השקט שאחרי הסערה

"אני לא מאמין", התוודה נער אחד בפני חברו, שעה שהשקיפו על המחנה הצבאי שקם מחוץ לאצטדיון דוחא, שלוש שעות לפני תחילת משחק הגביע בין בני סכנין לבית"ר ירושלים. ניכר היה שגם חברו מתקשה לתפוס את מחזה האבסורד שנפרש לנגד עיניו. "למה אין חיילות?", הוא שאל.

אולי מפני שאצטדיון דוחא הוא בית כנסת אורתודוקסי. לפחות הוא היה כזה אמש, כשאת יציעיו גדשו 4,500 מאמינים עם תפילה בלב, שבמהלך המשחק חמקה דרך השפתיים. באופן נדיר עבור אוהדי כדורגל ערביים בארץ, כעדות לגודל המעמד, אנשי סכנין הביעו את עצמם בערבית – "התפללו עבור הנביא" הם קראו במהלך ההארכה, "אללה אכבר" הם נשפו לרווחה בתומה. אבל בעיטות העונשין שבאו לאחר מכן לא האירו להם פנים, ובדרכם החוצה ליוותה אותם שירתם הדתית של אוהדי בית"ר, שהיטיבו לצטט מתוך ספר תהלים, "הללי אלוהיך ציון". העברית והערבית, לשונות הקודש של כל אחת מהדתות, קרובות זו לזו מרחק שיכול אותיות, ואוהדי שתי הקבוצות עשויים היו לגלות שהם אינם רחוקים בהרבה – אלמלא הפרידה ביניהם מחיצת בד ירוקה שהסתירה אותם אלו מעיני אלו ומנעה כל מגע. כשבסוף המחצית הראשונה עודדו אוהדי בית"ר את קבוצתם, קולם העמום נשמע כאילו הוא מגיע מעולם אחר.

פדיל זבידאת, סגן ראש העיר ומנהלו החדש של האצטדיון, השתוקק להסיר את המחסומים ולהפגיש את העולמות הרחוקים. הוא רצה להזמין את אוהדי בית"ר להתארח בסכנין במשך כל היום, בתקווה לשלוח מסר של סובלנות, של פתיחות, של  שוויון. הוא דיבר על כך ארוכות בשבוע שעבר, כשאנשי הקבוצה נועדו עם קציני תחנת המשטרה במשגב על מנת לתאם את ההיערכות הביטחונית לקראת המשחק הטעון. כולם המתינו בסבלנות עד סוף דבריו ואף הזדהו עמם, אבל לשווא התאמצו לכבוש את חיוכיהם המשועשעים. הוא אינו מכיר את אוהדי בית"ר, הם ניסו להסביר לו. כשבית"ר הגיעה לסכנין לפני מספר שנים, מאזן גנאיים אירח קבוצה גדולה של אוהדי בית"ר במשך יום שלם. בסופו הוא מצא אותם מנצחים על מקהלה ששרה "מוות לערבים".

אבל הכנסת אורחים היא בנפשם של אנשי העיר, והם התקשו להשלים עם רוע הגזירה. שעות ספורות לפני המשחק נכנס אב לבית בנו, וישב בשקט בפינת סלונו עד שלא יכול היה עוד להתאפק. אצבעותיו החליקו בעצבנות על פני חרוזי המסבחה וקולו הרעים ממעמקי העלבון המבעבע בו – מדוע נדרשים כמעט 500 איש, הוא תבע, לאבטח את המשחק? האם הוא יזרוק עליהם אבן? הבן הניד בראשו בייאוש.

מג'יב האימתני הוא האחרון שזקוק להגנה, אבל הראשון שיספק אותה במקרה הצורך. כבן העיר הראשון ששירת בצה"ל, מג'יב שמח לדבר באמונה שלמה על דו-קיום, אבל כקצין הביטחון של הקבוצה מאז הקיץ האחרון הוא מודע היטב למציאות האלימה של הכדורגל הישראלי. ועם זאת, אפילו הוא מוצא את עצמו לפעמים מנענע את ראשו בתדהמה, לדוגמא במשחקה האחרון של סכנין נגד בית"ר. מוקף בשוטרים על אופנועים, מג'יב הרגיש אז כמו ג'ורג' בוש, שעזב את ירושלים יום לפני שמג'יב הוביל לתוכה את הקבוצה.

מג'יב הוא גם נהג האוטובוס של הקבוצה. הוא משמש בתפקיד הזה כבר שבע שנים, ואין זיכרון שנחרט עמוק יותר בתודעתו מהזכייה בגביע המדינה לפני ארבע שנים. מסיבה השתוללה מאחוריו, אבל מג'יב נדרש למלוא תושייתו כדי לנווט את הקבוצה חזרה מרמת גן, בין המארבים שטמנו להם אוהדים שרצו לחלוק את שמחתם. לבסוף מג'יב נאלץ להרים את ידיו – וגם את רגלו, מהגז – כשההמונים צרו על האוטובוס בשביל עפר צדדי, מרחק שלושה קילומטרים מהעיר. ראשון ירד מהאוטובוס אחד מהזרים, שנבהל לגלות שרגלו מתבוססת בגוויית עז. אבל הוא היה האחרון שרגליו נגעו באדמה, בין משום שהם נישאו לעיר על כפות האוהדים, ובין מפני שריחפו גבוה מעל האדמה מרוב שמחה. מג'יב נאלץ לנטוש באותו ערב את האוטובוס שלו, אבל מהזיכרון הוא אינו מרפה. הוא מקפיד להראות לכל שחקן חדש את הווידאו מאותו ערב קסום, שהמשיך דרך רחובותיה הגועשים של סכנין והסתיים בכיכר הגדולה של העיר, שבמרכזה אנדרטה לזכר שני בני העיר שנהרגו במהלך אירועי אוקטובר. שלוש שנים וחצי אחרי מותם, אחרי המהומות שפגעו קשות בכלכלת העיר וביחסיה עם המדינה, החגיגה עם הגביע שהוענק להם על ידי נשיא המדינה, יחד עם הזכות לייצג אותה באירופה, סגרה מעגל.

***

היה זה ליל הכיפורים של הכדורגל הישראלי, אף שלא היה כל צורך להתיר נדרים. ההבטחה הגדולה שהיתה גלומה במשחק המצופה התממשה באופן לא צפוי. היריבות הפיקנטית ביותר מחוץ לכר הדשא התבררה, למרבה ההפתעה, כהצגה האטרקטיבית ביותר בתוכו. היא אולי לא תרמה לשיפור היחסים בין שני העמים, אבל היא מילאה את תפקידו המקורי של המשחק – היא סיפקה בידור, בדמות משחק קצבי ומהיר, מלא הזדמנויות ורווי מתח. מג'יב וכוחות האבטחה המסיביים דאגו להפנות את הזרקורים באופן בלעדי אל עבר המגרש, וסכנין, כדרכה בקודש, התעלתה על עצמה כשהאורות בוהקים מתמיד.

זוהר מכולם היה בוזגלו, אמן שפעולותיו המבריקות ביותר מבוצעות לבד ופעולותיו היעילות ביותר מכתירות אותו כמלך הבישולים של הליגה. מבצע שלו הוביל לשער השוויון, וההגבהות המסוכנות שלו כמעט הביאו בהמשך לניצחון. בשבת האחרונה הוא החטיא בעיטת עונשין מ-11 מטרים, ואביו ביציע רתח, "אמרתי לו לבעוט לפינה!" אבל חבריו לקבוצה ואוהדיה היו סלחניים יותר, ועל כך הוא גמל להם בבוא הזמן. בסוף המשחק ההוא הוא ביקש את סליחת האוהדים, ובסוף המשחק הזה הוא היה הראשון שניגש לנחם את המחמיצים, את יבוריאן וחמד גנאים, כל אחד בתורו. כשהגיע תורו לבעוט את הבעיטה המכריעה ולכפר על ההחמצה ההיא הוא בעט לפינה, אבל הכדור שרק החוצה. ואז קרה משהו מוזר: שחקני בית"ר פרצו בריצה לעבר אוהדיהם, וכך עשו גם שחקני סכנין; אוהדי בית"ר הריעו בהתלהבות, ואוהדי סכנין מחאו כפיים בדבקות. לרגע לא היה ברור מי ניצח – ואולי עדיין לא. בזמן שבוזגלו שבר את לבם של אוהדי סכנין, הם אימצו אותו אליו.

אבל על אף המחווה יוצאת הדופן, חרף תצוגת הספורטיביות המרשימה, למרות תפילת הנעילה ההטרודוקסית, הרחובות לא געשו בלילה הזה, וגם בהמשך העונה הם לא יגעשו. עם כבוד לא הולכים לאף אחת מעשרות המכולות של סכנין, ועם ספורטיביות לא יוצאים לכיכר. תוגה ירדה על העיר, שכמו גזרה על עצמה תענית שתיקה. היא נאלמה עד כדי כך שנדמה היה שנעלמה. רק מכוניות מתגלגלות על פני אספלט הפרו את דומיית הליל. אנשי סכנין לא ידעו שיש להם עיר כה שקטה.

נביא בעירו

"יש מלחמה", הכריזו שלטי חוצות באשדוד בשבת האחרונה, "אתה בא?" ומרבית אוהדי אשדוד באו, על אף הטאקט המפוקפק שהפגינו אנשי השיווק המקומיים וחרף הטקטיקה הכושלת שנוקטת קבוצתם, שלא הניבה ניצחון זה 12 משחקים רצופים. אבל לא כולם: חלק מהמקומיים העדיפו להישאר בבתיהם המשקיפים על המגרש, ורובם הקפידו גם להגיף את התריסים, כמו אוטמים את בתיהם מפני מראות הזוועות המתרחשות מחוצה להם. הם פספסו הזדמנות לחזות בישו – גירסת המאה ה-21 – בפעולה: סכנין לא רק מעוררת מודעות לחוסר צדק חברתי, היא במו ידיה גם מרפאת את החולים. סכנין היא פרסומת לדיאטה שעובדת – רוצה להשיל מעמסה של 10 משחקים ויותר בלי ניצחון תוך 90 דקות? – בו בזמן שהיא מגלה שהיא שוקעת במשבר משלה. לפני חודש סייעה לבני יהודה לקטוע רצף של עשרה הפסדים, וכעת היא באה לעזרתה של אשדוד. ככל שנקפו הדקות נפערו חרכים בין התריסים, ואט אט הגיחו השכנים למרפסותיהם. הם זכו לראות משחק מהנה שנגמר בתוצאה 1-3, ניצחון נדיר של אשדוד והפסד טיפוסי של סכנין. לא רק את שער אשדוד לא הצליחו שחקני סכנין לכבוש, כי אם גם את תסכולם. הוא שוב התפרץ, והם שוב התפרקו כשספגו שער מאוחר יחד עם כרטיס אדום ומבחר צהובים. בזמן שאלישע לוי הודה שהקבוצה חייבת להתבגר, ההנהלה הודיעה שהיא לא מוכנה לחכות ומיד קנסה ארבעה מהשחקנים.

גם לאוהדים נמאס. נמאס להם מכך ששוב נמנע מהם לצפות במשחק בטלוויזיה, ומי שהדרים עד אשדוד קופח שנית כשנאלץ לשלם בעד הכניסה 30 שקלים יותר מהמקומיים, בניגוד לתקנון ההתאחדות המחייב שוויון מחירים. יותר מכל הם כעסו על טעויותיו של עוד שופט שהגיע למשחקם כשהוא כבר מעורב בפרשיות משמעתיות – רק שהם מוכנים להישבע שהן אינן טעויות. וכמו ההנהלה, גם להם מתחיל להימאס מהשחקנים. חלפו רק שניות מאז כבשה אשדוד את שערה השלישי, ולפתע מצאתי את עצמי בודד ביציע. ביציע האחר שבו ישבו אוהדי סכנין, קיפלו לואי ושאר חברי הגרעין הקשה של האוהדים את הדגלים, השלטים והתופים. הזיק שבדרך כלל מצית את עיניהם כבה, שמחת החיים הרועשת שלהם נדמה. בזמן שהתקדמו אל עבר היציאה שקטים ושפופים, הם חלפו על פני שלמה, שקוע בניסיונותיו המתמידים לחנך את אוהדי הקבוצה, מתעמת עם אוהד אחר שהחווה באיבר מינו לעבר המגרש. מבטו של לואי היה מושפל, אבל גם כשמסך של כאב מכסה את עיניו החזון שלו נותר בהיר וברור. אחרי שנואש מלנסות לדבר על לבו של שלמה, הוא תפס בעורפו וגרר אותו הצידה.

לואי גדל בסכנין יחד עם ח'אלד ח'לאילה, מנהיג הקבוצה על המגרש, והם למדו באותה כיתה. אבל שם דרכיהם נפרדו: הקריירה של ח'אלד המריאה כשזכה בתואר השחקן המצטיין בגמר אליפות התיכונים, כשבאותו זמן לואי כבר עובד בנגריה הסמוכה לביתו, אצל נגר ששכנע אותו לעזוב את הלימודים שנתיים קודם. כיום, בזמן שח'אלד נלחם על הדשא לואי נלחם ביציעים. המלחמה שלו היא במלחמה, בשנאה, בגזענות שהוא חושב שאין גרועה ממנה בעולם, והוא לוחם את מלחמתו בכך שאינו נלחם.

לפני חודשיים, בחצי גמר גביע הטוטו, לואי עמד על יד המעקה, הגרעין של הגרעין הקשה. כולם מסביבו שרו בגנות בית"ר בגרון ניחר, "אוהד בית"ר יא מחבל, אותך אנחנו נחסל", אבל הוא לא פצה פה, רק נותר שקט ושלו ואצילי, ידיו שלובות מאחורי גבו בעין סערת השנאה המתלהמת. כשישב במסעדת ה"צ'יקן" מספר שבועות לאחר מכן והבחין בחבורת ילדים מתקוטטים מחוצה לה, הוא ביקש את סליחת בן-שיחו, חצה את המסעדה ההומה וניגש לבדו להפריד ביניהם. זמן קצר לאחר מכן נכנס בחור אחר, עוין למראה. לואי כבר הזהיר את דודו של הבחור כי הוא לא אוהב את הדרך שבה הוא מתייחס אליו, אבל כשלואי ראה שהבחור לא מתכוון לעזוב בקרוב הוא קם לצאת. "בוא, נעשה סיבוב", הוא אמר.

לא חשבתי שהוא התכוון לזה באופן מילולי. אנחנו נוסעים עד סוף העיר, יד אחת על ההגה – בקושי – ומסתובבים. וחוזר חלילה. אין משהו אחר לעשות בסכנין בשעת לילה מוקדמת. מה הוא בדרך כלל עושה בלילות? משחק קלפים עם חברים. "משעמם לך? אין לך איפה ללכת", הוא מלין, "אפשר להשתגע". וגם למות, נראה שהוא חושב לעצמו, כשהוא חולף על פני עמוד מעוך השתול במרכז הכביש הראשי. בתמרור הזה התנגש אחיו לפני שנתיים ומצא את מותו. הוא נהג ללא רשיון וללא ביטוח, והמשטרה טוענת שהתנגש בעמוד במהלך מירוץ, והנוסע שעל ידו רק בקושי נשרט, ושבוע לאחר מכן מישהו שהתנגש בעמוד עקר אותו ממקומו כליל אבל לא קרה לו דבר… אמו עדיין לא עיכלה את מותו, והוא נושא עליו את תמונת אחיו כל הזמן. אם לא היה כדורגל, הוא אומר, הוא לא היה שמח – הכדורגל נותן לו לשכוח כל כך הרבה.

לואי הקים שם אנדרטה לזכר אחיו. היא כבר אינה שם, אבל הוא מגלגל בראשו רעיון למפעל אחר, שישרוד יותר זמן וישפיע על יותר אנשים. הוא חולם למצוא משכן קבוע עבור מועדון האוהדים של הקבוצה, שכיום מתכנסת באופן בלתי רשמי ב"צ'יקן". בעיני רוחו הוא רואה כורסאות, שולחנות, מסכי פלזמה, אבל יותר מכל – מקום עבור ילדים תועים. בינתיים הוא עסוק בשלל יוזמות אחרות. הוא הוציא סווטשרט עבור מועדון האוהדים והציע אותו כחלק מההסעות שרצה לארגן למשחק נגד בית"ר בירושלים, שבו רצה לחשוף כרזות גדולות נגד אלימות. הוא מחפש מישהו שיקים אתר אינטרנט עבור הקבוצה. הוא בקשר מתמיד עם מנהיגי מועדוני אוהדים בישראל ובאירופה, במטרה ללמוד מהם כיצד לפתח את פעילות מועדון האוהדים שלו.

הוא מתפרנס כרגע כצבּע, אבל הקבוצה היא כל חייו. ביום המשחק הוא חוגר חגורה ועליה משובץ סמל הקבוצה. בכיסו שיר שכתב אוהד, שאותו הם מתכוונים ללמד את שאר הקהל. אבל אין נביא בעירו, והחזון של כדורגל ככלי חברתי שבעיני לואי נראה כל כך בהיר ובוהק, נותר מעורפל ורחוק עבור אנשים אחרים. אנשים ממהרים לזקוף לעצמם קרדיט, הוא מאשים, אבל את הארנק הם שולפים באיטיות גדולה, הרבה יותר מאשר בהפועל תל אביב, לדוגמא, שם מגייסים בקרב האוהדים כסף רב בקלות. לפחות שני אנשים בהנהלת הקבוצה טוענים לתואר 'ראש חוג האוהדים', אבל אף אחד מהם לא עוזר לו; להיפך, הם נעזרים בו כשהם צריכים ציוד.

יום אחד, אחרי עוד משחק קלפים, הוא נכנס למכונית ונאנח, "הכדורגל הורס אותי". הוא מונע ממנו להתפתח, הוא מקונן, מונע ממנו להשקיע בעבודה, בבנות. אבל הוא לא לחוץ. ברדיו מתנגן שיר אמריקאי ולואי, שמשתוקק לדעת אנגלית, שואל מה שר הזמר. אני מאמץ את אוזניי – משהו על כך שיאהב אותה לעד.

"אני צעיר", הוא אומר, עוד מעט בן 26, "אי אפשר לטפס על הסולם מלמעלה". יום אחד, הוא מבטיח, הוא ישלים את הבגרויות שלו, יום אחד הוא יקים עסק, יום אחד הוא יסיים לבנות את הבית שהוא בונה בצמוד לבית הוריו. בינתיים הוא נוסע למשחקים, מגייס אוהדים, טווה תוכניות וחלומות. בהיעדר מקום משלו לשכן בו את מועדון האוהדים, הוא עושה זאת ב"צ'יקן".

בדרך לשם, ביום אחר, הוא חולף על פני הפגנה קטנה שמבעירה מדורות בכיכר המרכזית של העיר במחאה על המצב בעזה. לואי עוצר את המכונית וקורא לאחד הילדים שמנופפים דגלים אדומים באוויר. הם דואגים לעזה, והוא דואג לסכנין: הוא מחייב את הנער להבטיח לו שבתום ההפגנה יביא לו את הדגלים, על מנת שישמשו במשחקי הקבוצה. הוא טוען שעזה ופלסטין לא קשורות אליו, אבל אי אפשר להגיד שאין לו מודעות פוליטית, לא כשהוא עדיין רותח מזעם על השיפוט באשדוד ורעד עובר בגופו כשהוא נדרש לגזענות שפושה בחברה ומנחה את שריקות השופטים, לא כשרואים שהביטחון שלו בגזענות השופטים עמוק כמו משבר האמון בינו לבין הממסד שהם מייצגים. מילא אני, אני ערבי, הוא מצטדק, אבל יש יהודים בקבוצה, שישפטו בהגינות עבורם, לפחות.

בכניסה ל"צ'יקן" הוא מבחין בילד קטן עם צעיף של סכנין כרוך סביב צווארו. הוא קורא לו, תופס את קצה הצעיף ומנשק את הסמל המוטבע עליו, ואז משלח את הילד לדרכו.  

הכוח שבחולשה, החולשה שבכוח

אמר החבר: … ובאנשים ההם היו מתפארים ומתגדלים, לא במלכים האלה אשר גבה שיאם ורחבה מלכותם ונפלאו מרכבותם; אם כן ערכנו אל האלוהים יותר קרוב ממה שאם היתה לנו גדולה בעולם הזה.

אמר הכוזרי: כן הוא אילו היתה כניעתכם ברצון. אבל היא בהכרח, וכאשר תמצא ידכם תהרגו.

אמר החבר: מצאת מקום חרפתי מלך כוזר.

(ספר הכוזרי, מאמר א', קי"ג-קט"ו)

השמש כבר העפילה גבוה בשמים, אבל אני עדיין ישנתי כשקול חד הקים אותי משנתי לפני שבוע. חלון חדרי היה פתוח לרווחה, ומבעדו פנים נבוכות נעצו בי מבט משועשע. ניגשתי לחלון וסגרתי אותו בפניו של הזר, לפני שחזרתי לישון. לא טרחתי לברר מה הוא רוצה, או למה הוא משתמש בחלון במקום בדלת, וכעבור מספר שעות כבר לא הייתי לחלוטין בטוח שלא הזיתי בחלומי את התקרית התמוהה. גם בבני סכנין מתקשים השבוע להפריד בין חלום למציאות. אחרי שהצליחו לסיים רק בתיקו 1-1 נגד הפועל כפר סבא בביתם בשבת האחרונה, הם לא בטוחים אם ניעורו סופית מעונת החלום שלהם. שבועיים אחרי שהכריזו כי מטרתם לסיים במקומות 2-4 ולהגיע לאירופה, כשקרבות הצמרת של תחילת הסיבוב מאחוריהם והבטן הרכה של הסיבוב השני וליגת העל מחכה להם בביתם, סכנין נראית כבדה וכבויה, כמו אדם שזה עתה הקיץ משינה. כוונותיהם אולי רצויות אצל אלוהי הכדורגל, אבל מעשיהם שוב אינם.

ואולי חסדי האל נמנעו ממנה רק משום שלא יכול היה לצפות במשחקה של סכנין, שחברת צ'רלטון שוב לא ניאותה לשדרו. תחתיו הוא העביר את סוף השבוע בצפייה באליפות אפריקה המלהיבה, כך ניתן היה ללמוד מתרועת הניצחון של אחד מלקוחות בית הקפה "אבו עבדו", בעקבות שער שהבקיעה מצרים בדרכה הבטוחה לזכייה בגביע המכוער – "אללה אכבר!", הוא צהל. (שמא לא ידע שעל פי אבי רצון וגורמים יודעי-דבר נוספים בכדורגל הישראלי, רק מחבלים מתאבדים משתמשים בביטוי זה?). יחד עם השדר הסעודי הנרגש, שבמהלך המשחק לא חדל לבקש את חסדי האל ובסיומו לא הפסיק להודות לו, העולם הערבי כולו התאחד מאחורי נבחרת מצרים, ובכללו גם אנשי סכנין. הריחוק הגיאוגרפי לא מנע מהם לחוש קרבה לשכנים מדרום, אולי משום שאת תפיסתם הגיאוגרפית הם מבססים רק באופן חלקי על מה שכתוב במפה. "ירושלים זה לא אירופה, ירושלים זה ירדן", גורסת אחת הקריאות הפופולריות ברפרטואר של אוהדי הקבוצה.

מניצחון מצרים לחושך מצרים: עם סיום משחק הגמר, עברו ב"אבו עבדו" לשידור המשחק בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה באצטדיון טדי, שתוך דקות ספורות נבלע בעלטה בעקבות שריפה בארון החשמל. (לא במפתיע, אנשי בית"ר זקפו את התקלה לזכותו של "כוח עליון"). ירושלים זה לא אירופה, אבל מדריד כן – ולשם פנה בעל השלט ב"אבו עבדו", לבו במזרח אבל עיניו מביטות לסוף מערב, כשעבר לניצחונה המוחץ של ריאל מדריד 0-7 על ויאדוליד המסכנה. בכך חיזקו שחקני האלופה הספרדית את דבריו של עבד רבאח, מגן סכנין שאמר לפני שבוע, "אפשר להפסיד וזה קורה, אנחנו לא ריאל מדריד".

לא, הם לא, אף שמרבית שחקני הקבוצה – ורבים מאוהדיה – נושאים אליה את עיניהם. ריאל מדריד היא הקבוצה הזרה האהודה ביותר על תושבי העיר, ורובם אינם יודעים להסביר זאת באופן משכנע למדי. אלא שאת שורשי אהדה, כמו האהבה, קשה לאתר מבין ענפי העץ שצמח מתוכם. ב-1969 הדגים הסופר ג'ון מקפי באמנות גדולה שהדרך בה ספורטאי משחק משקפת את זהותו, והדעת נותנת שהדבר נכון גם לגבי אוהדים ומושאי אהדתם.

ולכן הבחירה בריאל מדריד טומנת בחובה אירוניה גדולה. ריאל מדריד נושאת את שמו של בית המלכות הספרדי, ובימי שלטונו של הגנרל פרנקו זכתה גם לחסות הממסד הדיקטטורי. אבל יותר ממה שפרנקו תרם לה, היא סייעה לו: "הכדורגל ביצע שירות למען המדינה" אמר באופן מפורסם סנטיאגו ברנבאו, נשיא המועדון בעבר שעל שמו קרוי אצטדיונה של ריאל, המועדון היחיד בעולם שמגרשה שוכן באיזור יוקרתי כל כך כמו הקסטלנה. ניתן היה לצפות שערכי ברצלונה, יריבתה המרה של ריאל, יהיו קרובים יותר ללבם של אנשי סכנין. ברצלונה, שסיסמתה היא "יותר ממועדון", היא ספינת הדגל הגאה של מיעוט קטלוני שאינו מבקש עצמאות מכיוון שיש לו די והותר אוטונומיה. אבל הקטלונים מכונים "יהודי ספרד", ואולי בגלל זה תושבי סכנין מזדהים דווקא עם באסקי, חאווייר קלמנטה, שעם מינויו למאמן נבחרת איראן אמר השבוע, "רוסים, סינים, קומוניסטים, קפיטליסטים, שחורים ולבנים, כולם אותו דבר בשבילי. אני מאמן כדורגל, לא מבין ולא רוצה להבין בשום דבר אחר."

אבל הבחירה בריאל אינה יוצאת דופן. סל אחד בלבד הצלחתי למצוא בשישה חודשים כאן, בחצר בית ספר לחינוך מיוחד. משם, אני מתאר לעצמי, לא ייצא הישראלי הראשון ב-NBA. ואף שלא היה אחד שידע ביום חמישי שעבר על גמר גביע המדינה בכדורסל, לא מעט מבין אנשי העיר והקבוצה מכריזים על עצמם כאוהדי מכבי תל אביב. משחקיה בארץ אינם מעניינים אותם, אבל הם שמחים על ההישגים שהיא קוצרת בחו"ל ועל הכבוד שהיא מסבה למדינה. בתור קבוצה שקיבלה עד לשנה האחרונה סכומי כסף מופקעים מערוץ 1, הישר מתוך דמי האגרה, מכבי היא יותר מאשר "הקבוצה של המדינה"; כפי ששחקן הפועל ירושלים, טימי באוארס, היטיב לנסח זאת, "זאת המדינה של מכבי". מכבי אינה חביבת הממסד, היא הממסד. והיא רחוקה כמרחק מזרח ממערב מסכנין, שנושאת את הדגל עבור המיעוט המקופח של המגזר הערבי. מאזן גנאיים, יו"ר הקבוצה, אוהד את מכבי מילדות, וכשאני שואל אותו לפשר הסתירה הוא משיב – וניכר שאין דבר בעולם שמטריד אותו פחות – "אמת". מצד שני, אף שבלשנים סבורים שאליעזר בן יהודה טעה כשטען שהשורש א.ה.ד. מקורו בערבית, אין סיבה שהערבים יהיו מנועים מלתמוך בקבוצה של יהודים מגוירים.

במידה רבה, האהדה למכבי מבטאת את הרצון להידחק לתוך הקונצנזוס הישראלי, למצוא מקום בין היושבים סביב מדורת השבט הדועכת. ייתכן שהיא מביעה גם את השאיפה של סכנין להפוך ל"מכבי של המגזר", לתמנון מונופוליסטי ופופוליסטי שחונק כל איום למעמדו הבלעדי. לכל אחד אולי יש סימפטיה לאנדרדוג, אבל אף אחד לא בוחר להיות אחד.

ועם זאת, אוהדי סכנין יודעים, כמו ריה"ל, שבחולשה יש כוח ובכוח יש חולשה. כפי שכתב מייקל לואיס (לא, לא, לא הדוגמן – הסופר), "ההנאה באהדת גלית טמונה בכך שאתה יכול לצפות שתנצח; ההנאה באהדת דוד טמונה בכך שאף על פי שאינך יודע למה לצפות, יש לך לכל הפחות סיכוי לזכות להשראה". בני סכנין לא סיפקה השראה רבה בשבועות האחרונים, אבל מרבית אוהדיה מסרבים להתרגש נוכח תצוגותיה החלשות. הם מסתפקים בתיקו נגד כפר סבא, בחלום שהוא העונה שלהם עד כה, ולעתים אפילו בקיפוחם הקיומי. לעתים קרובות, הם יודעים גם לצחוק עליו.

שלג ירד לפני שבועיים במקומות שונים בארץ, אבל לא בסכנין. מנקודות מסוימות על כר הדשא של דוחא, אפשר היה להבחין בפסגות מרוחקות מעוטרות שלג. בלאל היה באותו זמן בהשתלמות בשלומי הסמוכה, וממקום מושבו על יד החלון הוא הכריז, "יורד שלג!" חבריו לכיתה אצו נרגשים לחלון, אבל כשהגיעה לשם המורה היא ראתה שיורד רק ברד. "זה לא שלג!" היא הוכיחה את בלאל, ולו נותר רק לחייך.

"בשביל הערבים זה שלג!", הוא השיב בתוכחה, ופרץ בצחוק חנוק. 

לירות בארנבים

אחרי חודשים ארוכים של ספוקלציות, איומי סרק, מחאות ואולטימטומים… הלייקרס הצליחו לרצות את קובי בריאנט, הפרימדונה שלהם, ולצרף לשורותיהם כוכב נוסף, פאו גאסול, שישמש עזר כנגדו. וכן, ועדת וינוגרד גם הגישה את הדו"ח שלה. היה זה שבוע שבו קרו, סוף סוף, אירועים שזמן רב בוששו להגיע: בובי נייט, מאמן הכדורסל האגדי, פרש אחרי קריירה ארוכה שבה ניפץ אגרטלים ושיאים, את שיא הניצחונות הרשמי ואת שיא השערוריות הבלתי רשמי; יותר משלושים שנה אחרי שהוא הוביל את קבוצתו לעונה המושלמת האחרונה בכדורסל המכללות, ניו אינגלנד הפסידו את הסופרבול ואת חלום העונה המושלמת שלהם אחרי 18 ניצחונות רצופים, לעיני כמעט מאה מיליון צופים בטלוויזיה; משחקה האחרון של בני סכנין כלל לא שודר – שוב – אבל אחרי 18 משחקי ליגה, גם היא הפסידה בביתה ומבצרה לראשונה העונה.

אף אחד לא ציפה שחצי ליגה תחלוף בטרם תארוז סכנין עבור אורחיה יחד עם הבקלאוות הקלישאתיות גם שלוש נקודות במתנה, במפגן של הכנסת אורחים לשמה, אבל אף אחד גם לא ציפה שכך ייראה ההפסד הראשון, 3-0 למכבי הרצליה העלובה. לסכנין חסרו שלושה משחקניה החשובים ביותר בעוד שהרצליה עלתה לשחק חמושה בארבעה שחקני חיזוק חדשים, כך שהתבוסה לא הגיחה משום מקום – אבל גם לא הרבה ראו אותה מגיעה. לא אותה, וגם לא את הגול השני: רגע אחד היה הכדור ברגליו של מהראן ראדי בקצה הרחבה, רגע אחר כך הוא היה נעוץ בין חיבורי שערה של סכנין. מאיר כהן הצליח רק ללוות במבט מיואש את הכדור החולף על פניו, ועם הבקעת השער השלישי תקף הייאוש גם את אוהדי הקבוצה. כשלמשחק נותרה חצי שעה, הם החלו נוהרים החוצה כאיש אחד, כמו היה זה סימן מוסכם מראש. בימים שאחרי המשחק אמר וסאם שהוא שמח שהקבוצה הפסידה כיוון שהיא צריכה להתעורר, אבל אוהד אחר ביציע התעקש, על אף טרוניותיו הקולניות, שהוא לא כועס על קבוצתו. כאות להערכתו הוא ואחרים שמרו לה אמונים ונותרו עמה עד הסוף המר, וגם אחריו. בשעה שהם מחאו כפיים לשחקנים המובסים בירידתם מהדשא, המאמן אלישע לוי השיב להם בהינף יד נמהר אך נרגש, והיו"ר מאזן גנאיים פנה לעברם בחיוך מתנצל שהיו מהולות בו ההשתוממות של מי שלא צפה את המכה וההשלמה השקטה של מי שיודע שבכל מקרה לא היה לאל ידו לעוצרה. בהשלמה הזו היתה נחמה: היא הזכירה להם את הזכות שנפלה בחלקם ליהנות מעונה נטולת לחץ של מאבק נגד הירידה, והיא גם גרמה להם להעריך מחדש את שבריריות המשחק, את המהירות שבה הוא עלול להתהפך, את הפתאומיות שבה יכול הרעם להרעים והברק להבריק ולצבוע את המציאות בצבעים מאוד שונים.

ובכל זאת, היה מטריד להיווכח שוב בסף השבירה הנמוך של סכנין; כשהיא מפסידה – היא מתפרקת. מטריד היה גם לחזות בנטייה חדשה שמגלה סכנין, להתעלות במשחקים דרמטיים מול קבוצות גדולות ולדעוך דווקא מול ארנבות הליגה. אבל אולי זה לא נורא כל כך. מי שנלחם בארנבים, בובי נייט היה מתרה בשחקניו, סופו להירמס על ידי פילים. מצד שני, אנשים נוטים להזדקק יותר מכל דווקא לעצות שהם שמחים לחלק. לו נייט ידע לשלוט בכעסו כפי ששלט בשחקניו, הרזומה שלו לא היה כולל השלכת כיסאות על פני מגרשי כדורסל והושבת אוהדים יריבים בפחי אשפה.

ועם זאת, גם הריגת פיל עשויה להיות חוויה לא נעימה, כפי שג'ורג' אורוול תיאר בסיפורו המפורסם. יום אחד, כששירת בבורמה כקצין משטרה בשירות האימפריה הבריטית, החל פיל מיוחם להשתולל בעיר. אורוול הוזעק למקום ופתח במרדף, ולפתע מצא את עצמו מכוון רובה לעבר פיל שלֵו רועה באחו. אלף זוגות עיניים מלאות ציפייה כוונו אליו, דוחקות בו, דוחפות אותו ללחוץ על ההדק. הפיל גסס במשך חצי שעה עד שנפח את נשמתו והמקומיים פשטו את עורו. "באותו רגע הבנתי שכאשר האדם הלבן הופך לעריץ הוא משמיד את חירותו שלו… הוא עוטה על פניו מסיכה, ופניו מתאימות את עצמן אליה", הוא כתב בתוכחה כלפי הכיבוש הבריטי.

יום לפני המשחק עם הרצליה, מחו תושבי העיר סכנין ואורחיה נגד המצור בעזה במהלך ההפגנה הגדולה שקיימו בגנות החלטתו של מני מזוז לסגור את תיקי אירועי אוקטובר. הידיעה על ההפגנה פתחה את מהדורת החדשות של השעה שלוש, אבל סכנין לא שמעה אותן. עיר כמנהגה נהגה: משפחות התרווחו בחצר ביתם, ילדים שיחקו כדורגל על אי תנועה, פועלי בניין היו עסוקים במלאכתם. רק בכביש הראשי ניתן היה להבחין בתכונה מסוימת. התכונה לבשה דמות של כאפיה, המון כאפיות שצצו משום מקום, הרבה יותר מהרגיל. שקט נוגה ירד בהדרגה על העיר. חבורות של אנשים עשו את דרכם האיטית לעבר בית הקברות המרכזי, אבל הם עדיין הצליחו להקדים את טור המכוניות המזדחל. התהלוכה החלה בסמוך למסעדת הבית של אוהדי הקבוצה, שאותה הם פוקדים ביום המשחק, ובזה שלפניו, ובזה שלפניו ובזה ש…

חלק מאוהדי הקבוצה הצטרפו לשיירה שעשתה את דרכה בסמטאות העיר עד שנשפכה אל הכביש הראשי, אבל לא כולם. לואי אומר במרירות, "רק בישראל אי אפשר לעשות הפגנה בלי שיירו בך", אבל כשהוא נשאל למה נעדר מההפגנה הוא מפטיר, "אין לי זמן לשטויות כאלה – מה זה יעזור?" חודשיים קודם, כששמע מהדורת חדשות נפתחת באיום של ח'אלד משעל על פרוץ אינתיפאדה שלישית הוא התפרץ, "אין ישראל, אין פלסטין, אין איראן – אין חדשות!" הוא היה עסוק אותה שעה בקללות נגד קריית שמונה כחימום לקראת המשחק נגדם, אבל לרגל החדשות הוא השאיל את קריאת הכדורגל לזירה הפוליטית. "חמאס, יא עגלות!"

על המיאוס הזה מדבר מוחמד, עורך דין בן העיר. בעבר היו מגיעים 15,000 איש להפגנה, ואילו היום הוא צופה שיגיעו לא יותר מ-1,500. הוא מצביע על האוטובוסים הרבים שחונים לצד בית הקברות ומסביר שחלק ניכר ממשתתפי ההפגנה אינם מקומיים. לאנשי סכנין אין עוד כוח להפגנות יום האדמה וכיוצא בהן. הוא מסביר שאנשי העיר לא רוצים להבליט את פניה השליליות של העיר, בייחוד עכשיו, כשלסכנין יש קבוצה בליגת העל שמסבה לה גאווה ומסמלת את השתלבותה בחברה הישראלית. לא כולם מכבדים את השביתה שהוכרזה, הוא המשיך, ויש שכלל לא היו מודעים לה.

אז מה הם עושים כאן – מה הוא, שמגלה הבנה כלפי מעשי השוטרים אז, עושה כאן? לפעמים אנשים נוהגים בדרך שהם לא בהכרח מזדהים איתה, הוא משיב, וחוץ מזה, יש הרבה סיבות אחרות שהאנשים יצאו לרחובות. מזג האוויר יפה, זו הזדמנות לפגוש חברים וגם ליהנות מהתפאורה הצבעונית, בייחוד מהעכוזים המתנועעים. עבורו, זו יותר תערוכה מתהלוכה; עיניו משחרות לטרף, מנתרות מעכוז אחד למשנהו, וראשו מסתחרר כמו סביבון.

אבל הוא טעה, כמובן. על פי הערכות העיתונים, כ-20,000 אנשים הגיעו להפגנה. בישורת האחרונה המובילה לבית הקברות נחיל של אנשים שוטף את הרחוב הראשי של סכנין, ולפתע זה נראה הרבה יותר רציני, כמעט מיליטנטי. יהודי עשוי להרגיש שם שלא בנוח. באוויר נישאים ארונות קבורה שחורים עשויים קרטון, ועל פי הכיתוב טמונים בהם 13 החללים וגם "מערכת המשפט הישראלי". קבוצה של צעירים מתוגברים ברמקולים מנצחים על מקהלה של סיסמאות. ואז כולם מתפזרים ונותרים 1,500, או לא הרבה יותר – החלו הנאומים. ממרומי אנדרטת יום האדמה שבפסגת הגבעה נואמים אישים רמי מעלה בערבית ספרותית צחה בזמן שילדים קטנים מתרוצצים כמו ארנבים בין המצבות המהוהות, ובכביש מתחת האנשים קוראים בקצב קריאות שנשמעות לקוחות ממגרש כדורגל. חלקם גם פותחים בתגרה.

בתחילת ההפגנה, חבר של מוחמד הביע את תקוותו שההפגנה תעבור בשלום. הוא עמד בחצר ביתו וצפה בתהלוכה כשהוא מחזיק את ידי ילדיו הקטנים, שנהנו מהצבע והאווירה אבל לא – אני מניח – מהעכוזים המתנועעים. בסופה, חיוך רחב נסוך על פניו של ח'אלד ח'לאילה, שעל המגרש משמש כברומטר לקבוצה וכעת, מחוצה לו, מייצג נאמנה את מצב הרוח של העיר. מישהו מאחל לו הצלחה במשחק מחר, וח'אלד מזכיר לו שהוא מורחק ולא יוכל לשחק. בשבת הוא מתבלט בחסרונו.

אם מוחמד טעה, אולי זה לא משום שהמעיט בצפי הנוכחים אלא מפני שהמעיט בערכם של אותם גורמים שֶמנה – מזג האוויר, החברה, הבנות? גם וליד וחסן, שני אוהדים צעירים, באו להפגנה, הראשונה שלהם. הם היו קטנים באוקטובר 2000 אבל הם זוכרים את מה שקרה. הם מקורבים למשפחתו של אחד השהידים ויודעים להצביע על אחיו של שהיד אחר, אבל הם פוסעים בשולי הדבוקה בקלילות, מחויכים. הם נהנים מהאווירה, מדברים על כדורגל, נתקלים בחברים. עבור וליד וחסן האירוע הזה, שמציין טרגדיה כבדה בחיי עירם, אסון שאת גודלו ואת השלכותיו קשה לתפוס, משמש גם כתזכורת לדברים הקטנים בחיים. אני מציין, במקרה, שאני מכיר את בתו של מני מזוז. דגלי פלסטין מכסים את השמיים וקריאות לוחמניות ממלאות את האוויר, אבל את חסן טורדת שאלה אחת. "היא פצצה?"