הכבשים השחורות של סכנין

מרץ 27, 2008

עמוק בתוך המחצית השנייה, הכדור מתגלגל בין סבך השחקנים שברחבת היריב ומגיע לרגלי ח'לאילה, שאורב לו בקצה הרחבה. מיקומו מדויק אבל בעיטתו חלשה, והכדור נהדף מגופו של מגן יריב אל מחוץ לרחבה, אל עבר התקפה מתפרצת שמובילה לשער שמכריע את המשחק וקובע הפסד כואב לסכנין. אבל ח'לאילה לא מוותר: כעבור מספר דקות הוא אוסף את הכדור ומצליח לסחוט עבירה על סף הרחבה, כשהוא מתפתל באופן משכנע על הדשא. אבל בעיטת העונשין נעצרת במשקוף שער היריב. בטוב וברע, ח'לאילה הוא מנהיג סכנין. אבל זה לא ח'אלד ח'לאילה, וזו לא איחוד בני סכנין – זה באדי, וזו הפועל, ממחוז צפון א', ליגה ב'.

כן, באדי כמו המעדן, מעדן החלב שתמיד היה שני לדני. באדי הוא אחיו הצעיר של ח'אלד, קטן ממנו בשנתיים. הם גרים יחד בבית הוריהם שבפאתי העיר, אבל שניהם משחקים במרכז השדה, בתפקידים כמעט זהים. לח'אלד יש תואר בחינוך מיוחד, באדי לומד להיות מורה לחינוך גופני. בילדותם הרבו השניים לבלות את זמנם יחד, ומן הסתם הם בילו את רובו על מגרש הכדורגל. באדי נזכר בחיוך איך יום אחד העביר את הכדור בין רגליו של ח'אלד במהלך משחק בחצר בית הספר, אבל ייתכן שמה שהוא זוכר באמת הן המכות שהוא חטף מח'אלד לאחר שהביך אותו. ייתכן שהוא נזכר בהן כל אימת שח'אלד מפסיד, כיוון שח'אלד, באדי צוחק, שונא להפסיד – ועדיין מתקשה להסתיר זאת.

במסגרת רשמית הם שיחקו יחד רק פעם, בשורות נבחרת בית הספר שבו למדו, אותה נבחרת אגדית שהיא היחידה מסכנין שזכתה בתואר. בחצי הגמר החליף באדי את ח'אלד, וגם את זה ח'אלד לא אהב, אבל בגמר הם זכו לשתף פעולה במשך עשר דקות. במשחק הגמר, כמובן, אי אפשר היה להוריד את ח'אלד מהמגרש. ח'אלד נבחר אז לשחקן המצטיין במשחק ששינה את חייו, שבעקבותיו הוא קיבל הצעה ממכבי חיפה אבל בחר בזו שהגישה לו בני סכנין. היום מזכירים אותו כמועמד לנבחרת ישראל, וגם לבית"ר ירושלים.

באדי מעולם לא זכה ללבוש את המדים האדומים של בני סכנין. תחתיהם הוא נאלץ להסתפק באדום הדהוי של החולצות שעוטים שחקני הפועל סכנין באימון שאותו הם מנהלים על משטח דשא סינטתי, לאור זרקור כבוי – או, בעצם, בחשכתו. באדי אמור היה לשחק לאור הזרקורים הבוהקים של דוחא. לפני שנתיים הוא התקבל למבחנים בקבוצה. הוא עדיין מחכה שהם ייערכו. חבר הנהלה אחד אמר אז ששני אחים זה מוגזם – חס וח'לאילה. באדי מסביר שלפוליטיקה יש חלק גדול בספורט, וחבר לקבוצה, שעליו מעיד מאמן לשעבר שהוא יכול היה לשחק במכבי חיפה, מתקן אותו: ספורט הוא פוליטיקה.

אבל באדי לא חושב לוותר על חלום הכדורגל, הגם ששוב אינו מצפה להשתלב בבני סכנין. בשנים הקרובות הוא ינסה למצוא את מקומו בקבוצה אחרת. הסיכויים טובים שימצא שם סכנינאים גולים אחרים שנפלטו מעירם. כמוהם, גם הוא מלא מרירות כלפי שחקנים מקושרים יותר ומוכשרים פחות. אבל אין בו שמץ של מרמור כלפי ח'אלד – רק גאווה. כשחא'לד סוקר את אוסף הגביעים שבחדרו, משתדל להיזכר מאין זה ומניין ההוא, באדי הולך מיוזמתו להביא מחדר אחר גביעים אחרים שבהם ח'אלד זכה. ח'אלד, מצידו, מגונן על אחיו הצעיר ומסרב להמעיט בהישגיו.

על הנייר, גם בין איחוד בני סכנין לבין הפועל סכנין יש קשרי משפחה. כדי לסכל את מכירת הפועל לאנשי חד"ש, בני סכנין נרתמה לפני מספר שנים לקחת עליה חסות ולאמץ אותה כקבוצת בת. "לא בת ולא אח", מפטיר ע'אלב, אחד משני חברי ההנהלה של הפועל – וגם נעליים יש רק בקושי, הוא היה מוסיף, אלמלא מיהר להצטרף לאימון. שכן אלמלא הוא וחבר ההנהלה האחר ומספר שחקני נוער שגויסו, קיום האימון כלל לא היה מתאפשר. אלמלא הוא, קיום הקבוצה היה בספק.

הקבוצה לא מקבלת כסף מהעיריה, ולכן ע'אלב, בעל פיצריית "פלטיני" המקומית המאמצת את הקבוצה, נאלץ לקבץ נדבות. בהיעדרן, הוא מוציא את הכסף מכיסו, אבל הוא לא יכול להעביר אותו לכיסי השחקנים. לא זו בלבד שהם אינם מקבלים משכורת מהקבוצה, כשהם נוסעים במכוניותיהם הפרטיות למשחקי חוץ הם מוציאים עליה את המשכורת שהם מקבלים במקומות אחרים, וכשהם מפסידים ימי עבודה לטובת משחקים הם מוותרים עליה כליל.

גם בני סכנין לא עוזרת לבתה החורגת. שלושים שחקנים יוצאים משורות קבוצת הנוער של בני סכנין בשנה, שניים-שלושה עולים לבוגרת – ועל היתר נלחם ע'אלב. מקצתם מבכרים לרעות בשדות זרים, אבל רובם מעדיפים לפרוש. בלי מסגרת הכדורגל, ע'אלב חושש, הם ידרדרו לסמים ופשע. נראה שלא במקרה קרא ע'אלב לפיצריה שלו על שם השחקן הצרפתי הגדול, היום נשיא אופ"א, שההווה רב-הפעלים שלו מחוץ למגרש עשוי יום אחד להאפיל על העבר הזוהר שלו בתוכו. פלטיני פעם אמר, "כדורגל הוא משחק פנטסטי ואינטליגנטי שמלמד אותנו איך לחיות יחד, ואיך לחלוק גם כשאתה טוב מאחרים. כדורגל הוא חינוך מעולה לחיים."

לא מעט מהפורשים חוזרים בהם, וחוזרים לבסוף לכדורגל. סכנין אינה הקבוצה היחידה בליגה ששחקניה משחקים בשם אהבת המשחק ותו לא, אבל היא לבדה נעדרת שחקני רכש מבחוץ. הרכבה הוא על טהרת העיר שמתנכרת לה – כולם בני סכנין. היא, למעשה, סכנין האמיתית, זו שלפני פלישת היהודים, הזרים והתקשורת, זו שהיתה חופשיה מציפיות ודאגות לפני שהעיניים הבודדות של המגזר נישאו אליה. כשהפועל ומכבי סכנין התאחדו לפני 15 שנה, השחקנים הטובים רוכזו בבני סכנין החדשה, והשאריות הועברו להפועל הישנה. מאמן אותן היום כמאל, שהופקד על בני סכנין עם היווסדה אבל נדחק הצידה אחרי שהעלה אותה שתי ליגות. אף אחד לא אוהב לאכול שאריות, ואף אחד גם לא אוהב לצפות בהן משחקות כדורגל. ומי שמטריח עצמו לכבשן המחניק של אצטדיון דוחא בשבת בבוקר מוצא גם את עצמו נדחק לקרן זווית, ליציע הצדדי שבמשחקיה של בני סכנין מאכלס את האורחים.

"אף אחד לא מסתכל עלינו", ע'אלב מלין, והוא לא מגזים. בשעה שבה היה אמור משחק הקבוצה להיפתח בשבת היו פחות צופים משוטרים – ורובם היו אוהדי הפועל חלת אלשריף (שהיא, כידוע, מטמרה). אבל המשחק לא נפתח בשעה היעודה, כיוון שהשופט מסרב להתחיל אותו עד שלא יומצא תיק עזרה ראשונה. משבא השופט על סיפוקו נפתח המשחק, לנגד יציעים ריקים שעליהם כתוב "בני סכנין". אוהד אחד משער שהשופט מחפש תירוץ להתחמק מהמשחק, בשל החום הכבד. הוא מתלונן על כך שאסור להכניס בקבוקי מים לאצטדיון, אז שוטר שיודע בעל פה את טבלת הליגה ניגש להביא לו כוס מים. גרעינים דווקא יש לאוהד, וכשאחד משחקניה המחליפים של טמרה קופץ מעל לגדר הוא מכבד אותו בהם. לפני שהשחקן קופץ חזרה למגרש, הוא מספיק לעשן סיגריה.

על המגרש באדי הצנום מתרוצץ כאחוז תזזית. כתפיו משוכות מעלה, אבל הן לא רחבות דיין כדי למנוע מרצועות הגופיה שהוא לובש באימון לגלוש במורדן. הוא לא נמנע ממגע פיזי, אבל הוא גם בדרך כלל לא יוצא מהעימותים הללו כשידו על העליונה. במשחק בין חוטבי עצים לשואבי מים, באדי מנסה להיות אמן. הוא מסיט בעדינות את הכדור בעקבו, משחיל באמנות את הכדור בין רגלי יריבו.

הפעם לא הוא חוטף מכות, אבל אחרים כן. מרגע שנקבעת תוצאת המשחק, 2-3 לטמרה, מתפנים שחקני הקבוצות לפתוח בתגרות שלשמן התכנסו. רק היצרים לוהטים יותר ממזג האוויר: זמן קצר לאחר שער הניצחון פורצת קטטה המונית, פרק חדש בסכסוך ישן, והיא מתחדשת עם שריקת הסיום, בתגבור אוהדים שקופצים מעל הגדרות. בזמן ששחקני ואנשי טמרה וסכנין מתנפלים זה על זה, באדי פושט את חולצתו ספוגת הזיעה, לוחץ את יד יריבו ויורד לחדר ההלבשה.

כעבור ארבע שעות, לעיני אלפי צופים, עולה לדשא ח'אלד כשיתר בני סכנין בטור מאחוריו. סכנין נאבקת על כרטיס לאירופה בעוד בני יהודה כבר זכתה בכרטיס שלה לליגה הלאומית, אבל האחרונה היא זו שעולה ליתרון ראשון. סכנין לא מפרשת את מדיה השחורים של יריבתה כאות אבל על ירידתה, אלא כתזכורת לכך שהיא מעולם לא ניצחה את בני יהודה, "הכבשה השחורה" ההיסטורית שלה. בפסיכולוגיה, אפקט הכבשה השחורה מתייחס לנטייה של קבוצה לשפוט את חבריה בחומרה יתרה לעומת אלו שאינם נמנים עליה. צריך אולי היה לומר זאת לעבד רבאח ובסאם גנאיים, שחשבו שהם משתתפים במשחק כדורגל – לא בניסוי בפסיכולוגיה.

גם שחקן הבית האולטימטיבי, ח'אלד, לא נהנה ממשחק טוב. אבל ח'אלד אינו כבשה. מחוץ למגרש הוא ידידותי להפליא, נוח לחייך ולצחוק. אבל זה לא ניכר על המגרש, שם הוא שור. פניו מתעווֹת בכאב כל אימת שהוא פותח במרדף אחר הכדור, כולן ייאוש נזעם, חייתי. הוא מתרוצץ במגרש כאחוז אמוק, פרוטגוניסט בו בזמן שהוא אנטגוניסט. הוא לא חותר למגע, הוא משווע לו. ובדקה ה-72, כשגואה התסכול על כך שקבוצתו בפיגור 3-1, הוא מקבל אותו. הוא וסדריק בארדון, שחקנה הצרפתי של בני יהודה, נתקלים זה בזה על יד קו החוץ. הם מחליפים קללות, בארדון נוגח בראשו של ח'לאילה, ח'לאילה הולם בראשו של בארדון. שניהם קורסים לדשא. כשהם קמים, שניהם רואים אדום.


איזהו ישראלי אמיתי

מרץ 20, 2008

אני לא מצפה לקבל משלוח מנות מאף אחד כאן בסכנין ולא נראה לי שאתחפש, אבל יצא לי לחשוב לא מעט בשבועות האחרונים על פורים, על מסיכות ועל האמת שהן מסתירות. בני סכנין מתאמנת בכפר ירכא הלא-כל-כך-סמוך, ובאחד מימי שישי האחרונים הזדמן לאימון אבראהים, דרוזי מקומי שאוהב לבוא לאימוני הקבוצה כדי לעצבן אותה. הוא אוהד את בית"ר ירושלים ושונא את סכנין, וכשהשאלה הבלתי נמנעת – איך אתה מסתדר עם הגזענות של אוהדי בית"ר? – מוצגת לו, הוא מציג גירסה הפוכה של המציאות המקובלת, בבחינת "נהפוך הוא": הגזענות בקרב הקהל של בית"ר זניחה, דווקא אוהדי סכנין הם אלו שגזענים. בשבעה חודשי מגורים בסכנין אני נתקלתי לכל היותר בעוינות קסנופובית, אבל לא בגזענות, טענתי מנגד, אולם אבראהים לא השתכנע. הם עוטים מסיכה כדי להסוות את גזענותם, הוא התעקש, רק משום שהם יודעים שאני כותב עליהם.

דבריו הטרידו אותי, וגם ברשמיו של מאמן הקבוצה אלישע לוי, שבהמשך אותו יום סיפר שמניסיונו אנשי סכנין כנים עד מאוד, לא היה כדי להניח את דעתי. ובאמת, קשה לי להאמין לווסאם כשהוא אומר שהצביע לש"ס, ואני מפקפק ביושרו של סעיד כשהוא מספר שבזמנו הפנוי הוא מדגמן בלאנס שבצרפת. דאגתי לא רק משום שדובר עיריית סכנין טוען שסוגיית האמון קריטית לעתיד יחסי יהודים וערבים במדינת ישראל, אלא גם משום שהמינגוויי כתב שהכלי הבסיסי ביותר הדרוש לסופר הוא גלאי לצואת שוורים. על כן, אני מתעודד מכך שדווקא אנשי סכנין מאמינים ביכולתו של יהודי להבחין בין אמת ושקר.

בחצר שקטה במרכז העיר, במערה שחצובה בתוך האדמה, נח סרקופג. עבור אנשי העיר הוא שימש כפוליגרף פרימיטיבי, והם היו מביאים בפניו אנשים שגרסתם לאמת נחשבה חשודה. אם ידיו של החשוד רעדו בעת שגולל את סיפורו, הוא נחשב לשקרן. כך נהגו עד שהתגלה שהמת בעצמו אינו מי שחשבוהו – לא חכם מוסלמי כי אם יהודי, רבי יהושע דסכנין. העשבים כיום גדלים פרא והאמורא נותר נטוש ובודד לעת מוות, אבל כבודו במקומו מונח, מלבד מספר כתובות גרפיטי – בעברית, כמובן.  

בסיפור השלישי ב"דקאמרון" מאת בוקאצ'ו, מסופר על יהודי אחר שמוסלמי רחש הערכה עמוקה לאופן שבו תפס את המציאות. כשסלאח א-דין תבע ממלכיצדק לדעת איזוהי הדת האמיתית, מלכיצדק התעקש לענות באמצעות משל. הוא סיפר על אדם עשיר שברשותו היתה טבעת מופלאה שעברה בירושה בין צאצאיו, מאב לבן, וסימנה מי מהבנים זכאי לבכורה. לבסוף היא הגיעה לאב אשר לו שלושה בנים שאת כולם אהב במידה שווה, וכל אחד מהם הצליח לחלץ ממנו את ההבטחה שיוריש אותה לו. הוא קיים את הבטחתו, אבל רק לאחר שבעל מלאכה יצר עבורו שני העתקים מדויקים. כך, כשהוא נפטר, כל אחד מהבנים טען לבכורה, אבל לא היתה להם כל דרך להכריע איזוהי הטבעת האמיתית. סלאח א-דין התרשם מהסיפור וממספרו עמוקות.

קרוב מאוד לסכנין שוכן הכפר כאוכב אבו אלהיג'א, הקרוי על שם אחד ממצביאיו של סלאח א-דין, וגן הפסלים שבו מהווה עדות לכך שהצליח להפיץ את מורשתו הפלורליסטית. הפסל הבולט ביותר, המשלב בתוכו את סמלי שלוש הדתות, נקרא "אותו המקור". אך סמלי, אם כן, ששלוש הדתות חוגגות היום את חגיהן.

***

בשבת הפליאה בני סכנין לנצח 0-1 בקריית שמונה, לשם היגר כוכבה וסמלה בעבר, עבאס סואן, והיום חוגגים המוסלמים את יום הולדתו של מוחמד. בעיר שסובלת מתשתיות של כפר, שחזותה אפילו לא מתיימרת לאחידות או עקביות, אפשר לסמוך רק על כך שמדי מספר מטרים תקוע באדמה שלט הנושא אחד מבין 15 נוסחים דתיים מתחלפים; "בשם אללה הרחמן והרחום" מחליף את "חת-שתיים", כשזמר רוצה לבדוק אם מיקרופון עובד; ובעיר פרוסים שבעה מסגדים, הקוראים לתפילה חמש פעמים ביום – ובלילה. הדת נמצאת כאן תמיד ברקע, מבצבצת בפינות הטריוויאליות ביותר של חיי היומיום. אבל היא לא יותר מאשר תפאורה: אנשי העיר מרבים לבקש את "עזרת השם" בזמן שאותו שם חסר כל משמעות עבורם; הילדים ייהנו מהחופש שלו שמקנה להם החג, אבל זה לא אומר שהם מודעים לו. רוב הוריהם, למעשה, אינם ערים לו, דובר העירייה מעיר בחיוך.

אנשי דת, פניהם מכוסות בזקנים עבותים וגופם בגלימות גולשות, ניגשים לחסן שעה שהוא יושב עם חבריו ב"צ'יקן" ופוצחים בדרשה דתית אקראית. כשהם שמים לב ליהודי בחבורה הם מתנצלים ומבטיחים – נדבר בערבית, אללה ידאג שתבין. אבל חסן עצמו לא מבין, והוא אפילו לא מנסה. בניסיון להיפטר מהם הוא אומר שהוא מקפיד לפקוד את המסגד, אף שהוא לא; בעיניו דווקא איש הדת, שלא מזמן היה סוחר סמים, הוא השקרן. כמוצא אחרון, איש הדת פונה לכדורגל: לא מספיק שסכנין תנצח, הוא מזהיר, אם סכנין תנצח אבל אנחנו נלך לגיהנום – הרי שהפסדנו!

בזמן שהם עוברים לעשות נפשות במספרה, חסן מגלגל את עיניו. "משוגעים, לא טוב ככה, בלאגן, אצל שנינו", הוא מפטיר, מתכוון לחרדים. כפי ששברי בקבוקי הבירה הזרועים בפאתי העיר – ומשמשים, למעשה, לסימון גבולותיה – מעידים, סכנין היא עיר חילונית באופן יחסי. תושביה מתגאים בסובלנות הדתית ששוררת בעיר. לא רחוק מקברו של ר' יהושע שוכנים זה לצד זה המסגד העתיק ביותר והכנסייה העתיקה ביותר, מתקיימים בדו-קיום שלֵו – אפילו תלת-קיום, אם מחשיבים את המיעוט היהודי הזעום.

כשהמואזין מרעיד את העיר וקוטע את המונולוג שלו, גם עומר, שסולד מהדת, מחכה בסבלנות עד שתסתיים. גם לפעמוניה האדירים של הכנסיה ניתנת הזכות המלאה להשמיע את דברם. אנשי העיר נכונים להקשיב, הבעיה היא שלא הרבה מוכנים להקשיב להם. כשסרטם של ג'רולד קסל ופייר קלושנדלר על בני סכנין, "גם לנו אין ארץ אחרת", הוקרן באוניברסיטה העברית, חלק מהפוסטרים נתלשו והחלק האחר הושחת – "שימותו", כתבו עליהם. קהילה בכרמיאל תכננה להקרינו, עד שהם צפו בו. הם נחרדו: זה מציג רק צד אחד, הם הזדעקו. ואני חשבתי, את שלנו אנחנו כבר מכירים, לא? אני הוזמנתי לדבר על סכנין בקהילה בירושלים, אלא שאז קמה התנגדות מקרב מקצת חבריה – אנחנו לא רוצים לשמוע על איך שהערבים מסכנים, הם התרעמו.

בסכנין מוכנים לא רק לשמוע אלא גם לעשות, אף על פי שלפעמים נדרש לחץ פיזי מתון. היה זה בלילה קיצי שזוג מוסלמי החליט לפנות את ביתו במרכז העיר לטובת הכנסייה המצומקת. האישה כבר ישנה בסוכת הגפנים שעל גג ביתם כשבעלה שב הביתה. הוא חשב ששמע רחש מהכנסייה הסמוכה, כשלפתע גיאורגיוס הקדוש, רכוב על סוס, פרץ מתוך חלון מסורג. הסוס הקיף את האיש המבוהל ולבסוף גיאורגיוס הניח חנית על צווארו. הוא הסתלק רק לאחר שהלה הבטיח להעביר את ביתו לרשות הכנסיה. האיש העיר את אשתו, אבל לפני שהספיק לספר לה את שאירע לו – היא סיפרה לו שאותו הדבר בדיוק אירע לה בחלומה.

זו לא האגדה שמספרת כך, זה הכומר סאלח, הנקרא בפי כל "אבונא", אבינו. הוא היה שם, ב-1965, כשהאיש המבוהל בא אל אביו וסיפר לו שהוא תורם את ביתו לכנסיה. באותה תקופה קמה קבוצת הכדורגל הראשונה בעיר סכנין ואבונא היה להוט לשחק בה. אבל אבונא הוא בן יחיד, נצר לשושלת של שישה כמרים, ואביו אסר זאת. אז אבונא שימש כמנהל הקבוצה, החל מכיתה ט' ובמשך יותר מ-20 שנה, עד שניצל בקושי מתאונת דרכים קשה. אבל גם היום, על אף מחויבויותיו הרבות, הוא מעורה בחדשות העדכניות ביותר. חלפו רק מספר שעות מאז פרסום שעת המשחק בשבת, אבל אבונא כבר יודע אותה, והוא גם יודע על האימון שג'ון קולמה החרים לפני שעה קלה. הוא אפילו הספיק לדבר כבר עם מאזן גנאיים, יושב ראש הקבוצה, ולהחוות את דעתו – הקנס שמאזן מתכוון להטיל על הקשר, $1,000 לאימון, נמוך מדי. אבונא מדבר בתכליתיות על התענית שחלה כעת והוא מספר בהשראה על הביקור הלילי של גיאורגיוס הקדוש, אבל כשהשיחה מגיעה לקבוצה תשוקה ניצתת בעיניו וכששמו של קולמה מוזכר הוא נמלא חימה דתית.

הוא מציג את עצמו בגאווה כאבי הקבוצה, כהמשך ישיר לכך שהוא מחשיב את עצמו כאבי העיר כולה. כששואלים אותו כמה נפשות מונה קהילתו הוא עונה, "25,000", וכשמשיבים לו בתמיהה שהעיר כולה מונה רק 25,000, אבונא רק מחייך. נוצרים אורתודוקסים יש בסכנין רק 700, אבל כולם הם בניו, ואפילו כפרים דרוזים שכנים מחשיבים אותו כאביהם. אמנם נוח לו לנכס לעצמו את תושביה המוסלמיים של העיר, 95% מאוכלוסייתה, אבל הוא זהיר בכבודם של בני דתות אחרות. בזמן שדיבר עם שני יהודים על צליבת ישו והזכיר את חלקם של היהודים, הוא הקפיד להדגיש, "לא אתם, יהודים אחרים".

כך נוהגים גם בני קהילתו. אמנם הם הרימו גבה לנוכח שני היהודים הזרים שנכנסו לכנסייתם כי "כיום הכל חשוד", כפי שהודה אחד מזקני הקהילה, אבל כשאותו זקן פגש אותם ברחוב אחר כך הוא שוחח עמם ברוב התלהבות. הוא תחב את אצבעו לתוך בטנו של אחד מהם, ככל הנראה בניסיון לחזק את דבריו – גם הם יהודים, הוא הסביר, גם הם קוראים בתנ"ך. ביום ראשון הם קראו מתוך הבשורה על פי יוחנן, והוכיחו שוב שמידת הרלבנטיות של כתבי הקודש אינה פגה עם חלוף השנים. לא רק פסוק 47, המבטא את שנאתם ליריבה הגדולה מנצרת ("ויאמר אליו נתנאל המנצרת ייצא טוב?"), המחיש זאת, אלא בעיקר זה שאחריו, העוסק בחיפוש אחר ישראלי אמיתי.

הקטע שקראו לפני כן נלקח מ"האיגרת אל העברים", שעליה מאמן הכדורסל האמריקאי ריק מג'רוס היה שואל, "והעברים ענו?". לאחר כאלפיים שנה נראה שכן, באמצעות אותו קמפיין עלוב ששואל איזהו ישראלי אמיתי ומצמצם את התשובה לעניין השירות בצבא. שלוש טבעות, אם כן, אבל רק דרך אחת להיות ישראלי. 


אֶרֶס פואטי

מרץ 13, 2008

"שקט, שקט, שקט", פותח אחד משיריו של מנד'ר, דובר ומשורר, אבל זה בדיוק מה שהיה חסר בשבת האחרונה. לאחרונה מרבה מנד'ר לקרוא קפקא, רק בשבוע שעבר הוא ניסה למצוא את "המשפט", וקל להבין איך אזרח ערבי במדינה יהודית יזדהה עם כתביו של הסופר הצ'כי. אבל כשמספר אוהדים מקומיים מיאנו לכבד את דקת הדומיה שקבעה ההתאחדות בשבת האחרונה לזכר הרוגי הפיגוע בירושלים, נראה היה שאנשי סכנין צריכים לקרוא קודם כל את ניטשה, שהיה – בלשון מסמכים שוויצריים רשמיים – "חסר-מולדת".

"הנלחם במפלצות ראוי שיישמר לבל יהפוך מפלצת בעצמו", כתב ניטשה ב"מעבר לטוב ורע", ואנשי הקבוצה אמנם גינו את אירועי השבת האחרונה במהירות ובנחרצות, אבל בעוד הקול היה קול סכנין, ההדים היו הדי בית"ר. מעט, מיעוט, קצת, מקצת, מספר, כמה – מבחר נאה של אפשרויות עומד לרשות מי שרוצה לתחום חלק קטן מתוך שלם, ולכן היה אירוני לשמוע את אנשי סכנין משתמשים דווקא במילה "קומץ", המילה שכה נתחבבה על אנשי בית"ר בבואם לתרץ את מעלליה המזדמנים של אוהדיה, קלישאה המלווה בקריצה. אוהדי בית"ר היו אלו שהפרו את דקת הדומיה האחרונה שקבעה ההתאחדות, ביום הזיכרון ליצחק רבין בנובמבר האחרון, אבל כשגם אוהדי מכבי תל אביב התקשו ביום ראשון לשמור על שקט, כפי שדווח ב"הארץ", התברר שהתופעה אינה פוליטית ביסודה, כי אם בסיסית הרבה יותר. הבעיה – מעבר לכך שרוב הקהל לא מסכים עם תומאס הארדי, שכתב ש"נפלא להאזין לשתיקתו של אדם" – היא שההתאחדות, שבאה לכבד ושוב יצאה מבזה, טרם הפנימה שלא ניתן לצפות להתנהגות אחראית מקהלים גדולים.

ערוץ הספורט, מצידו, לא תיאר לעצמו שגם מאנשים בודדים שמתראיינים בטלוויזיה לא ניתן לצפות לאחריות, ואפילו לא לאיפוק. "כשאתה מביט לאורך זמן לתוך תהום, התהום מביטה חזרה לתוכך", המשיך ניטשה, והתהום הזו המשיכה להעמיק כשטברטקו קאלה, שוערה הקרואטי של בית"ר ירושלים, ביקש לתרום לדיון על שדרות ועזה מהניסיון שצבר בארצו מוכת-המלחמה. התוכנית שמציע קאלה לטיפול בעזה היא "לבוא, להרוג, להחריב", משל היה מושל על אימפריה רומית רחבת ידיים, ולא רודה ברחבה באורך של 16 מטרים. ובעוד קאלה נמצא בתהליך של קבלת אזרחות ישראלית, דובר עיריית סכנין מדבר על הקושי לחיות במבחן נאמנות שלעולם אינו נגמר, אלא מתחיל כל בוקר מחדש.

עלבון הוא לא רק כפר הסמוך לסכנין, עבור אנשי העיר הוא כמעט מצב קיומי. לואי ומוחמד נראו מדוכדכים השבוע כשנשאלו לגבי המשחק נגד נתניה, ולא משום שהתיקו 1-1 לא סיפק אותם. "התנפלו עלינו", הם אמרו במרירות. לעלבון הצטרפה השבוע גם עייפות. חסין רק רוצה שיעזבו אותם בשקט. הם באים למשחקי כדורגל כדי לראות כדורגל, הוא מסביר, וכל דקת דומיה שנקבעת לזכר יהודים רק מזכירה להם את כל אלו שלא נקבעו לזכר ערבים. זה לא אומר שלא נוקפים אותם רגשות אשם, אבל זה אומר שאין להם כוח להתמודד איתם כשיש כל כך הרבה אשמים אחרים מסביב. מי שבכל זאת עשה מאמץ הוא מנד'ר, שבדרכו הייחודית ציין את המאורע עם שיר שחיבר בעקבות המשחק. מפתיע לגלות שבעיר שאין בה חנויות ספרים אין כל מחסור במשוררים; לא זו בלבד שמנד'ר אינו המשורר היחיד בסכנין, הוא רק אחד מני רבים ששואבים את השראתם מהקבוצה.  

אני שונא אותך בית"ר

אתם כמו רכב נגרר

אתם קבוצת טרור

האימפריה לא תחזור

אני אשנא אותך לעד

בשבילי את כמו בגדד

שעה קלה לאחר שהפסידה סכנין לפני שבועיים בגביע המדינה, עיניו של וליד ברקו. הוא בקושי הצליח להכיל את הרגשותו. "אתה לא מאוכזב?" הוא נשאל.  הוא מנסה להדחיק את זכר ההפסד שנחלה קבוצתו על כר הדשא, הוא ענה, אבל מה שהסב לו באותם רגעים גאווה היה העימות שהתרחש מחוצה לו.

"לך תעשה לנו קפה", התגרו בוליד אוהדי בית"ר ביציאה מהאצטדיון. אז וליד הלך ואסף קומץ מחבריו, והם התנפלו על מכוניתם של אוהדי בית"ר, שהספיקו להימלט רק בקושי, תוך נסיעה בנתיב הנגדי, ולא בלי פגע – שמשת המכונית נופצה ואחד מהם נחבל בראשו. משם הם נסעו להגיש תלונה במשטרה, שעל פי דיווחי התקשורת לא כללה כל אזכור לקפה. "הנה, עכשיו הכנו לכם קפה", צעקו וליד וחבריו אחריהם.

 סכנין איתך לעד

מהצפון עד לערד

לעולם לא תהיה לבד

כל משחק הוא מלחמה

אז תנו את הנשמה

לא חשוב יהיו כמה

את השיר כתב וליד, בן 17, בזמן שיעור כימיה משמים. לואי, המנהיג של ארגון האוהדים של הקבוצה, מאוד התלהב ממנו, וגם מכישוריו הספרותיים של הנער הצעיר. יחד הם ניסו ללמד את שאר הקהל, אבל תוך זמן קצר הבינו שהדרך היחידה לעשות זאת היא לחלקו לחלקים וללמדו בהדרגתיות.

וליד, המשתייך גם הוא לארגון האולטרס, מגיע לכל משחק כמעט, בית וחוץ, מקפיד להתעדכן באינטרנט בכל פרט שנוגע לקבוצה, ומרבה לפקוד את מסעדת הצ'יקן, שם הוא יושב עם חברים שגדולים ממנו בשנתיים לפחות. פניו מחוטטות וקומתו נמוכה, אבל הוא נחוש להסוות את גילו הצעיר. מעיל עור שחור קשוח משווה לו מראה של בגרות, אבל פלומות השפם הרכות מסגירות אותו, יחד עם התלהבות נעורים רעננה, לא ילדותית אבל חדורה אידיאליזם. לא בכדי הוא מתרועע איתם, מצליח במבחנים תוך כדי כתיבת שירים, ומטפח שאיפות שחורגות מכותלי בית הספר. הוא בוגר לגילו, ואולי אפילו לגילם, והוא בוודאי פיקח ורגיש יותר.

לואי מאוד מעריך אותו, והוא מכניס אותו תחת כנפו. אבל לא כל מה שוליד עושה הוא על דעתו או בידיעתו של לואי שוחר השלום. למשחק נגד בית"ר הוא תכנן להבריח חזיזים. "בשביל האווירה", הוא עונה כשהוא נדרש לשאלה מדוע הוא עושה זאת, ולרגע אפשר לחשוב שהוא מונע מתוך אסתטיקה, שבזמן שלואי תופס את תפקידו כשליח, הרי שהוא אמן. אבל ערב המשחק הוא קיבל טלפון מחבר, שהזהיר אותו שהמשטרה יודעת על כוונותיו ומתכוונת להפשיט אותו לפני שייכנס למגרש. הוא מיהר להיפטר מהאמצעים הפירוטכניים ולהסתיר את החזיזים בביתו של חבר. איך הם ידעו עליו? חצי עיר מהש"ב, הוא עונה, ומסנן קללה. 

העיקר שאני איתך

כולם מודים רק לך

את כל הלב נקדיש

ואת כולם נקטיש

כשמתקשרים אליו, מתנגן שיר עברי עד לרגע שהוא עונה. "אתה צם היום?" הוא שואל, ואני לא כל כך יודע מה לענות. למה שאצום? היום י' בטבת, הוא מסביר. אה.

אביו מורה לעברית, והעברית שלו מצוינת, יוצאת דופן באיכותה, טובה בהרבה משל בני גילו, וגם משל הרבה מאלו שאינם. את השיר הוא כתב בעברית, כמובן. הרוב המוחלט של הקריאות של אוהדי סכנין הן בעברית, על מנת שבני שיחם, האוהדים שמנגד, יוכלו להבין אותם. אבל האם הם יצליחו להבין את המילה האחרונה, "נקטיש", שגם גוגל לא יכירנה? להערכתו של הבלשן דיוויד קריסטל, כ-800 מלים אנגליות הן פרי יצירתו ויצירתיותו של שייקספיר, ונראה שוליד דולק בעקבותיו. מרשים לא רק שיש לו הביטחון לטבוע מילה חדש בשפה זרה, אלא גם הטבעיות שבה הוא מתהלך בדרכי תצורת המלים של העברית – הוא גוזר שורש תנייני משם העצם "קטיושה", ויוצק אותו בתבנית של בניין בעל הוראה גרימתית. לתשומת לבו של עורך הגירסה הבאה של מילון אבן שושן: להקטיש – להפציץ בקטיושות. ויליאם שייקספיר 800, וליד 1. 

הפועל אהבתי 

לך אקדיש את נשמתי

את גורמת לשמחתי

איתך אלך באש 

אנחנו הר גועש

איתך אלך במים

למענך נכבוש מצרים

הוא לא צוחק, לא לגמרי. אחרים צוחקים עליו, חבריו המבוגרים יותר מזלזלים בשאיפות שלו, הם אומרים עליו שהוא צעיר ולא יודע על מה הוא מדבר, שהוא כל כך נמוך שהוא לא יצליח להחזיק את הנשק – אבל וליד אומר שהוא רוצה לשרת בצבא, שהוא רצה זאת מאז שהיה קטן. למה? לא מתוך פטריוטיות, ולו משום שאינו מכיר את המילה. הוא אומר שהוא משתוקק לחוות את "החוויה". אבל הוא יודע שהוא אינו יכול, שמשפחתו תשלם על כך מחיר חברתי כבד. ומעבר לזה, הוא יודע, הוא לא יוכל, במקרה הצורך, להביא את עצמו להילחם בערבים.

אבל אם הוא אינו יכול להיטמע בכור ההיתוך הישראלי, כביכול, הוא נחוש לעבור טקס חניכה אחר שמגדיר את החברה הישראלית. הוא רק מחכה לסיים את הבגרויות שלו, ואז הוא רוצה לטוס לטיול ארוך בחו"ל. את הרעיון הזה הוא לא קיבל מיתר חבריו באולטרס, שסיימו ללמוד ומיד החלו לעבוד. "אצלכם כולם טסים להודו", הוא אומר, וגם הוא רוצה.  

אתן לך את הלב

אותך אני אוהב

יאללה הפועל, יאללה הפועל, יאללה הפועל 


ליקוי מאור

מרץ 6, 2008

במחזור שנעל את הסיבוב השני בליגת העל, שיחקה סכנין נגד מכבי תל אביב במשחק שנגמר, למרבה הפלא, בדקה ה-59. באותה דקה גורלית, כשמאור בוזגלו קרס לדשא בתיאטרליות אופיינית, המשחק איבד את ערכו האסתטי, אם לא הספורטיבי. בוזגלו פינה את מקומו למהראן אבו ריא, אבל לא הוא ולא אף אחד אחר הצליח למלא את נעליו המתרחבות של העילוי הצעיר. בוזגלו הבקיע עד כה שישה שערים – המאזן השישי בטיבו בליגה – ובישל שמונה, יותר מכל שחקן אחר, אבל המספרים אינם משקפים את גודל השפעתו על המשחק. במו רגליו מצליח בוזגלו לשנות את מימדיו, או לפחות את פרספקטיבת הצופה: ממשחק המתנהל לאורך, משער לשער, הפכו משחקים בהשתתפותו לכאלה שהשאלה המרכזית בתחילתם נמדדת לרוחב, כלומר – באיזה אגף יחולל בוזגלו את קסמיו, בזה הקרוב או (אבוי!) במרוחק? ככל קוסם, בוזגלו קורא תיגר גם על חוקי הפיזיקה; בכל משחק יש מספר רגעים שבהם הוא מוכיח כי יש דווקא ניתן לברוא מאין.

מרגע שהורד בוזגלו מהמגרש על גבי אלונקה נמשך המשחק רק לפרוטוקול, מכוח האינרציה, עד שהגיע לסופו הצפוי, 0-0 מדכדך שהשתלב בעגמומיות הכללית ששרתה על ליגת העל בשבת האחרונה, כשחמשת המשחקים הניבו רק חמישה שערים. וכשאביו איים בעקבות המשחק שהוא ישלול מאוהדי הכדורגל הישראלי את הזכות לראות את בנו מלהטט במגרשיהם אם השופטים לא ימנעו מהמגרש להפוך לאטליז שבו קוצצים את רגליו מגנים יריבים, היה ברור שלא רק סכנין זקוקה לבוזגלו נואשות – בוזגלו הוא בבחינת נכס לאומי גם עבור הכדורגל הישראלי. בתקופה שבה יו"ר ההתאחדות אבי לוזון מתקשה למצוא תמיכה להצעתו להפחית את מספר הזרים בליגת העל, בוזגלו בן העשרים משמש כהוכחה שהכדורגלן הישראלי הצעיר אינו סובל מהיעדר כישרון – רק ממחסור בהזדמנויות. את ההזדמנות שנתנה לו השנה סכנין ניצל בוזגלו כדי לבסס את מעמדו ככישרון הכי מבטיח של הכדורגל הישראלי מאז פרץ לקדמת הבמה יוסי בניון לפני עשור.

במשחק האחרון באותה עונה, רגע לפני שעצר במכבי חיפה בדרכו לאירופה, בניון הספיק להזיל דמעות על ירידת הקבוצה שבה גדל, הפועל באר שבע. ניתן להניח כי בוזגלו לא היה ממרר בבכי על ירידה של סכנין – או של אף קבוצה אחרת. את הזדהותו הוא מביע בדרכים אחרות, כגון עטיית גלאביה בסוף המשחק נגד מכבי תל אביב בתום הסיבוב הקודם, כפיצוי על כך שבאותה תקופה התבקש להימנע מלהתראיין. הוא לא רק נראה אז כמו לורנס איש ערב, הוא גם העניק פירוש ציני לאופן שבו לורנס תואר בפי חברו לואל תומאס: "יש לו יכולת גאונית לסגת אל תוך אור הזרקורים".

בוזגלו לא גדל באף קבוצה – הוא גדל בכמעט כולן, במבחר של קבוצות בכל רחבי ישראל וגם אירופה, שאותן החליף כמו חברות בגיל ההתבגרות. ולכן, סמלי שבעוד בניון נותר נאמן כל העת לחברתו מגיל צעיר, בת זוגו של בוזגלו היא דוגמנית נודעת, נצר למשפחתו של אבי נמני, כוכב מכבי תל אביב. בעונה שבה מדדה נמני אל עבר הפרישה, השידוך בין שניים מבתי המלוכה של הכדורגל הישראלי מבשר בתרועה רמה: המלך נמני פרש, יחי המלך בוזגלו!

שכן בוזגלו הוא יותר מכוכב, יותר אפילו מכוכב-על – הוא כוכב… נולד. הוא נולד לרקוד… על המגרש. עבור סכנין זו אינה עונת הישרדות, אבל לבוזגלו זוהי עונה של התבגרות לעיני המצלמות. ואין מתאים ממנו לכך: הוא האידיאה האפלטונית של כוכב נולד, ובתקופה שבה גלי הטלוויזיה הישראלית נחנקים מתוכניות ריאליטי, פריצתו המסחררת של בוזגלו מוכיחה שהמציאות לא רק עולה על כל דמיון – היא עולה גם על כל ריאליטי.

מנד'ר, דובר הקבוצה, טוען שהוא מזהה בקרב החברה הערבית מגמת צפייה גוברת בסדרות עבריות, אבל אני עברתי לסכנין רק כדי לגלות שאין מה לראות בטלוויזיה הישראלית. מלבד ערוץ הספורט שירד מנכסיו ושלל ערוצים ערביים, יש לי רק הערוצים הפתוחים – מה שאומר, למעשה, שאין לי כלום. ובכל זאת הטלוויזיה היתה דלוקה לפני מספר שבועות, מאוחר במוצאי שבת, כשפניו של בוזגלו הבליחו לפתע על המרקע השחור-לבן. יחד איתו נראה משה איבגי, בפרסומת לחברת ביטוח שהוכיחה כי בוזגלו הצליח לחצות את הקווים הלבנים שתוחמים את המגרש הירוק ולהגיע, בפרוס העשור השלישי לחייו, למעמד שהשיגו רק ספורטאים ספורים – ואולי אף לא אחד מהם.

בוזגלו ודאי אינו הספורטאי הראשון להופיע בפרסומת. קדמו לו כדורגלנים וכדורסלנים רבים, שפרסמו מגוון של מאכלים, מכוניות ובגדים – כולם מוצרים שנצרכים על ידיהם ועל ידי אוהדיהם. אחרים העניקו את שמם הטוב לבנקים, בחירה הגיונית על סמך העושר שצברו כל כך מהר. תמוה יותר היה הרעיון שספורטאי ישיק בושם – מי רוצה להריח כמו הזיעה של חיים רביבו?! אבל מסקרן מכולם הוא ההיגיון שבבסיס הפרסומת של בוזגלו – בעסק שהביטחון הכלכלי בו מינימלי, בוזגלו הוא האנטיתיזה המלבבת של מנייה בטוחה: מה שמענג בצפייה בבוזגלו היא הציפייה לבלתי-צפוי. וחוץ מזה, מי בגיל 20 מתעסק בביטוח?!

ב-1917 כתב הסופר הבריטי נורמן דאגלס, "אידיאלים של מדינה ניכרים בפרסומות שלה", ונדמה שהפרסומת שבה משחק בוזגלו אומרת יותר על המשחק שהוא משחק, על התרבות הסובבת אותו ועל קהל האוהדים שלו מאשר עליו עצמו. בהיעדרו של בוזגלו נדדה העין מכר הדשא ונתקלה, באופן בלתי נמנע, בפרסומות המקיפים את המגרש, 46 במספר. הן לא מחמיאות לאוהד הכדורגל הישראלי. שלוש פרסומות להימורים, ארבע לבנקים ועיתונים כלכליים, שלוש למוצרי היגיינה, אחת למזרונים ואחרת לטלוויזיות, שתיים לאופנת ספורט, אחרות לדלק ולמוצרי פלסטיק, אחת להשכרת רכב בחו"ל ואחת בארץ, אחת לשיחות בינלאומיות ואחרות לפלאפונים מקומיים, אחת לבשר ואחת לגלידה, בין השאר, מציירות תמונה עגומה במיוחד: אוהד הכדורגל הישראלי הוא מהמר שתיין, תאב-בצע ועצלן שלבוש על פי מיטב אופנת הספורט ורדוף אובססיה להיגיינה אישית. הוא לא רק נשמע כאילו אין לו חברים – הוא גם לא ידידותי לסביבה. אולי בגלל זה הוא מרבה לנסוע לחו"ל – או לפחות להתקשר לשם, במסגרת השימוש הבלתי פוסק שלו בפלאפון בכלל. וגרוע מכל, הוא אפילו לא שומר כשרות. 

בעקבות המחזור מעוט השערים שחתם את הסיבוב השני חוברו קינות היסטריות שביכו את איכותו הירודה של הכדורגל הישראלי, אבל אולי אוהדיו הם אלו שצריכים להביט במראה. מצד שני, אולי עדיף שלא.