוקר שבת עצל. "אין לי רגל", עיד זועק. שופטים, שחקנים, מאמנים, חברי הנהלה ומקורבים חשים אליו. השחקן האשקלוני שנפגע בהיתקלות מדדה החוצה, נתמך על ידי שניים מחבריו. עיד מוחלף והמשחק מתחדש, אבל אף אחד לא שם לב. כולם מרוכזים בעיד, סביב עיד. לבסוף הוא מוצא על גבי אלונקה אל אמבולנס שמחכה בכניסה לאצטדיון. פלג גופו התחתון מכוסה בסדין, כמו תכריכים לרגל שמתה.

יום הזיכרון ויום העצמאות בסכנין

מורכב לרוב מ-12 דפים מעוטרים בקווים, מספרים ומלים ולפעמים גם תמונות או איורים, לוח השנה תלוי בדרך כלל בסתמיות על הקיר, אבל בו תלויים – אם לא שמיים וארץ – כל החיים המתקיימים ביניהם. הוא מחלק את הרצף האינסופי של הזמן לפרוסות נוחות לעיכול, מסדר אותו במעגלים המסתלסלים במחזוריות שמעניקה לו משמעות ומייצרת מסורת. וכך, בעיצומו של השבוע הטעון ביותר בלוח השנה הישראלי, בתווך שבין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות, יצאה בני סכנין לבלומפילד למשחק נגד מכבי תל אביב, בלב סוף שבוע שבו התמודדה קבוצת הכדורסל של המועדון בפיינל פור של היורוליג, שבשנים האחרונות התקבע בלוח השנה של הספורט הישראלי כריטואל העומד בזכות עצמו. ובאותו זמן בצדו האחר של העולם נערכה, כמדי שנה בשבת הראשונה במאי, המהדורה ה-134 של הקנטקי דרבי, מירוץ הסוסים הגדול בעולם.

 

ולאור כל זאת, עולה השאלה האם במשרדי ההתאחדות לכדורגל ישנו לוח שנה, ואם כן – איזה שימוש הם עושים בו? על פי לוח המשחקים שפורסם ביוני אשתקד, בשבת הראשונה במאי אמור היה להיערך המחזור ה-31. על פי לוח המשחקים שעודכן באוגוסט בעקבות בקשתו הקפריזית של דרור קשטן, מאמן הנבחרת, לדחות את המחזור ה-3 בהתראה של שבוע, ב-3.5 אמור היה להיערך המחזור ה-30. פריצתם בטרם עת של אוהדי בית"ר ירושלים לכר הדשא באמצע אפריל הציתה שרשרת אירועים שהגיעה לשיאה 50 שעות לפני המחזור ה-29, כשראשי ההתאחדות החליטו לדחות את המשחקים בשבוע וכן את כל המחזורים הבאים, בהתאמה. רק שבוע קודם לכן, הם דחו את המשחק בין קבוצות הנוער של בית"ר וסכנין בהתראה של יממה בלבד. במקומות מתוקנים משחקים אינם נדחים אלא בהתערבות גורמי הטבע או מחבלים. בישראל, די בהתערבותם של עסקנים.

 

אנחנו היינו כחולמים והם היו כחלם: ראשי קבוצות התחתית איימו על ההתאחדות שינקטו צעדים שיביכו את הכדורגל הישראלי אם לא יידחה המחזור, אז ההתאחדות חסכה להם את הטרחה. צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים; בריונים – על ידי אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות. לוזון מתגאה בסטנדרטים של ניהול שהנהיג בהתאחדות, אבל בזמן שקיבל שבחים על תמרוניו הפוליטיים נשכח שלא את האינטרסים הצרים של העסקנים הוא אמור לשרת, כי אם את הציבור הרחב. בין שלל ההתבטאויות של ראשי הקבוצות ואנשי ההתאחדות, בלטה בהיעדרה ההתייחסות לאוהדים שתכננו תוכניות סביב תאריכי משחקים שהיו ידועים זמן רב מראש. מאלף לא פחות היה למצוא – או, בעצם, לא למצוא – כמעט אף קול בתקשורת שהזכיר את הפגיעה באוהדים. נדמה שבעלי המאה, הדעה והטורים לא זלזלו באוהדים כפי שהם שכחו מקיומם. יום אחד, אפשר יהיה רק להיזכר שפעם היו אוהדים.

 

***

 

אחרי פגרה בת שלושה שבועות, הנחיתה מכבי תל אביב שלוש מהלומות בפניה של סכנין בתבוסה 1-3 והוסיפה עוד אחת בלסתו של ג'ון קולמה, קשרה הקולומביאני, ובכך סיימה את העונה שלו וגדעה את רצף שלושת הנצחונות של סכנין. את מושג המומנטום בפיזיקה ניסח לראשונה אבן סינא, החכם המוסלמי בן המאה ה-11, "אבי הרפואה המודרנית" שעל שמו קרוי בית ספר יסודי בסכנין, וביום רביעי בבוקר קטעה הצפירה את ההכנות לקראת משחק הכדורגל שעמד להיפתח בחצרו. המורה הקפיץ את הכדור במרכז המגרש, מוכן לפתוח את המשחק, אבל אז צפרה הצפירה והילדים פרצו בצווחות ונפוצו לכל עבר, מתרוצצים כאחוזי אמוק, ורק בתומה התכנסו חזרה כדי להתחיל את המשחק. מעברו השני של הגדר חנתה מכונית משטרה, שבאמצע הצפירה התחילה בנסיעה.

 

גם מי שאחראי לאכוף את החוקים יודע שבסכנין כללי המשחק הם שונים – לפחות בכל הקשור לכדורגל. מאור בוזגלו ממהר לצאת מחדר ההלבשה אחרי אימון אביבי אחד, עדיין מסדר את צווארון חולצתו, כשאנשי הקבוצה צוחקים עליו שהוא הולך לצבא – גם ככה הוא לא עושה שם כלום, לא? הוא ממשיך ללכת, ראשו כבוש בקרקע וידיו עסוקות בצווארון. "אבל צריך ללכת, נכון?" הוא משיב בחוסר חשק. אנשי הקבוצה אמנם התלוצצו אבל עבורם זו לא בדיחה, ובוזגלו מעולם לא העלה על דעתו את רגישות העניין. הוא משרת – פחות או יותר, פעם בכמה שבועות – בחיל החימוש, בבסיס רחב ידיים שנבנה בשנות ה-80' על גבעה דרומית-מערבית לסכנין, ממנה הוא משקיף על סכנין ונוגס באדמותיה. הוא מעורר בקרב תושבי העיר מרמור רב, בעיקר משום שהוא מהווה חוליה נוספת בטבעת החנק שמקיפה את העיר ומונעת ממנה לגדול ולהתפשט.

 

לפעמים נוח הרבה יותר להדחיק את הקשרים הנסתרים שקושרים, כמו ורידים החבויים מתחת לעור, בין הצבא לסכנין כמו לכל מקום אחר בישראל. מאזן גנאים, יו"ר הקבוצה, גדל בעוני מרוד כילד ואת הונו עשה לפתע בסוף שנות ה-80' כשקיבל לידיו פרויקט קבלנות לבניית העיר מודיעין, שהמגורים בה יועדו לאנשי קבע. בתחילת שנות ה-90', כשחיפשו בעיר איש עסקים עשיר שיוכל לקחת חסות על הקבוצה, הם פנו אליו.

 

מנגד, מג'יב לא זכה שיעלימו עין מהקשרים שלו עם הצבא. מצד שני, קשה להעלים עין ממג'יב, נהג הקבוצה וקצין הביטחון שלה. אם מימדיו האימתניים לא מספיקים, די בקולו הרועם כדי לבשר על נוכחותו. איתרע מזלו של מג'יב להיוולד ערבי, שכן לו נולד באמריקה יכול היה להיות שחקן פוטבול אדיר, וביפאן ודאי יכול היה להתחרות כמתאבק סומו. אבל גודלו וחוזקו הכינו אותו היטב לחיים כבן למשפחת חסון מחמולת זבידאת.

 

תולדות משפחתו מגוללות היסטוריה של אלימות: בעקבות סכסוך בין חמולות לפני 30 שנה, נאלצה משפחתו לגלות לג'דידה, נדחים על ידי הנדחים. לאחר תקופת רגיעה בת שנה וחצי הם חזרו והתיישבו בעמק, הרחק מגבולות העיר, מיעוט בתוך מיעוט. הם כרתו ברית פאוסטיאנית, ובזמן שהמשטרה פרשה עליהם את חסותה בני המשפחה הלכו לשרת בצבא. דודיו שירתו במג"ב, וברבות הזמן יכול היה סבו לסלול כביש חזרה אל תוך העיר.

 

ארבעת אחיו הגדולים של מג'יב לא הלכו לצבא, הם היו חייבים לעזור לאביו, קבלן עפר ובעל חברת אוטובוסים. אבל כשמג'יב נשר מבית ספר בתום י"א החליט אביו לשלוח אותו לצבא. "הייתי בן אדם סתום", הוא אומר על התקופה שלפני גיוסו, שבה כמעט ולא יצא את סכנין. על גיוסו הוא מספר שהיא היתה "כאילו נולדתי מחדש". על רקע זה, קל יותר להבין את הסברו לתקרית שאירעה כעבור תשעה חודשים, כשירה בנשקו באקראי. "הייתי ילד", הוא מסביר. השופט, נדהם כמו שאר החיילים לשמוע שהוא אינו בדואי, השתכנע וגזר עליו 8 ימי מחבוש בלבד – ו-21 ימי חופשה בבית, קודם כל.

 

היחס שקיבל במהלך שאר שירותו היה טוב לא פחות. הוא שירת שלוש שנים בבא"ח גבעתי, שם התחבב גם על המ"פ הדתי מירושלים שהיה מוותר לו על עונשים, וגם על המג"ד ששלח אותו לכל מיני קורסים. הוא שירת שנה בקבע, כנהג מוביל טנקים בלבנון, וגם היום הוא עושה כ-30 ימי מילואים בשנה. חבל לו שהוא לא הצליח להיות קצין, אבל הוא מתכנן שבנו הגדול יהיה קצין במשטרה. הוא גם ישרת בצבא? "בטח, מה?!".

 

אנשי העיר היו סימפטיים קצת פחות. וליד מספר שאת שמן של המשפחות שבניהן משרתים בצבא מזכירים תוך סינון קללה. מג'יב מעיר שאנשי העיר נמנעים מלחתן את בנותיהם עם בני משפחתו – "אבל הבנות אוהבות אותנו", הוא מוסיף בקריצה. הוא שמע את כל מה שאמרו עליו אבל לא נתן לזה להפריע לו. לצעירים שביקשו את עצתו הוא יעץ, "מי שלא עושה צבא, לא יודע מהחיים כלום". הוא לא רק יושב בקדמת האוטובוס של הקבוצה, הוא גם עומד בחוד החנית של תנועת המתגייסים לצה"ל: בעוד שהוא בזמנו היה היחיד, כיום 40-50 מבני העיר משרתים בצבא. הוא מכיר תודה לצבא על שסייעו לו להשיג אישור לעבוד כנהג אוטובוס על אף תקרית הירי, והוא מדגיש שבזכות הצבא הפך גם לקב"ט. הוא לא נאיבי, אבל עבור אדם שעסוק באלימות מבוקר עד ערב, יום יום על הכבישים ובמגרשים, הוא אופטימי להחריד. "כדורגל עושה שלום", הוא מצהיר, ומספר על כל האנשים שהוא פוגש שמחמיאים לבני סכנין ולפועלה. גם בבית"ר, הוא מדגיש, יש אנשים טובים. הוא שומע גם את מי שמתייחס אליו בגזענות וזה כואב לו, הוא מודה, ואף על פי כן הוא מכריז – "אני מרגיש טוב".

 

***

 

אבל וליד, אוהד הקבוצה הצעיר שרק לפני כמה חודשים השתעשע ברעיון להתגייס, התפכח. "כשמתבגרים לומדים", הוא מסביר. לואי, מנהיג האוהדים שלקח אותו תחת כנפו, היה בדרכו חזרה מעבודה באחיהוד כשנשמעה "האזעקה", כפי שהוא קורא לה. הוא לא שמע את הצפירה כיוון שאת מכוניתו הרעידו באותה שעה טרנסים, אבל הוא ראה שכולם נעצרים. אז גם הוא נעצר. הוא זנח לא מכבר את ה"צ'יקן" השמנוני וכעת הוא יושב ב"קפולסקי" החדש הזוהר, שוקד על דפי עבודה שקיבל מהמורה הפרטית שלו לאנגלית. הוא מרגיש כבול על ידי שברי האנגלית שבפיו, ובערב יום העצמאות השישים של מדינת ישראל הוא מנסה לבסס את עצמאותו שלו. הנכבה? הוא לא כל כך בטוח מה זה אומר, ובכל מקרה, זה ממש לא מעניין אותו.

 

סכנין כמנהגה נוהגת – בחוסר זהירות מופגן, כמעט מכוון, שעה שהמכוניות שועטות בפראות על הכביש הרעוע. רק הן מפרות בחוץ את השקט שירד על העיר השלווה השרויה באפילה. בפנים, משדרים את הסופר-קלאסיקו הספרדי לעיני לקוחות ספורים. לא חוגגים כאן את יום העצמאות, אבל גם לא מציינים את הנכבה. אוכלוסיית העיר הומוגנית ואין בה פליטים. זה סתם יום חופש, תלוש מהקשר. מבודדת מהסביבה היהודית, מנותקת מלוח השנה הישראלי, גם סכנין – אבודה בזמן ובמרחב – נהנית מסוג מסוים של עצמאות, העצמאות שבניתוק ובבידוד.

יום השואה בסכנין

תחת שמים אפורים, ברחובות שקטים, כמעט ריקים מאדם, הסתובב נער במעגלים סביב עצמו. בסוף הוא פנה מזרחה והמשיך ללכת. מכונית אחת עצרה בצד, לרגע, אבל אז המשיכה בדרכה. השאר האטו במעט את מהירותן.

  

למשך שתי דקות צפירה חדה קרעה אשנב בבועה שעוטפת את סכנין והותירה את תושבי העיר נבוכים משהו, תלושים מההקשר, לא בטוחים איך לנהוג, אבל לא משום שלא ידעו מה עומד מאחוריה. מפיד, מורה בתיכון המקומי, מספר בגאווה שהוא עבר קורס על השואה, שאת עיקריו העביר ליתר מורי בית הספר כדי שהללו יעבירו אותם הלאה לתלמידיהם. וליד, אוהד הקבוצה שלומד בכיתה י"א, השתתף בתוכנית שבמסגרתה למדו ערבים על השואה ויהודים על הנכבה. על רקע הלמידה על סבלו של האחר, הוא סיפר, המפגש המשותף שחתם את התוכנית היה מוצלח הרבה יותר ממפגשים רגילים בין ערבים ויהודים.

  

ובכל זאת, הבועה נאטמה חזרה מיד בתום הצפירה. בלילה התמלא עד אפס מקום בית הקפה של אבו עבדו לכבוד המשחק בין הקבוצה האנגלית עם המאמן הישראלי המנצח לקבוצה האנגלית עם הקשר הישראלי שבישל את שער השוויון. זמן קצר לפני כן, בעראבה השכנה נערכה עצרת גדולה. אנשים אחדים נשאו נאומים ואחרים נשאו דגלים אדומים ויהודי שעבר שם תמה לפשר הכינוס, אבל עבור התושבים המקומיים התאריך אחד במאי בא הרבה לפני כ"ו בניסן. לרגל יום הפועלים הבינלאומי, גם בתי הספר בסכנין נסגרו. ליאו קרופניק, בלמה של בני סכנין, עולה חדש מארצות הברית, אומר שכעיר השקועה בתוך בועה, סכנין מזכירה לו מדינה קומוניסטית. כשמבקשים ממנו לתאר את סכנין, הוא מסביר שהנסיעה אל תוך העיר כמוה כחזרה בזמן; במקרה שלו, היא מחזירה אותו לעבר הפרטי שלו עצמו.

  

את שתים עשרה שנותיו הראשונות בילה קרופניק מאחורי מסך הברזל. הוא נולד באוקראינה בעיר שנקראת על שם אבי האומה האוקראינית, בוגדאן חמלניצקי, שבהיסטוריה היהודית רשום כצורר רצחני. תולדות העיר נוראות כשמה: ב-1919, 270 שנה לאחר פרעות ת"ח ת"ט שאותן הנהיג חמלניצקי, הקוזאקים רצחו 1,600 יהודים בעקבות המרד הקומוניסטי, בתקופה שבה היוו היהודים כמחצית מאוכלוסיית העיר; ב-1941, לאחר שהיהודים שיקמו את קהילתם, הנאצים פלשו לעיר והקימו בה גטו, ובשלהי 1942 נרצחו 7,000 יהודים באקציה.

  

ליאו קרוי על שם סבו, אבי אמו, שכל משפחתו נספתה בשואה. סבו התחתן עם סבתו בחמלניצקי לאחר שזו חזרה מקזחסטאן, לשם ברחה בזמן המלחמה תחת מטר פצצות של מטוסים גרמניים. בדרך לשם נפטרו שתי בנותיה מנישואיה הראשונים; בעלה יצא למלחמה ולא חזר. סבו מצד אביו נלחם גם הוא בשורות הצבא הסובייטי, ועד היום מראה לליאו בגאווה את עיטור המלחמה שבו זכה. אם סבתו עבדה במפעל לייצור פצצות. ידיה נעשו כל כך גסות במהלך העבודה שהדרך היחידה לרככן היתה להשתין עליהן.

  

אמו של ליאו סיפרה לו שהוא נולד כתוצאה מתקרית אנטישמית. אישה ניגשה אליה במפעל שבו עבדה והביעה את צערה על כך שהיטלר לא השלים את משימתו. אדישותו של מנהל המפעל למשמע תלונתה הרתיחה אותה כל כך שהיא נכנסה לצירים. האנטישמיות דחפה אותו גם אל תוך עולם הכדורגל. כילד עסק קרופניק בהתעמלות, אבל בהדרגה דחקו אותו החוצה. באחת התחרויות האחרונות שלו כמתעמל הוא צד את עינו של מאמן כדורגל שהציע לו להצטרף לקבוצתו. קרופניק דחה אותו בפעם הראשונה, אבל הוא עדיין זוכר את הרגע שבו נתקל בו שנית, שנה לאחר מכן. המאמן היה שיכור כלוט ובכל זאת הוא הצליח לזהות אותו, ובהיעדר נייר ועט הוא חרט את מספר הטלפון שלו על גבי קופסת גפרורים.

  

זמן קצר לאחר מכן, ב-1990, משפחתו הצליחה להשיג אישור לעבור לארצות הברית. הם הגיעו לסן פרנסיסקו, העיר שבה דגלי הגאווה המונפים עולים במספרם על דגלי המדינה. אבל גם שם התקשה קרופניק להשתלב. יום אחד הוא ניגש לקופה בסופרמרקט ויחד עם התלושים שהוציא מכיסו יצאו מחוריהן עיני כל מי שעמד סביבו. הוא חזר הביתה ונשבע לאמו שלא ישוב עוד לסופרמרקט לעולם בלי כסף מזומן. קבלת הפנים של הילדים בבית הספר לא היתה נעימה יותר. הם צחקו על האנגלית הרעועה שבפיו, הכסף המועט שבכיסו והבגדים הלא-אופנתיים שלגופו. הוא עבר בין מספר בתי ספר, ולא השתלב באף אחד מהם. בבית הספר היהודי הכיפה תמיד נפלה מראשו, ובבית הספר הכלליים שאר המהגרים שמחו להיטפל לזר החדש. קרופניק הרגיש כאילו הוא חי לבד בעולם נפרד.

  

לכל אורך התקופה הזאת, הוא הרגיש בבית רק על כר הדשא. בזכות כישוריו ככדורגלן הוא הצליח לקנות את הערכת שאר הילדים, וברבות הזמן גם את השכלתו בברקלי, אחת האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית. הכדורגל מכתיב את חייו, הוא אומר, ומסביר שהצלחה על המגרש באה במקביל לתקופות הטובות יותר גם מחוצה לו. באותה מידה, אישיותו משתקפת בצורת משחקו. בברקלי הצטיין קרופניק מחוץ למגרש, וגם בתוכו מתאפיין משחקו יותר מכל באינטליגנציה. קרופניק מעיד על עצמו שהוא אינו טכני במיוחד וגם לא מהיר; עיקר כוחו בהבנת המשחק ובקריאת אנשים. במהלך המשחק פיו ורגליו שווים, הוא כל הזמן מכוון את חבריו לקבוצה, מנחה אותם היכן לעמוד.

  

הרקע של קרופניק מייחד אותו גם מחוץ למגרש. בזמן ששאר השחקנים עולים לאוטובוס עם ערימות עיתונים בידיהם ואוזניות באוזניהם, קרופניק עולה עם… ספר. הוא שונא לבזבז זמן ומקפיד לנצל גם את עשר דקות העיסוי לקריאה. בין השאר, הוא סקרן לקרוא את מיין קמפף. בזמן ששאר השחקנים יורדים מהאוטובוס בבגדים נוצצים ותסרוקת מבריקה מג'ל, קרופניק לובש חולצה לבנה פשוטה וכפכפים. הוא מעדיף לשלם 20 שקל תמורת ביקור בפארק, הוא מסביר, על פני קניית חולצה. כהוכחה לכך, הוא שולף מהארנק כרטיס שמאפשר לו כניסה לגנים הלאומיים.

  

אלא שבמשך תקופה ארוכה לא ידע קרופניק אם בידיו כרטיס כניסה גם לעולם הכדורגל המקצועני. לאחר סיום לימודיו הוא החל להתגלגל מקבוצה לקבוצה, מהזדמנות מוחמצת אחת לרעותה, בין פציעה לפציעה, תמיד על סף פרישה. מסכת המסעות שלו היתה מתישה את אודיסאוס. נקודת המפנה הגיעה כשצורף לנבחרת האמריקאית במכביה האחרונה, ב-2005. בעיניו היתה המכביה אחת מנקודות השיא חייו, בעיקר השבוע שקדם לתחילת המשחקים שבו טיילה המשלחת ברחבי ישראל.

  

דרך משחקי המכביה הגיע קרופניק למכבי נתניה, שעבורה היה אטרקטיבי במיוחד כיוון שלא שיחק על תקן זר אלא כישראלי. אבל גם תהליך הסדרת מעמדו כעולה חדש לווה בקשיים, בייחוד כשנדרש להוכיח את מוצאו היהודי. "אמא שלי מתקשרת אליי חמש פעמים ביום", הוא אמר להם – איזו עוד הוכחה הם צריכים? משחקו הראשון בארץ היה נגד הפועל כפר סבא של אלישע לוי, שזכור לו במיוחד. הוא זוכר היטב גם את משחקו הראשון בסכנין. גשם ירד בשעה שאוטובוס הקבוצה נכנס אליה, וטיפות הגשם היו בעיניו כפצצות: בתי העיר סכנין נראו כאילו זה עתה הופגזו (אבל איך יש כל כך הרבה מכוניות מרצדס?). הוא נדהם מעוצמת עידודם של אוהדי סכנין, בכל ימיו כשחקן הוא מעולם לא שמע אצטדיון רועש כל כך. עופר טלקר, חברו לקבוצה, ניגש אליו לפני המשחק והבטיח לו שבתוך עשרים דקות הקהל יירגע. הוא לא.

  

לא רק המשחקים – והטעויות, שעליהן הוא מתייסר הרבה לאחר שריקת השופט – נחרטים בזכרונו של קרופניק, כי אם גם תאריכים. ב-12 ביולי, 2006, הוא ישן במושב בצפון ושקל לחתום בסכנין כשנבואתו התגשמה. מלחמת לבנון השנייה פרצה, ואחיו התקשר בבהלה מארצות הברית ודרש ממנו להסתלק משם. לכל אדם יש שם אבל לא, קרופניק מציין, לקטיושות. הוא חתם בהרצליה, אבל אחרי חצי שנה שבה נפצע ונעשק, הוא חזר לסכנין והיה שותף בעלייה לליגת העל. העונה הזאת היתה יוצאת דופן בקריירה שלו ביציבותה ובהצלחתה.

  

לא היה לו קל לגור לבד, הרחק מהמשפחה, אבל הוא יודע שאין לו סיבה להתלונן. להיפך, הוא מחייך בנינוחות ואומר שהוא מעריך את כל מה שיש לו, את משכורתו הגבוהה ואת ביתו בנהריה. בשבוע שלאחר תום העונה הוא מתחתן עם מיטל, אישה ישראלית שפגש השנה. הוא לא יודע היכן ישחק בעונה הבאה, וגם לא מה יעשה לאחר שיפרוש או היכן יגור, אבל הוא לא מודאג. נדודיו לא הגיעו לסיומם, אבל אחרי שנים ארוכות שבהן התקשה למצוא את מקומו, חייו הסתדרו. הוא רגיל למצוא סדר בבלאגן: את ההגנה של סכנין הוא מארגן מדי שבת, ובשעה שהוא נוסע ברחובות העיר, מנסה למצוא מקום בין המכוניות החונות בתפזורת מחוץ ל"קפולסקי" שנפתח לאחרונה בסכנין, הוא מצהיר, "אני מת על איך שאין חוקים בעיר הזאת!"