עבדות וחירות

"לו שאלתם לדעתי בנוגע למה שנהוג לכנות 'חירות האישה' (…) הייתי משיב לכם שהעניין נסוב על אשליה, לפיה הגבר בן חורין ואילו האישה משועבדת. להשקפתי, כל עוד כבולים השניים זה לזו, חופשיים ועבדים הם, כאחד. שמא סבורים אתם כי הסוהר חופשי יותר מאסירו?"

(מיח'אא'יל נעימה, "כנפי האנושות", 1971)

ביום שלישי האחרון, בעיצומו של חג החירות היהודי, באה עונת החירות של בנות סכנין לסיומה. 8-0 הן ניגפו בידי אגודת ספורט אוניברסיטה תל אביב, במשחק שחתם את עונת הכדורגל של ליגת הנשים הראשונה. כתום 22 מחזורים מצאו בנות סכנין את הנחלה במקום העשירי לאחר שישה נצחונות, ארבע תוצאות תיקו ו-12 הפסדים, עם 33 שערי זכות ו-75 שערי חובה, מרחק עשר נקודות בטוחות מהמקום ה-11 שממנו יורדים לליגת המשנה ומרחק שנות אור מאלו שהתחרו על האליפות, הרבה יותר טובה מהגרועות אבל הרבה פחות טובה מהטובות. כשחמיד גנאיים, מנהל מחלקת הספורט בעירייה ומנהל הקבוצה, התבקש לסכם את העונה, אנחה כבדה ויגעה עלתה ממעמקי בטנו. הוא השתדל למצוא נקודות לחיוב שעה שהעונה חלפה לנגד עיניו – 11 נסיעות למשחקי חוץ במקומות כגון מרמורק, טבעון וקרית ביאליק, בליגה שבה לבאר שבע יש שתי קבוצות ולירושלים וחיפה אין אפילו אחת; 11 משחקי בית בקור ובחושך של מגרש האימונים שחוסה בצלה האימתני של דוחא, על דשא סינתטי שמימדיו קטנים מהתקן. יש שיאמרו שזוהי מטפורה הולמת למשחקן של הנשים – דגם מוקטן ומלאכותי של הדבר האמיתי.

בנות סכנין מתלבשות בחדרי ההלבשה של דוחא שרחוקים 30 מטר ממגרש האימונים הסינתטי, ויותר קרוב מזה הן לא תגענה לדשא של דוחא שעליו משחקים בני סכנין, קבוצת הנוער שלה, וקבוצת הבת שלה, הפועל סכנין. גם ביציעיה הן לא תשבנה. מעטות הנשים הערביות המגיעות למשחקי בני סכנין, בעיקר ילדות קטנות הנלוות לאבותיהן. בחלקים נרחבים של העולם המוסלמי, כניסת נשים למגרשים אסורה בחוק. לאצטדיון "אזאדי" ('חופש' בפרסית) בטהראן, האצטדיון הגדול בעולם, חודרות נשים רק בתחפושת גברית. גם ממגרשים ערביים ישראליים מקום הנשים נפקד, על אף שלהפגנות פוליטיות הן יוצאות בהמוניהן. אלא שעל רקע משבר הגבריות ממנו סובלת החברה הערבית, מגרש הכדורגל משמש עבור צעירים ערבים באותו התפקיד שהצבא, במקומות שבהם יש רק גברים, ממלא עבור צעירים יהודים – כחממה לבניית זהותם הגברית, הסוציולוג תמיר שורק מסביר. מקומיים מסבירים שנוכחות נשים אינה מקובלת בגלל הקללות והאלימות, בגלל הדימוי השלילי שבהכרח ידבק באישה הנחשפת להתנהגות כזאת, לא באוהד שאחראי לה, כמובן. סאמי זעם כשסירבו להכניס את אשתו לאצטדיון טדי בחינם משום שבעיניו זו חוצפה לגבות כסף מנשים, והוא חושב שאת היציע החדש שבונים בדוחא צריך להקצות לנשים וטף – עזרת נשים במקדש הכדורגל המקומי. כשאקבאל דחלה, מנהלת שיווק בקופת חולים כללית התומכת בבני סכנין, נשאלה איזה מסר תרצה להעביר לקהל היא הביעה את תקוותה שהאלימות תיעלם מהמגרשים, "כיוון שיש נשים שרוצות לבוא למשחקים אולם האווירה הזו אינה מתאימה עבורן". כדורגל הוא לא משחק לבנות, חוזרים כולם על המנטרה.

ובמובן מסוים, הם צודקים. כדורגל לא נועד לנשים, אף שהן שיחקו תפקיד מכריע בהתפתחותו. כפי שדיוויד וינר מראה באופן מבריק בספרו "הרגליים הללו", המשחק נולד באנגליה וצמח בבתי ספר של בנים כחלק מתוכנית הלימודים, לא רק בהיעדר בנות – אלא בשל היעדרן, כפיצוי עליו, כתחליף להן. באימפריה הבריטית של שלהי המאה ה-19, לא היה חטא חמור יותר מאוננות, שנתפסה כמנהג מגונה, לא מוסרי, ואף מידבק וקטלני. לשיטתם, האימפריה הרומית הגדולה קרסה בגלל אובדן שליטה מינית; כעת, הם חששו שנגע האוננות יחריב גם את האימפריה שלהם. כנגד "פניקת האוננות" וההטפה המתבקשת בגנות התבודדות, פרטיות ואינדיבידואליזם, טיפחו מנהלי בתי הספר ענפי ספורט קבוצתיים, ובראשם הכדורגל. גולף וטניס נדחו כ"לא מתאימים" מכיוון שלא היו כואבים דיים. רונלד גרנר, סופר בריטי, תיאר נערי בית ספר במרלבורו המתייחסים למלחמת העולם הראשונה כ"משחק כדורגל מואדר שבו, אם לא יושג שלום, הם יתפסו בבוא היום את מקומם בנבחרת האנגלית". הדרך היחידה לשחק כדורגל, היה ברור, היא ב"גבריות". ולכן, כשמאמן מכבי חיפה רוני לוי רצה לעלוב בציפור נפשם של שחקניו לפני מספר שבועות ולהבהיר להם עד כמה משחקם עלוב, הוא הכריז: "אתם משחקים כמו ילדות".

***

"קומי, קומי", צוחק השופט כש-ולאא', חלוצה חמת מזג וכבדה מעט, קורסת לדשא במהלך משחק נגד טבעון בתחילת מרץ. אבל היא לא יכולה. מספסל הקבוצה בא הרופא לטפל בה. היא קמה, אבל נשכבת שוב. היא נאנקת מכאבים, בבירור סובלת. לבסוף היא גוררת את עצמה החוצה, מתיישבת על טריבונת הבטון שלצד המגרש.

לפני שנתיים אמרו לה הרופאים שעליה לפרוש, אבל היא סירבה. ועכשיו היא יושבת בחוץ, צופה גלמודה בחברותיה, אוחזת בברך אדומה כעגבנייה, בוכה בחרישיות. היא מנגבת דמעה עם היד, מתחילה להתייפח, מליטה את פניה בחולצתה, רעלה להסתיר את הכאב. כעבור מספר דקות, השופט שורק למחצית והקבוצה עושה את דרכה לעבר חדרי ההלבשה של דוחא. ולאא' רוצה להצטרף. היא קמה בקללה, אבל לא מצליחה לייצב את עצמה ונאלצת להתיישב חזרה. הרופא ניגש אליה, צועק עליה. היא צועקת חזרה, "אל תחזור לכאן". בנות נקבצות סביבה, אחת אומרת לה, "מגיע לך". ולאא' מהסה גם אותה. לבסוף בא אליה מבוגר, מתרה בה, "תשכחי מהכדורגל". היא מסרבת. לאנשים נמאס מההתעקשות שלה לשחק, ולה נמאס מהיחס שהיא מקבלת. "חושבים שאני לא רוצה לקום". הבנות מנסות להרגיע אותה, אבל היא בשלה, רותחת מזעם, ממשיכה לקלל, נשבעת בקוראן, מחווה השמיימה.

כשהיא נרגעת, היא מתחילה לדדות, רגלה מוחזקת באוויר ובת תומכת בה מכל צד, לעבר הספסל שבצדו השני של המגרש. כעבור רבע שעה היא מגיעה לשם. כששחקן מסרב לפנות את הדשא, לוותר על החלום, להתחשב בבריאותו, אנשים מדברים על הקרבה, על אומץ, על גבורה.

***

כשנשים בסכנין מדברות… הן לא עושות את זה בבתי קפה. והן גם לא עושות את זה עם גברים יהודיים זרים, לפחות לא איתי. בשמונה חודשים כאן עשרות נשים הגישו לי קפה, אבל רק עם אישה אחת מסכנין, מלבד הנאא', ניהלתי שיחה. ע'לאא' היא מורה לחינוך גופני, תקיפה וחריפה, ובאופן מקרי אבל לא מפתיע, היא בתו של חמיד.

חמיד הוא המורה הראשון בסכנין לחינוך גופני, ועבורו ספורט הוא דרך חיים, מפעל חיים, הרבה לפני שהוא מקור לפרנסה. הוא נולד בסכנין להורים אנלפבתים ובספטמבר 73', תוך כדי לימודיו בוינגייט, החל ללמד את המחזור הראשון בתיכון הראשון בסכנין. בתחילה הבנות שיחקו עם "מכנסיים של עזתים", אבל עם הזמן הצליח לחולל שינוי בגישה לספורט. ב-90', אחרי שחינך דור שלם מבני סכנין ובנותיה, הוא היה למנהל הראשון של מחלקת הספורט בעיריה. כעבור 18 שנה, הוא עדיין מחזיק בתפקיד – לא מרצון, אבל כבר 7 שנים לא נותנים לו ללכת. הוא עומד בראש אימפריה של ספורט בית ספרי. שלל גביעים דחוקים לקרן זווית במשרדו, אבל הוא מסרב להתרשם מהם – יש כל כך הרבה שבעת הצורך הוא רק מחליף את המדבקות עליהן.

מתוך קבוצות התיכון המצטיינות של סכנין נולדו בנות סכנין. הן כבר בנות 6, אבל הן עוד לא למדו ללכת לבד. הן תלויות בלעדית בחמיד, שמגיע לכל משחק ולכל אימון, שלושה לילות בשבוע. כששחקנית בועטת לשחקים במהלך אימון, הוא נאנח. כשכדור עף מעבר לגדר הוא ממשיך בשיחה שבה היה עסוק, אבל עיניו הטרודות אינן משות ממנו עד שהוא מושב למגרש. הקבוצה אינה מקבלת תקציב מהעיריה, והיא נאלצת להסתמך על הקצבת הטוטו אף שזו מספיקה רק לכיסוי שכר המאמן. לקבוצה גם אין מאמץ, חמיד קיבץ תלבושות מחברים ולא פעם הוא מימן את פעילות הקבוצה מכיסו. אבל הקשיים הכלכליים של הקבוצה זניחים לעומת שאר בעיותיה.

חמיד היה מאמן הכושר הראשון של בני סכנין, אבל לעבודה עם נשים תמיד היה ערך מוסף בעיניו. בפה מלא הוא מצהיר שהחברה הערבית לא תוכל להתקדם אם האישה הערבית תישאר מאחור בלא השכלה. הוא רואה את כדורגל הנשים לא רק ככלי חינוכי עבור חניכותיו, כי אם גם כמנוף לשיפור מעמדן בחברה. כשנספחי תרבות אירופאיים באו לסכנין לא מזמן כדי לארגן טורניר כדורגל לנערים, חמיד תבע כבר בראשית הדיון לקיים טורניר מקביל לנערות. חמיד אולי לא לבד, אבל אין הרבה ששותפים לגישתו. הוא מעריך שכ-70% מאנשי העיר מתנגדים לקיום הקבוצה. פעם אחת, הוא נזכר בכאב, נישאה במסגד דרשה בגנותה.

הבעיה החברתית מולידה בעיות מקצועיות. בעיקר סובלת הקבוצה מחוסר ניסיון ונחיתות פיזית ביחס ליריבותיה. אחד מהאוהדים המועטים שפוקדים בקביעות את משחקי הקבוצה כלל לא היה מודע לכך שזו קבוצת נשים; ובאמת, למראה הנערות הטובעות בפיג'מות, השם בנות סכנין נראה הולם למדי. בעלי השחקניות וארוסיהן לרוב אינם מסכימים שנשותיהם תמשכנה לשחק, וכך נאלץ רובן המכריע לפרוש בראשית העשור השלישי לחייהן. אלא שרבות מאלו שפרשו בטרם עת הן אלו שמעולם לא זכו מעולם לרוץ על הדשא בבגדים קצרים ולבעוט בכדור. חמיד הגיע ללא מעט בתים בניסיון לשכנע את ההורים שאין פסול בכך שבתם תשחק כדורגל, ולא תמיד בהצלחה. גם ההורים שנותנים לבנותיהם את רשותם לשחק ממעטים לבוא למשחקיהן.

לאן נעלמות כל הילדות הקטנות שמשחקות בכישרון ובלא רגשי נחיתות לצד אחיהן בחצרות הבתים? למטבח או, לחילופין, לכיתות המצטיינים בבתי הספר, שבהן על פי אומדן גס הן מהוות רוב של 80%. בעוד בתי ספר לכדורגל מרחבי המגזר הערבי עולים לרגל לדוחא מדי שבת כדי להעלות על נס לעיני הבנים "סיפור הצלחה ערבי", בנות סכנין יודעות שהשביל האתלטי סגור בפניהן, שהצטיינות אקדמית היא הנתיב היחיד להצלחה בחברה הישראלית.

ובינתיים, חמיד ובנות סכנין ממשיכות לפלס דרך משל עצמן. הן תמשכנה להתאמן גם במהלך הפגרה, תוך שימת דגש על יסודות המשחק. חמיד יתמיד בחיפושיו שחקניות יהודיות, חרף הסירוב של הוריהן לשלוח אותן לסכנין (איך הורי הבנים היהודים מרשים?, חמיד תמה). באותו הזמן, הוא ימשיך גם לתור אחר אישה שתירש את מקומו, אף שעד כה מאמציו העלו חרס. הוא מקווה, כנגד כל הסיכויים, שבשנה הבאה הם יצליחו להשאיר כמה מהבנות, אולי להתקדם קצת בטבלה. סביר להניח שלא. קרוב לוודאי שהן שוב תילחמנה על ההישרדות בליגה, ובזה תיאלצנה להסתפק. אלא שלהישרדות, כמובן, יש משמעות אחרת עבורן. הן הרי נלחמות על הרבה יותר מזה.

הכל בעיני המתבוננת

מעבר לשלוש הקשתות שבמרום אצטדיון דוחא, ממעלה היציעים שממול, אפשר ביום בהיר כמו השבת האחרונה לראות את גבולה המזרחי של סכנין והרבה מעבר לה. בימות החורף משוחקים המשחקים בחושך והאצטדיון הופך לבועת אור בעלטה, מנותקת מסביבתה. אולם באור נשקף נוף שמציב את המשחק בתוך הקשר: ממזרח נפרש שטיח ירוק של מטעי זיתים, בין רכס גבעות מיושבות מדרום ומיוערות בצפון; מצפון, על רקע הרים מעוטרים בזיפים ירוקים דלילים יותר, צומח מתוך הקרקע הר עצום של אשפה המפריד בין איזור תעשייתי כעור ובריכה מבהיקה של מתקן לאיכות הסביבה. למרבה הצער, רבים מאוהדי הקבוצה ואנשיה מנסים להביט מעבר לנוף הציורי, מתאמצים לראות עתיד לוט בערפל במקום ליהנות מההווה הזוהר שבו כתשה סכנין את כפר סבא האומללה 0-2. ביציעים דנו בעתידם של בוזגלו, יבוריאן וקולמה וצעקו איחולי הצלחה לעבר אלישע לוי, מאמן חיפה בעונה הבאה. לוי מחא לעברם כפיים והשיב לעומתם חיוך קורן שהעמיד בצל את השמש עצמה.

   

אולם ביום שבו ניתן היה לראות למרחקים, כל מיני מרחקים, נקודת התצפית הטובה ביותר היתה שייכת לאישה שישבה בתחתית היציע, במקום שממנו מוסתר המגרש על ידי שורה של ישבנים, תלויים על הגדר כמו כביסה לייבוש שעה שבעליהם רכנו מעבר למעקה. אבל הם לא הפריעו לה, העכוזים; האישה עם הפרספקטיבה הצלולה ביותר באצטדיון היא אישה שלא רואה כלל.

 

***

 

מרים סטון מניו יורק פספסה רק משחקים ספורים של הניו יורק איילנדרס במהלך יותר מ-30 שנות קיומה של קבוצת ההוקי – אבל את כל השאר שמעה ברדיו, עד שהלכה לראשונה למשחק לפני שנתיים. גורדון גאנד נהג להגיע למשחקים של קבוצת הכדורסל שבבעלותו, הקליבלנד קבלירס (ובאמת, גאנד היה חייב להיות עיוור כדי לקנות את הקבלירס מטד סטפיין, הבעלים הגרועים בתולדות ה-NBA, שבעקבות מעלליו חוקקה את "חוק סטפיין" כדי להגן על קבוצות מפני בעליהן), ועל אף שהוא הספיק לראות משחקי כדורסל לפני שהתעוור הוא תמיד התקשה לדמיין הטבעה של מייקל ג'ורדן. אבל גאנד לא חי בחברה פטריארכלית שמגוננת על נשים בכך שהיא מונעת מהן כניסה למגרשים, מתוך הפחד הנורא שייחשפו לתועבות כגון קללות וגידופים. הנאא' איננה האישה היחידה ביציע – אף שהיא לא רחוקה מלהיות – ומלבדה אף פוקד את דוחא אוהד עיוור נוסף, אבל כאישה עיוורת שלא מחמיצה משחקים, הנאא' בת ה-28 היא מיעוט בן אדם אחד בלבד.

  

הנאא', שנולדה עיוורת כתוצאה מנישואי קרובים, רגילה להיות יוצאת דופן. בסוף כיתה ט', היא ביקשה לעזוב את בית הספר שבו למדה בנצרת, שבו למדו רק עיוורים, על מנת למצוא חיי חברה בסכנין. היא היתה לא רק העיוורת היחידה בתיכון המקומי, היא גם היתה הראשונה. הילדים היו מתגודדים סביבה בהפסקות כדי לשאול אותה שאלות, והיא תמיד שמחה לפקוח את עיניהם לעיוורונה. היא, מצידה, למדה למצוא את האור בתוך חשכת העיוורון שעד אז היה, כדבריה, סיוט, אבל עדיין לא ברור איזה מהצדדים יצא יותר נשכר מלימודיה בבית הספר.

  

משם המשיכה הנאא' לאוניברסיטה, היחידה במשפחתה שלמדה מלבד אחיה הבכור – עיוור גם הוא. אביה תכנן להסיע אותה לחיפה, הלוך-חזור כל יום, אבל היא הבהירה לו שזה לא בא בחשבון. במשך שנה היא גרה במעונות עם שותפות, עד שעברה לגור לבד. היא לא היתה זקוקה לעזרת אחרים, היא היתה זקוקה דווקא לעצמאותה. למעשה, במהלך התואר השני, היו אלו דווקא השותפות שלה שהיו זקוקות לה וליכולות הבישול שלה.

 

עצם הרעיון שהיא זקוקה לסיוע נשמע כיום מופרך, בהתחשב בכך שהיא מקדישה את חייה לעזרה לזולת. כואב לה להיזכר שבשנתה הראשונה באוניברסיטה היו אלו יהודים שעזרו לה, הרבה יותר מערבים, והיום היא עובדת בארגון לקידום מעמד הנכה בחברה הערבית. ואף על פי שהיא עובדת שם במשרה מלאה, בין השאר בהנחיית קבוצות של עיוורים ובעלי צרכים מיוחדים, היא מוצאת גם את הזמן להתנדב בשלל עמותות, למען מגוון של מטרות.

 

בתוך השבוע העמוס שלה, יש רק יום אחד שבו היא שובתת ממלאכה, שאותו קבעה כקודש לכדורגל. ביום שבת בשעה שתיים וחצי, היא מדליקה את הרדיו ומאזינה לשידורי הכדורגל הבוקעים מתוכו. היו ימים שבהם אותם שידורי כדורגל, שעליהם נשברו כל גלי הרדיו בשבת בצהריים, עצבנו אותה. היא לא הבינה את המשחק, והיא לא הבינה מה יש בו. אבל לפני ארבע שנים, כשסכנין הלכה והתקדמה בגביע המדינה והעניין בה בקרב הציבור הערבי הלך וגבר, היא הבינה שלא נותרה לה ברירה. אם היא לא רוצה להישאר בחוץ, היא חייבת להיכנס לתוך האצטדיון. אמנם הוריה ויתרו כשתבעה לגור במעונות, והם נעתרו שוב כשהתעקשה לצאת ולהתנדב – אבל כדורגל?!

 

עבור אישה? "כדורגל זה לגברים", אומרות לה חברותיה. אבל הנאא' מואסת בסטריאוטיפים. היא מסרבת להכיר בגבולות שהגדירה לה החברה, ולו משום שאינה רואה אותם. מגרש אינו מקום לנשים, גורס ההסבר הפופולרי, אבל הנאא' נראית בנוח, גם כשמסביבה יהום הסער. האוהדים משתוללים, רצים במדרגות וקופצים מהכיסאות – במהלך ההפסקה – אבל הנאא' נותרת ישובה, שקטה, רגועה. נראית ואינה רואה, שברירית ועדינה, עפעפיה מפרכסות ככנפיו של פרפר, היא אנטיתיזה מלבבת לגסות של המשחק ואוהדיו.

 

מילא אישה, אבל עיוורת?! משרדה של הנאא' מסודר וקירותיו מקושטים, ולבושה מוקפד ואלגנטי. המראה החיצוני לא חשוב לה, כמובן, אבל היא מכירה את חוקי המשחק ויודעת שב"עולם הרואים" טוב מראה עיניים מכל דבר שהיא יכולה להציע. נימה של תוכחה, ואולי לגלוג קל, מתגנבת לדבריה. אבל היא לא מרירה, היא רק מתאימה את עצמה למציאות. היא רוצה להיות חלק מהמציאות, חלק מהמשחק, ולכן היא באה למגרש, כי טוב מראה עיניים – גם אלו שאינן רואות. וחוץ מזה, היא מתריסה, הן לא צריכות – אפשר "לראות בלי עיניים".

  

בכל מקרה, אחיה הגדול סאלם הבטיח להצטרף, והוריה לא יכלו לעקשנותה, וכך מצאה את עצמה הנאא' באותו ערב היסטורי ברמת גן שבו זכתה סכנין בגביע. הבעיה היתה שהנאא' לא ידעה להתמודד עם הפסדים. היה לה כל כך קשה להתמודד עם הירידה הטראומתית של סכנין עד שבמשך חצי שנה היא הדירה רגליה מהמגרשים. היא חזרה לבסוף, גם משום שמטבעה היא לא מוכנה לוותר ולפרוש, וגם משום שיותר מכל אחד אחר היא יודעת למצוא את האיזון בין ההשלמה עם הגבולות שנקבעו על ידי הטבע, לבין הסירוב לקבל את אלו ששורטטו בשרירותיות על ידי האדם.

  

עם הזמן, היא טוענת, היא התמתנה. לפעמים קשה להבחין בכך: כשהיא נשאלת במחצית המשחק נגד כפר סבא, שבו שולטת סכנין בלא מיצרים, אם היא נהנית – היא משיבה בעצבנות שהיא לחוצה. היא עוקבת אחר הקבוצה באינטרנט, יום-יום. היא לא פספסה עד כה משחק בית אחד השנה. למשחקי חוץ היא אמנם אינה יכולה להגיע, אבל היא מקפידה להתקשר מדי 6-7 דקות לאנשים במגרש כדי להתעדכן בנעשה. לא תמיד הם יודעים איך לבשר לה על שער שנפל לרעת סכנין. גם לה לא נעים להתקשר, בעיקר משום שהיא שונאת שמתקשרים אליה בזמן משחקים, אבל מה היא יכולה לעשות? היא אוהדת מאסכולת ניק הורנבי, שמאמינה כי ייעודו של האוהד לסבול וכי אין קיצורים בדרך לגאולה.

  

אבל היא יודעת להתעלות הרבה מעל להמון קצר-הרואי, והיא מיטיבה לראות יותר מהאוהדים שהשנאה סימאה את עיניהם. הסתכלותה על משחקים נגד בית"ר היא מרעננת ומקורית, שלא לומר מהפכנית. בעיניה, המפגשים ביניהם אינם מלחמת גוג ומגוג, מאבק של בני האור בבני החושך – אלא פתח להזדמנות. באותו ערב בלתי נשכח ברמת גן היא הבינה שהכדור ממשיך להתגלגל הרבה אחרי שהוא נעצר ברשת, והיא אומרת שהיא אופטימית לגבי העתיד. באותה מידה שהיא פילסה לעצמה דרך לתוך תרבות שלא מקבלת נשים ונכים, גם סכנין מצאה לעצמה מקום בליגה יהודית. בדרך, שתיהן גילו שהמחיצות המלאכותיות הרבה פחות מאיימות משהן נראות.

  

בשבוע שבו הציע מייק טייסון לתרום מניסיון חייו לפול גסקוין – חסר-השליטה מייעץ למשולח-הרסן – אפשר היה לשמוע ברקע קול אזהרה מהברית החדשה, "ואם עיוור מדריך עיוור הרי שניהם ייפלו לבור". אבל הנאא' מוכיחה שעיוורת יכולה להנחות לא רק עיוורים, היא יכולה להדריך גם את אלו ששייכים ל"עולם הרואים". הנאא' לא נכשלת במכשולים – היא רומסת אותם.

משפט בוזגלו

על המגרש, כבחייו הפרטיים, מאור בוזגלו מתעקש על הספקטקולרי על פני הסטנדרטי. יומיים לפני השער המרהיב שכבש נגד כפר סבא בשבת, הוא התיישב במכוניתו והקפיד לחגור את הרצועה האופקית ולהותיר את האלכסונית מאחורי גבו לפני שרכן קדימה כדי להעביר גם אותה מלפניו. אחר כך התניע, יצא מהחנייה, האיץ – והלם בצופר. "צפניה!" הוא הוריד את החלון וצעק בכעס על ילד שחצה את הכביש מבלי להביט לצד השני. ייסרה אותו המחשבה,  איך אפשר להיות כל כך חסר אחריות?

  

הוא לא לחוץ מהמשפט שמחכה לו, כך אמר.

  

 ***

 

"איך נפלו גיבורים", נאנח ביום ראשון הכתב עם הבלורית האפורה, במסדרון בית המשפט לתעבורה בחיפה. האישה הנמוכה והעגלגלה חייכה בהתנצלות מובכת. בצד עמד, זע בחוסר נוחות, בנה הגבוה והרזה. לכבודו התאספה עדת העיתונאים?, השתוממה האם, משועשעת. "הוא עוד לא בבני סכנין ונבחרת ישראל", הוכיח אותה הכתב, והאישה ובנה נכנסו לאולם הדיונים.

  

הכתב שב לחבורת העיתונאים, ויחדיו הם פרקו את תסכולם. זה חצי שעה שהם מצפים – מצלמות ומיקרופונים שלופים – להגעתו של בוזגלו, שזומן לשעה 8:30 כדי לשמוע את גזר הדין המגיע לו בעוון שתי עבירות תנועה שביצע לפני שנתיים. לדרור קשטן, מאמן הנבחרת, הוא לא היה מאחר כך, התרעם הכתב, וגם לא לאלישע לוי, מאמנו בסכנין. חבריו הנהנו בכובד ראש. קשה היה לדעת אם הם נעלבים בשם כבוד החוק הרמוס, או בשם כבודם שלהם.

 

כבוד החוק, ככל הנראה: בשעה 9:15, כשנודע שבוזגלו עומד להגיע, באיחור אופנתי ובביגוד שלא נפל ממנו, אצו העיתונאים להיערך למארב. חמושים במצלמות ובמיקרופונים, הם צרו על בוזגלו והקיפו אותו בטבעת. אבל בוזגלו לא ברח. כפי שאביו אומר עליו, כל הזמן הוא נע קדימה. הוא חייך, ספק-מובך ספק-מוחמא, ולא סטה מהמסלול המוביל אל תוך האולם, אנשי התקשורת נשרכים מאחוריו כמו שיפוליה הנגררים של שמלת כלה.

 

השופט, ספק-מובך ספק-מוחמא, אסר על צילומים והצהיר שלא איכפת לו שחלק מאנשי התקשורת יתפנו מאולמו. "אדוני מאור", הוא פנה לנאשם, שהספיק לשבת אך לרגע לפני שנפתח תיקו – פל 643/06 מ"י נ. בר בוזגלו. רעש הקלידים באולם הגבוה והצר התערבל בנאומים בלתי ניתנים להבנה. בתקרה הקמורה שהתכופפה לעבר השופט היו משובצות 10 נורות, במערך 4-2-4. אחת מהקיצוניות היתה שרופה, לציון תפקידו של בוזגלו. שיטת ה-4-2-4 יצאה מכלל שימוש בשנות ה-70', והתחושה ששררה באולם היתה זרה לא פחות. בירכתי האולם נדחקו להיכנס אנשי התקשורת האחרונים, וצלם אחד, נרגן במיוחד, הסביר בציניות לעוברים ושבים שמדובר במשפט על רצח. באוזני חברו גיחך הצלם, "תוכל לספר לנכדים שלך ש…"

  

השופט והסנגור לא נעדרו הומור אף הם, על אף שניסו להסוותו בארשת פניהם החמורה. עורך דינו של בוזגלו ביקש ביובש – את הכריזמה הוא שמר למצלמות – להתחשב במרשו, וציין בין השאר את "השירות הצבאי המלא" שמבצע בוזגלו, "כספורטאי מצטיין". השופט, שרחש חיבה יתרה לביטוי "דא עקא", קונן על כך שהעבירה השנייה נעברה "בטרם יבש הדיו" על הראשונה, למבוכת הקלדנית החרוצה. ובוזגלו עמד כל העת מאחורי דוכן הנאשמים, ידיו שלובות לפנים. וטוב שלא היו פרושות לצדדים, לבל מישהו היה מתפתה להשוותו לישו. לפני מספר שבועות אמר בוזגלו ל"הארץ", "אנשים צריכים להבין שמאור בוזגלו לא נמדד לפי יום או שבוע או חודש. מאור בוזגלו זה דרך". הוא לא דיבר בגוף שלישי, הוא דיבר בגוף השילוש: "ויאמר אליו ישוע, אנוכי הנני הדרך" (בשורת יוחנן, פרק י"ד, פסוק 6).

  

הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, בוזגלו יודע היטב. שבועיים לאחר שרישיונו נשלל בגין נהיגה במהירות מופרזת, הוא נעצר שוב, מפריז במהירות בשעה שהסיע הביתה ידידה שהפריזה בשתייה. אבל השופט לא התרשם ולבסוף פסק: 8 חודשים פסילת רישיון, 9 חודשים מאסר על תנאי ו-180 שעות שירות קהילתי.

   

הסערה עברה מחוץ לאולם והתחדשה במלוא עוזה. הבן דיבר במתינות ועורך דינו הבטיח לערער, הבן ניסה להרגיע את אביו וזה התעקש שאינו מכיר תקדים משפטי לעונש כזה. יותר משלושים שנה לאחר שנטבע המונח 'מבחן בוזגלו', מאור בוזגלו ניצב מעברו השני. דא עקא: על כך האב ולאחר מכן הבן התלוננו, על כך שנפלו קורבן ל'מבחן בוזגלו ההפוך'.

 

כשעה לאחר הסתלקותו של בוזגלו ושוך הסערה סביבו, התייצב להקראה בנה השדוף של האישה העגלגלה, יד אחת על מותנו, האחרת שעונה על הדוכן. שני הספסלים התרוקנו זה מכבר והמעברים שוב לא היו גדושים באנשי תקשורת, רק במאבטחת בודדה. הנאשם הנוכחי, גם הוא במהלך שירותו הצבאי, פגע ברכבו ברמזור. עורכת דינו החייכנית ביקשה להתחשב. השופט הנמרץ היה מרוצה מההספק, נפרד דרך הדלת האחורית והפנה את הנותרים לקלדנית ולשוטרת, נציגת התביעה. "סע בזהירות, חמוד, חג שמח", היא קראה אחר האם ובנה בצאתם מהאולם.

סכנין היא אלטנוילנד

אלישע לוי, מאמן סכנין, לא חי בסרט – הוא חי בסדרת טלוויזיה: כולם אוהבים את אלישע. אוהדי היריבה קראו בשמו בהתלהבות בשבת האחרונה, ובשעה שהטכנאי נאבק להשאיר את הזרקור דולק והמראיין איבד את עשתונותיו, אלישע לוי, חיוך גדול מתוח לאורך פניו, היה בעיקר משועשע מהתקלה המביכה. הוא חיכה בסבלנות, נהנה מכל רגע תחת הזרקורים, דולקים, כבויים או מהבהבים. בשבוע שבו מלאו 40 שנה להירצחו של מרטין לותר קינג התגשם חלומו של לוי, שמונה להיות מאמן מכבי חיפה בעונה הבאה. בכך הגיע לארץ המובטחת של הקבוצות הגדולות לאחר מה שנדמה היה כ-40 שנות נדודים במדבר הקבוצות הקטנות, וזינק ממעמד הביניים של שוק המאמנים בכדורגל הישראלי לאריסטוקרטיה האקסקלוסיבית שלו. אלא שהניתור הנחשוני של לוי הזכיר דווקא את הקפיצה של בוב בימון שחצה לפני 40 שנה את האוויר הדליל של מקסיקו סיטי במשחקים האולימפיים של 1968, וקבע שיא עולם מדהים חדש. "השמדת את התחרות הזו", אמר לבימון מחזיק השיא המושמד, ואף ששמו כבר נמחה מספר השיאים הוא עדיין רשום כערך במילון, לציון הישג בלתי נתפס שקורא תיגר על כללי המציאות המוכרת. הרקולס, ששמו הפך לא רק לשם תואר כי אם גם למילת שבועה בלטינית, ייסד את המשחקים האולימפיים העתיקים בעקבות הניקיון שערך באורוות אוגיאוס, שהיו מטונפים רק מעט יותר מאצטדיון האורווה של פתח תקווה. בני סכנין עשו שם שמות במכבי פתח תקווה 0-4 בשבת האחרונה, וביום ראשון בוצע ניקוי אורוות כשמאמן פתח תקווה, גיא לוזון, פינה את מקומו.

 

לוזון הוא השם המושמץ ביותר בכדורגל הישראלי, והוא עלול להפוך גם הוא לשם תואר אם בסוף העונה תרד מכבי פתח תקווה לליגה הלאומית יחד עם הפועל תל אביב, שממנה התפטר בבושת פנים לפני מספר חודשים. היה זה אך סמלי שהפועל תל אביב זכתה בניצחונה הגדול ביותר העונה ביום ראשון, כשהצטרפה לסכנין כקבוצה השנייה השנה שמנצחת את בית"ר ירושלים, אלא שעל שמחתה הגדולה העיב חסרונו של קשרה, ביברס נאתכו, האבל על מות אביו. בלי קשר, לנאתכו יש השם המבריק ביותר בספורט הישראלי. ביברס היה סולטן ממלוכי מהמאה ה-13, עבד-כי-ימלוך באופן מילולי. יריעה זו קצרה מלהכיל את שמו המלא, אבל פירוש שמו המקוצר הוא "האורב לאויב" בצ'רקסית, שבה הוא נהגה "פיי פאס". פיי פאס נשבה בילדותו על ידי מונגולים שמכרו אותו לעבדות בסוריה, שם הפך לביברס. חזותו היתה מרתיעה עוד יותר משמו, ואדונו הסורי מיהר להיפטר ממנו על שום הפחד שעוררו בו כתפיו הרחבות, קומתו התמירה, עורו השחום ועיניו הכחולות, המוכתמות בלובנו של קטרקט. הוא מכר אותו לקצין ממלוכי במצרים, שם שימש כשומר ראשו של השליט. כמו לוי, ביברס התקדם במעלה ההיררכיה הממלוכית בזכות הישגיו, לא בגלל קשריו. ב-1250 פיקד על צבא ממלוכים שהדף את מסע הצלב השביעי של מלך צרפת, לואי IX. אחרי שכוחותיו בלמו את המונגולים בקרב ההיסטורי בעין ג'אלות, רצח ביברס את הסולטן המצרי ותפס את מקומו.

 

לשמות ולשורשיהם חשיבות רבה, אף שהיסטוריה עתיקה לעתים נדחקת מפני אקטואליה. בסכנין, לדאבוני, השם שלי מעורר אסוציאציות דווקא למבנה מודרני שמזוהה עם בית"ר, ולא לזה שהקדים אותו באלפיים שנה – שערו הצפוני של בית המקדש השני. מצד שני, אולי עדיף כך. באזכור הבודד שלו במשנה נכתב שהשער הנושא את שמי "לא שימש לכלום".

 

"מה יש בשם?" שאל שייקספיר בשם יוליה, ובמחקר שהתפרסם אשתקד ענו שני אקדמאים אמריקאים – סיכויי הצלחתו של אדם. מי ששמו מתחיל באותיות A או B, הם מצאו, יקבל ציונים גבוהים יותר ממי ששמו נפתח ב-C או D. ממצאיהם לא מוגבלים רק לתחום האקדמי, והם יפים גם לבייסבול, ולספורט בכלל. אבל גיא לוי, שהיה מועמד להחליף את לוזון במכבי פתח תקווה אבל סירב, לא היה זקוק לאישוש אקדמי. הוא כבר ידע מה חשיבותם של שמות. כשנסע עם הנבחרת הצעירה לאליפות אירופה בקיץ שעבר הוא התעקש לצרף למשלחת נומרולוג.

 

במהלך ימי הביניים, חכמי האסלאם שאלו מהיהדות את שיטת הגימטריה, ואחד הפתגמים האהובים על אנשי סכנין גורס שתוכנו של מכתב נלמד ממעטפתו, כך שגם בסכנין יודעים שבכוחה של הגימטריה לחשוף סודות כמוסים. מאור בוזגלו, כוכב הקבוצה, לדוגמה, שווה ערך בגימטריה ל'אללה הוא אכבר' (ולאומנים אף יאמרו – 'אויב ערבי' או 'אסמעיל הנייה'). לא ייתכן שיד המקרה היא שהוא מתגורר ב'כרמיאל', נכון?

 

הגימטריה יודעת הכל על ההווה, אם כן, אבל האם היא מסוגלת גם לחזות את העתיד? לקראת המשפט הצפוי לו ביום ראשון, בוזגלו יקווה שלא. שהרי אם כן, צפוי לו 'מאסר'. בכל מקרה, הגימטריה בוחנת כליות ולב – זה של ח'אלד ח'לאילה, למשל, עליו היא מעידה שהוא משחק 'מכל הלב'. 

 

הגימטריה מגלה את האמת גם על מי שאינו יהודי או מוסלמי. איני יודע אם איליה יבוריאן הארמני ביקר בכותל לאחרונה, אבל מסתבר שגם לגימטריה יש אוזניים – 'בוא נאכל חזיר', היא שמעה אותו אומר. גם 'חטיפי קבנוס' הוא אוכל, כך מתברר, והוא שותה 'קפה נמס'. הגימטריה יודעת גם בשמו של מי נוקב יבוריאן כשהוא בא להסתפר, כיוון שכמו 'אנדרה אגאסי', גם יבוריאן מתהדר בקרחת בוהקת.

 

באותה מידה, גם ג'ון קולמה הקולומביאני אינו חסין בפני כוחות הגימטריה. היא יודעת שהוא בנוי כ'גזע עץ', ושמזגו סוער כשל 'מפל מים' או 'איליה נסטסה', הטניסאי הרומני הרגזן. משחקו של הקשר הפולני, לוקאש סורמה, שקט ופשוט ולא מפתיע לגלות שהוא התגלמות ה'פרגמטיות'. עם זאת, דרכי הגימטריה לעתים נסתרות. אני עדיין לא בטוח מה הקשר בין סורמה לבין 'אומה תורמן'. ואם כבר, איך יכול להיות שיאיא פטי, הבלם הקונגולזי, הוא 'זבל לבן'?

 

לא משנה. הגימטריה לפעמים יודעת עלינו מה שאנחנו איננו יודעים על עצמנו. האם מאיר כהן ידע שבתוך גוף השוער כלואה נפש של סופר? כקפטן יהודי גאה של קבוצה ערבית, לא מפתיע לגלות שזוהי נפש של סופר ערבי, 'אליאס חורי' הלבנוני. הביקורת שהוטחה באלישע לוי לאורך השנים התמקדה בכך שהוא נעדר כריזמה. הוא, כמובן, דחה אותה בבוז – אבל אפילו הוא לא ידע שיש לו חוש הומור כשל 'ג'רי סיינפלד'. מאזן גנאים, 'אדון פיאודלי', עזב את בית הספר בגיל 14, אבל בתוכו מסתתר הפילוסוף הגדול 'לייבניץ'. ידוע שהוא מאמין בדו-קיום ורואה בקבוצה מנוף לקדמו, וכמו כן ידוע שהערבים מחבבים מצות, אבל מי ידע שגנאים מזדהה עם סבל היהודים בפסח עד כדי כך שהוא אוכל 'גפילטע'?

 

מתברר שהגימטריה לעתים חושפת סודות אפלים. ליאוניד קרופניק, הבלם האמריקאי, הוא יהודי – כך לפחות הוא טוען. אבל הגימטריה יודעת ש'יש לו עורלה'. ישעיהו לייבוביץ' נודע בסלידתו לכדורגל, ונראה שהוא נענש בכך שבגלגול הזה הוא חזר כ'גיורגי דרסיליה', הכדורגלן הגיאורגי המחונן שהיום משמש כעוזרו של אלישע לוי.

 

שטויות? זה מה שטוקבקיסטים של הבלוג הזה (המתפרסם גם באתר וואלה) אומרים לעתים קרובות על הכתוב בו. אבל נראה לי שהם יאהבו את הקשר הגימטרי שמתגלה בין עבאס סואן ל'סאדאם חוסיין' או, לבחירתם, 'אוסאמה בן לאדן'. הם ודאי יהנהנו בהסכמה כשיגלו שבני סכנין היא 'אי הקופים', הם יעידו שהיא באמת 'מעצבן' (לא מפתיע שהם טועים בהתאם הדקדוקי) ואף יהיו שיצהירו 'נמאס מהזבל הזה'. מתונים יותר ישאלו – 'איפה הפואנטה'?

כיסוי וגילוי ביום האדמה

הוא מסמל, בעת ובעונה אחת, את השאיפה המתמדת לשוב הביתה ואת הידיעה שלא ניתן להישאר בו לאורך זמן לפני שיוצאים שוב אל הדרך, כתב בארטלט ג'יאמטי על משחק הבייסבול, בפואטיות שהתרגום לא יעשה לה אלא עוול. ג'יאמטי היה הנשיא הצעיר ביותר בתולדות אוניברסיטת ייל לפני שעבר לתפקיד קצת יותר רציני – נציב ליגת הבייסבול האמריקאית. בעיניו, עונת הבייסבול היתה קשורה בעבותות לארץ, לאדמה, היא נעה על פי מקצבו של הטבע ומהלכה היה חופף לחילופי עונות השנה, ועל כן הוא מצא משמעות רבה בכך שהיא נפתחה עם בוא האביב והתחדשות הטבע. אבל לא רק פרחי הבייסבול מלבלבים בראשית האביב; בגינת הספורט האמריקאי פורחת כעת צמחיה מגוונת, שעה שבשביליה טיילו בסוף השבוע שעבר מנהיגי המדינה, בעבר, בהווה ואולי בעתיד. ביום ראשון כיבד בנוכחותו ג'ורג' בוש הבן, הנשיא ה-43, את המשחק שפתח את עונת הבייסבול בוושינגטון, כשבאותו הזמן צופה אביו, הנשיא ה-41, בגמר האיזורי של טורניר המכללות בטקסס. באותו יום ביקר ברק אובמה, שעשוי להיות הנשיא ה-44, באוניברסיטת פן סטייט, רק שלושה ימים לאחר ביל קלינטון ,הנשיא ה-42, אבל מה שהטריד את התקשורת היתה תגובתו של ג'ו פטרנו, מאמן הפוטבול של האוניברסיטה, לביקורי השניים. שמונה שנים אחרי שהשלים שמונה שנות נשיאות, בעיני התקשורת קלינטון עדיין היה זקוק ללגיטימציה ממאמן פוטבול שכבר הותיר מאחור את העשור השמיני לחייו.

באותו זמן, בצד אחר של העולם, יום לאחר ניצחון מרשים על מכבי חיפה 0-1, ציינו בסכנין את יום השנה ה-32 לאירוע קטן שנקרא יום האדמה. האביב דילג על סכנין, ולאחר הקיץ שהקדים להכות בסוף השבוע שעבר, החורף חזר לכבודו של היום החגיגי והוריד גשמים לפני, אחרי ותוך כדי. יום האדמה, המציין את המהומות הקטלניות שפרצו ב-1976 בעקבות הפקעת 20 דונם מאדמות סכנין ושכנותיה, הוא המבול ששינה את היסטוריית העיר וחצה אותה לשניים – לפני יום האדמה, ואחרי. העיתונים הערביים מגדירים אותו כנקודת מפנה, ועל עומק הפער בין הנרטיב היהודי לערבי מעידה שיטת המספור השונה: יום האדמה הוא, לדברי חסן, האנתיפאדה הראשונה מתוך שלוש. 

ביום שישי יצאו עיתוני סוף השבוע בכותרות לוחמניות,  וביום ראשון יצאו אלפים לרחובות. התהלוכה החלה בבית הקברות המרכזי של סכנין, שבפסגתו מוצבת אנדרטה מרשימה לזכר יום האדמה, ועשתה את דרכה הארוכה בין מטעי הזיתים אל עראבה הסמוכה, שם הצטופפו אלפים מתחת מבנה מקורה. דגלי פלסטין וחד"ש התנופפו וסיסמאות עוינות הופרחו, והכל נראה מאוד מרשים, כמו שהפגנה טובה צריכה להראות. שוכי חטיב דיבר על פאשיזם ועל הסתה, ודב חנין הכריז: "יום האדמה רלבנטי מתמיד".

אבל עבור עומר, יום האדמה היה מעיק מתמיד. מורה בפנסיה בעל התמצאות מעמיקה בתולדות האיזור ואהבה לנופיו, עומר הבטיח לבוא, אבל הוא עשה זאת בחוסר רצון בולט. בלית ברירה הוא הגיע, ולא לתהלוכה אלא רק לטקס – במכונית, בדרך עוקפת, מתוך לחץ חברתי, כדי שלא ישאלו אותו מדוע נעדר. סאמי, פקיד בעיריה, השתתף בתהלוכה, אבל נטש את הטקס עוד לפני שהחל, כמנהגו. שאדי לא התפנה מעבודתו, וההשלכה העיקרית של יום האדמה על חייו היתה אי אספקת משמשים ותותים למכולת, שבה חיפש, כדבריו, משהו נחמד עבור ילדיו הקטנים. סאלח, אקדמאי ותיק, כלל לא ידע באיזו שעה הטקס יום קודם לכן. שבוע לפני כן, לואי, מנהיג האוהדים, אפילו לא זכר את התאריך שבו חל יום האדמה. הוא שאל חבר, שככל הנראה לא ידע גם הוא כיוון שענה, בצחוק, שהוא חל ב-37 לחודש. וליד אומר על לואי שהוא שכח את ערכיו, אבל הוא בילה את שעת ההליכה לעראבה בשיחה על כדורגל, וכשלא דיבר על כדורגל רדף אחרי בנות. כשהגיע לטקס והחלה הרטוריקה הריקנית, הוא ביקש לברוח כל עוד נפשו בו.

חזרה בסכנין, ילדה קטנה רכנה מחוץ לחלון מכונית כשעל מצחה מדבקת "חג שמח". ואמנם יום האדמה, כפי שהצהירו העיתונים, הוא יום חג, "חג לאומי" – אבל בסכנין לא נראה שמישהו מעוניין לחגוג אותו. לואי לא מאמין שיש בהפגנה תועלת, האדמות הרי לא תוחזרנה, נכון? עומר הסביר בפשטות שיש לו דברים יותר מעניינים לעשות. ויש גם מי שהיו לו דברים יותר חשובים לעשות באותה שעת בין ערביים ביום ראשון – להתאמן במגרש האימונים שעל יד דוחא, כפי שעשו עשרות נערים ונערות, נגיד.

***

לפני שסכנין היתה נציגתו הבכירה של המגזר הערבי בכדורגל הישראלי, היא הובילה את המאבק הלאומי של ערביי ישראל. יום האדמה מזדקר בתודעתם כאירוע מכונן, כאמור, אבל הוא רק חלק מרצף של נרטיב שמתחיל ב-1936 במרד בבריטים ונמשך, בין השאר, באירועי אוקטובר 2000. לכן אירועי יום האדמה הונצחו כסמל למאבק המגזר הערבי כולו, לא כיום זיכרון פרטי של סכנין, דיר חנא ועראבה.

כחלק מסבב משולש, הטקס המרכזי נערך השנה בעראבה. שתי השכנות מכירות בשותפות הגורל שהן חולקות, אבל הן לא עושות זאת בשמחה. בהיעדר מגרש משלהם, אוהדי הפועל עראבה מליגה ב' נאלצים להגיע מדי פעם לסכנין כדי לצפות במשחקי קבוצתם, אבל לואי אומר שבעראבה אפשר לספור את אוהדי סכנין על יד אחת, ויתרה מזו, שבאף כפר ערבי בארץ אין לה תומכים מעטים כל כך. מנגד, בני סכנין מקיימת אירועים רשמיים במסעדות עראבה כיוון שידוע כי רק בעראבה אפשר לקיים ארוחה חגיגית. אבל רק בתחום הקולינרי מוכנים אנשי סכנין להודות בנחיתותם. הם מספרים על אנשי עראבה שהם כל כך טיפשים שהיו באים בלילה עם דליים כדי לגנוב מים מהבריכה המשותפת שלהם, להעבירו מהצד של סכנין לצד של עראבה.

עבד רבאח שיחק בהפועל עראבה לפני שעבר לשחק בסכנין לפני כעשור, והוא עדיין גר בה, אבל אף אחד לא יכול לומר עליו שהוא טיפש, אף שאמצעי התקשורת העבריים משתדלים להציג אותו ככזה. מעטים הכדורגלנים היהודיים שמחזיקים בתואר אקדמי, בזמן שלרבאח יש תואר שמכשיר אותו לעסוק בהנדסה גיאודטית – ואני יודע שלא רק לי אין מושג מה זה אומר. חלק בלתי נפרד מהדימוי שמטפחת התקשורת עבורו, ועבור שחקנים ערבים אחרים כח'אלד ח'לאילה ובסאם גנאיים, הוא הכעס הסטריאוטיפי על הקיפוח שסובלים ערבים ישראלים. אבל אין להם, לאף אחד מהם, יומרות להתייצב בחזית המאבק למען זכויות המיעוט הערבי. מתקבל הרושם שהמלים המתלהמות שעשו את דרכן לכותרות העיתונים נבעו פחות מתוך שכנוע פנימי בצדקתן, ויותר מתוך התחושה שהתקשורת לא תסתפק בפחות ותשמח ליותר. אם התקשורת מנותקת מהמציאות, זה רק משום שהיא מחוברת לפוליטיקאים.

ובאמת, ככדורגלן אין לרבאח סיבה לכעוס. הוא נהנה לשחק לפני מספר שנים בהפועל פתח תקווה, וכיום, כיאה לקבוצה שיושב ראשה חוזר ומדגיש ש"האדם יקר מהאדמה", הוא וחבריו לקבוצה מציגים אידיליה של דו-קיום. כשחבר של השוער מאיר כהן מצהיר, "זאת המדינה שלנו, הם רק חיים בה", וטוען ש"הם שונאים אותנו, וזה בסדר, כי אנחנו שונאים אותם", כהן יכול רק להניד בראשו. כהן, קפטן יהודי של קבוצה ערבית, יודע מניסיון שאין פני הדברים כך, אבל הוא גם יודע שלא יוכל לשכנע את חברו בדברים. גם דברי חבריו לקבוצה, שמדברים כאחד על אחווה ושוויון בעת שהם נשאלים על מצבה החברתי, נשמעים כלא יותר מקלישאות נבובות.

צריך לבוא לאימוני הקבוצה, כמה דקות לפני שהם מתחילים, כדי להיווכח שיש בהן תוכן. חבורת שחקנים עומדת במעגל ומשתעשעת בכדור להנאתה, בלא הבדלי גזע, דת ומעמד, ובצד יושבים באקראי שחקנים אחרים, צופים בהם ומפטפטים ביניהם. ההנאה שחולקים השחקנים עשויה להיות לא יותר משטחית, אבל היא כנה, והאווירה הקלילה והמשוחררת כל כך מידבקת שגם אוהדים ועיתונאים שמזדמנים למקום מוצאים את קצוות שפתותיהם מתעגלות לחיוך ופרצי צחוק מתגלגלים מביניהן, כמעט על כורחם. בצד מתגוששים בשחוק בסאם גנאיים וחיים בנון, משלחים זה בזה חצים לאומניים. אבל הבדיחה שלהם אינה פרטית – מבלי משים, הם שמים ללעג את המאבק בין עמיהם בו בזמן שחבריהם מעלים את השאלה: אילו שיחקו כל אזרחי מדינת ישראל כדורגל…

אלא שבאותו המקום שבו צומחת התקווה הערבית להשתלבות אורבת גם סכנתו, מזהיר תמיר שורק בספרו על הכדורגל הערבי בארץ. לערבים ככלל, ולתושבי סכנין בפרט, נוח לאמץ את הכדורגל כדרך לרכך בעיני הרוב היהודי את הרושם המאיים שיוצרת השתתפותם במאבק הלאומי. סקריו של שורק מראים כי מי שמגיע למגרשים נוטה להגיע גם לקלפיות ואף להצביע שם למפלגות ציוניות, יותר ממי שאינו אוהד כדורגל. וכך, גם את המדינה משרת הכדורגל ערבי ככלי נוח, לא רק כעלה תאנה של שוויון שמסווה את ערוות הקיפוח בתחומים אחרים, אלא גם כמכשיר לפיקוח על הערבים. ב-1974 דנה הממשלה בספורט הערבי והחליטה להמשיך לפתחו – כל עוד הוא מתקיים במסגרות מטעמה. הכדורגל הערבי הוא לא הרבה יותר מאשר "מובלעת של השתלבות", שורק מסכם.

בימים שבהם בני סכנין נסקה והנוכחות בהפגנות צנחה, היו שהתפתו לומר ש"הספורט ניצח את הפוליטיקה", ואף היו פוליטיקאים שהלינו כי "הכדורגל הרג את הפוליטיקה". אבל הסיסמאות הללו מגוחכות לא פחות מהטענה שבה משתמשים כיום בהקשר של המשחקים האולימפיים בבייג'ין, שיש להפריד בין פוליטיקה וספורט, כאילו אין אמירה פוליטית בהימנעות ממחאה על קיום המשחקים האולימפיים בבייג'ין. במקרה של סכנין, האמת, למרבה הצער, יותר פרוזאית: לאנשים פשוט נמאס מפוליטיקה.