השמפניה של הטבע

בפעם האחרונה שראיתי את בן דודי האמריקאי הוא לקח אותי ל-Met, מוזיאון האמנות המפואר בניו יורק; בשבת האחרונה השבתי לו פסגת תרבות ישראלית תחת פסגה תרבותית אמריקאית כשלקחתי אותו למשחק בין בני סכנין והפועל תל אביב, שמחירו המוזל היה, כמובן, יקר יותר מביקור במוזיאון הנודע. החוויה הותירה בו רושם עז, ולא רק בגלל האגם הקטן שנספג בבגדיו במהלך המשחק. אצטדיון בלומפילד קרוי על שם זוג אחים קנדיים, אבל בשבת נראה היה שהוא שייך דווקא לבלומפילד האמריקאי, בלשן שהאמין, כדברי עמיתו אדוארד ספיר, ש"כל מערכות הדקדוק דולפות". גם האסלה שלי כאן דולפת, ואם רעיון הספר על בני סכנין ייכשל אוכל להתנחם לפחות בכישורי השרברבות שפיתחתי כאן.           

בכל מקרה, בשבת האחרונה מישהו טעה וחשב את בלומפילד, שחלק מקסמו וייחודו נעוץ ברצף הבלתי-נקטע של היציעים שמקיפים אותו במעגל, לאסלה. או לפחות מקלחת: האלפים שטרחו בצהרי שבת ובאו לצפות במשחק כדורגל גילו שבבלומפילד נערכת מקלחת ציבורית גדולה. מי שהתעקש לחפש אסלה מצא ש"השתנה" היא גם פועל רפלקסיבי (בדיחה לשונית צולעת של בלומפילד?) – בזמן שאוהדים הטילו את מימיהם בשירותים, סילון מים שניגר מהתקרה השתין עליהם. התחושה הזו ודאי לא היתה זרה לאוהד הכדורגל הישראלי המצוי, שמרגיש שמשתינים עליו גם בימות הקיץ היבשים. על כל פנים, תחת המבול ששטף את בלומפילד בשבת האחרונה, מפתה היה להניח שלא במקרה נבנה האצטדיון על חורבותיו של מגרש ששמו היה "באסה". ובאמת, באסה להיות אוהד כדורגל ישראלי אם לשפוט על פי תקשורת הספורט הישראלית, שמלאה דיווחים נרגשים על אודות הפרמייר ליג ולה-ליגה וסריה-א והבונדסליגה ואין בה מילה אחת טובה על ליגת העל הישראלית. מחצית ראשונה עקרה סיפקה הסבר מניח את הדעת לכך.                        

 לואי, זבידי ומוחמד נסעו לתל אביב כבר ביום שישי בלילה, בתקווה להיפגש עם אוהדים של הפועל תל אביב שעמם הם מיודדים. לואי התקשר לאחד, שניים, שלושה – אבל כולם היו עסוקים. כל אחד מהם מבלה עם חברתו, הוא העיר לחבריו באירוניה, בזמן שהם תקועים זה עם זה. ללואי דווקא יש חברה, היא גרה בכפר קאסם והם ביחד כבר שנה וחצי, אבל כבר שבוע וחצי שהם לא מדברים, חרף ניסיונותיו להתפייס איתה. בלי סיבה של ממש, הם פנו להרצליה וחנו על המזח, סתם. בשעת הלילה המוקדמת קניון ארינה היה ריק מאדם, אבל לואי טען שסכנין היא זו שמרגישה כמו בית קברות. קניון ארינה הוא המקום היפה ביותר בישראל לדעתו, והם הסתפקו בשיטוטים בין החנויות הסגורות, מוקסמים, משתאים. יותר מכל הרשימה אותם תקרת הקניון, שעשויה גלים תכולים בורקים. אבל זה לא המקום שלהם, לואי יודע, ותוך זמן קצר הם המשיכו לכפר קאסם.            

נפתחה המחצית השנייה, הגשם הלך וגבר, ואוהד אחד אמר לחברו שהמשחק אבוד, שגם הוא נידון להיגמר בתיקו אפס, כמו שלושה מארבעת משחקיה האחרונים של סכנין. אבל אז כבש החלוץ הרומני אפוסטו בוגדן והעלה את סכנין ליתרון, ולפתע נדמה היה שהרבה פחות קר ביציע של אוהדיה. התקפת סכנין אמנם הניבה רק שלושה שערים בששת משחקי הסיבוב השני, אבל הגנתה ספגה רק אחד, וחלפו כבר 508 דקות מאז שהוא חדר לרשתו של מאיר כהן. הגשם אמנם לא נחלש, אבל התפאורה כבר לא נראתה עלובה – על רקע שמים אפורים מאיימים, באצטדיון האלגנטי ביותר בישראל, כשמטוס חוצה ממעל והמטריות הפרושות סביב המגרש יוצרות שדה של פטריות שצצות בזמן הגשם, השער המריץ את המשחק והזריק לתוכו דרמה.             

בכפר קאסם הם פגשו את סאמר, אוהד שהכירו במשחק לפני חודשיים, והתיישבו לאכול אצל מוכר פלאפל מקומי. דחוקים בפינה, ישובים על כיסאות שבורים, הם היו עסוקים באוכל שלהם כשלואי הביט למעלה, נשען לאחור ופרץ בצחוק. חבריו פנו לעברו והוא הצביע על התקרה, עשויה קורות אלומיניום מטונפות מטות לנפול.  

יחד עם המשחק, גם האוהדים ניעורו מתרדמתם. את עיקר מרצם הם כילו, כמובן, בקללות נגד בית"ר ירושלים. בינתיים, גם על הדשא התלהטו היצרים. המשחק הפך למלחמה. בלמה של סכנין, קרופניק, קיבל כרטיס אדום והחל לעשות את הדרך הארוכה מספסל הקבוצה לחדר ההלבשה שלה כשהוא עוטה מעיל כבד שמתחתיו מבצבצים מכנסיים קצרים. הגשם הצליף בו והוא כבש את פניו המיוסרות בקרקע, התגלמות האומללות. "תרים ת'ראש" צעקו לו האוהדים כשעבר על פניהם, וקרופניק הצליח לזקוף אותו לשניה, להעיף לעברם מבט פגוע ולמחוא להם כפיים בהערכה. ואז הוא שב לשקוע ביגונו.             

אחרי שלואי שלח לחברתו הודעת פיוס אחרונה, הם המשיכו למועדון תל אביבי שבו בילה אחד מאוהדי הפועל. לא מעט מהמרירות שמצטברת בלואי קשורה בגזענות שמונעת ממנו להיכנס למועדונים, ולא היתה להם סיבה לחשוב שהפעם תותר להם הכניסה. הם לא חשבו כך. הם, באופן כללי, לא חושבים יותר מדי על העתיד – לא על המקום שבו יצטרכו לנוח בבוקר המחרת, אחרי המועדון ולפני המשחק; ולא על הסכנה שבנסיעה הביתה, אחרי המשחק ואחרי למעלה מ-24 שעות בלא שינה. אז הם נסעו למועדון, עיוורים באפילה.             

שריקת הסיום הגיעה, ואחריה היתה עוד בעיטה אחת. מאיר כהן, שוער הקבוצה, פנה אל קהל אוהדיו, הניף אגרוף קפוץ באוויר ואז בפרץ רגש הטיח את רגלו בשלט של הלוטו שהתרסק בדשא הרטוב. התרגשותו, היה ברור לכל, היתה טהורה, משוללת כל קשר לכסף שהרוויח בזכות הניצחון. לרגע, גם הכדורגל הישראלי היה טהור, לא קשור לכסף ולא מושפע מהאינטרסים הזרים של מי שמזרים אותו אליו. לא היה צורך להיות אמריקאי שצופה במשחק כדורגל ישראלי לראשונה בחייו כדי ליהנות מהרגע. צריך היה רק לדעת לאן להסתכל.             

אולי סכנין היא בית קברות, אבל לואי מסרב בתוקף לעזוב אותה. הוא מתעקש למצוא עבודות מזדמנות בתוכה, גם כש-70% מתושבי העיר נאלצים למצוא את פרנסתם מחוצה לה. היא אהבת חייו, כך הוא קורא לה. מי שאינה אהבת חייו היא, ככל הנראה, חברתו. היא לא השיבה להודעה שלו, וכעת לואי נשמע כמשלים עם סיום הקשר ביניהם. הוא וזבידי ומוחמד לא נכנסו בהמשך אותו לילה למועדון התל אביבי שאליו פניהם היו מועדות. הגזענות מרתיחה אותו, אבל באותה נשימה הוא אומר, "זה חלק מהחיים. בעזרת השם זה ישתנה". אז הם מצאו מועדון אחר, שבו בילו עד ארבע וחצי לפנות בוקר. לואי וזבידי בסוף מצאו מקום ללון, ולבסוף הם גם מצאו את דרכם הבטוחה חזרה הביתה.             

"היינו חייבים לנצח ולכן הפסדנו", אחד מאוהדי הפועל הסביר באירוניה אופיינית, בעוד השאר ברחו מהגשם ומהבושה כל עוד נפשם בם. לואי, זבידי ומוחמד ושאר אוהדי סכנין נשארו ביציע כדי לחגוג את ניצחונם על איתני הטבע ונמושת ליגת העל. שחקני הקבוצה באו להריע להם, ובסוף הצטרף גם מאור בוזגלו, שקם מהדשא לאט ובכאב ודידה לעברם. רק יומיים חלפו מאז הובטח שיישאר בקבוצה עד תום העונה, וכעת הוא טיפס על כתפיו של אוהד כאחרון שחקני הבית והתחיל להשפריץ לעברם מים מתוך בקבוק. אפשר היה לחשוב שכל חייו שאף בוזגלו לשחק בסכנין, שהנוזל הניתז מהבקבוק הוא שמפניה, שסיבת החגיגה היא זכייה של סכנין באליפות – וזה מה שהם עשו. המים שניתזו לעברם התערבבו בגשם שניתך בהם, ובתוך כל הקלחת, בתוך המקלחת, זה מה שהם עשו – התמסרו לאפשרויות שירדו עליהם כמו גשם משמיים. מי עדן או מי גשם? "השמפניה של הטבע" או שמפניה… של ממש? ניצחון על קבוצת תחתית או זכייה בתואר? עבור אוהדי סכנין, זה היה עניין של פרספקטיבה, של מה שאפשר לראות כשמוכנים להסתפק במועט, כשמסתדרים עם מה שיש.

בין שתי ערים

זה היה הטוב שבזמנים, והרע שבהם. אצטדיון דוחא עלה בשבת על גדותיו, מוצף להערכת הקבוצה בכאלף צופים יותר מקיבולתו הרשמית, ואלו שלא הצליחו להצטופף בין הכיסאות נשפכו למדרגות עד שהן נעלמו מהעין. אבל המשחק על הדשא לא נתן להם סיבה לחזור, וסכנין סיימה בתיקו המאופס השלישי שלה בתוך ארבעה משחקים. עם בוא החורף, גם התקפתה הלוהטת של סכנין הצטננה: בחמשת משחקי הסיבוב השני, כמעט חצי סיבוב, כבשה סכנין פחות שערים ממה שהבקיעה במשחק שנעל את הסיבוב הראשון. התיקו היה מאכזב במיוחד בהתחשב בכך שהיריבה, בני יהודה, היא הקבוצה הגרועה בליגה, עוברת כמו פיניאטה חבוטה בין קבוצות הליגה, כל אחת בועטת בה בתורה כדי להרכיב רצף של עשרה הפסדים רצופים שהחל מיד לאחר שהנחילה לסכנין את הפסדה הראשון העונה. לאחר שכשלה מול מי שידועה כ"כבשה השחורה" שלה, העיב על השבוע של סכנין צל כבד של ספקולציות בנוגע לעתידה של כבשת הרש, מאור בוזגלו, שמכבי חיפה הלוותה לסכנין למשך עונה וכעת מבקשת חזרה באמצעה. 

"נותן אינדיאני" נהוג לכנות באנגלית את מי שנותן מתנה ואז מבקשה חזרה, ומקובל להניח שמקור הביטוי במפגש בין האינדיאנים למתיישבים האירופאים, כשהראשונים השאילו מצרכים לאחרונים ואלו היו בטוחים שהם ניתנו כמתנה. יש שסוברים, בטעות, כי הבלבול נעוץ בכך שהאינדיאנים לא הכירו את מושג הקניין הפרטי; בסכנין, רעיון הפרטיות באמת נתפס באופן שונה. כשחמיד מבקש להראות לי בניין, ההערה המילולית מלווה במשיכה תקיפה של דש המעיל. קריאות המואזין בוקעות ממערכות ההגברה של המסגדים וקריאות אחרות מרמקולים המותקנים על גבי מכוניות והן מפרות את השלווה חדשות לבקרים – וערבים ולילות וגם שעות הצהריים. מפיד צריך לשמוע רק מילה אחת כדי לדעת מה מקורן, אבל המולת הילדים בחצר הסמוכה וגם הזיקוקים המופרחים לשמים תדיר מרגיזות אותו כל פעם מחדש. בלאל טוען שגם בקרב הערבים סכנין ידועה בהכנסת אורחיה, ובאמת אל לו לעובר האורח להיות מופתע אם לפתע יוזמן פנימה על ידי אישה מסבירת פנים שהיתה עד לאותו רגע נטולת-פנים. אבל אותן נשים הן-הן פניה של סכנין; בכל רחבי העיר יושבים אנשים בחצר ביתם, משוחחים בינם לבין עצמם ועם מי שעובר על פניהם, מנהלים את חייהם מתוך החצר שלהם, מסתגרים בין קירות ביתם רק מפני הגשם – אבל לא מפני השכנים, ולא מפני מבקרים אחרים. אבל התרבות שבה הם כה מתגאים הופכת לעתים למועקה גם עבורם. חסן זוכר לדיראון את הפעם ההיא שחבר נכנס אליו הביתה ודיבר במשך שעה וחצי בזמן שהוא היה לחוץ לסיים עבודה שכתב. חסן, כמובן, היה זה שהזמין אותו פנימה, אבל הוא לא היה יכול אחרת: אותו חבר לא היה מדבר איתו שנה וחצי, חסן בטוח, אלמלא קרא לו להיכנס. אף שחצר ביתו של חסן מזמינה מאוד, לא כולם מקפידים כמוהו על פרטיות הזבל שלו. וסאם עומד במכולתו שלו ולרגליו פח, אבל הוא מעדיף להשליך את הפסולת שבידו מחוץ לחלון. את חלון הראווה של העיר, שתי גדות הכביש הראשי שחוצה אותה, מקשטת פסולת לרוב. במקומות מסוימים אפשר היה לחשוב שהעיר היא מזבלה – אלמלא דמתה יותר לאתר בנייה. מפיד משקיף על עירו המוזנחת, נאנח ומפנה את מבטו להרים שמעבר. הוא יודע, הוא אומר, לאן הולך הכסף.

במרחק של לא יותר מעשר דקות נסיעה ולא פחות מעשרה שקלים תשלום שוכנת כרמיאל המטופחת, יושבת בגאון על הר. בין סכנין לכרמיאל חוצץ רק כביש צר ועקלקל, אבל תהום עמוקה מפרידה ביניהן. לא במפתיע, קשה מאוד לעבור בין זו לזו, ולו רק בגלל אמצעי התחבורה המוליכים ביניהן. כשראה אותי נהג האוטובוס המוביל לסכנין עומד בתחנה, הוא הצליח לבלום רק אחרי שהותיר אותי הרחק מאחור. יהודי אחר, שמנצל את האוטובוס כדי לרדת ביישוב יהודי סמוך, כל כך מתוסכל שהוא שוקל להכין שלט, "אני לא ערבי אבל אני רוצה לנסוע בקו הזה". יותר ויותר ערבים עוברים מיישוביהם לכרמיאל, ויש יהודים שהיו שמחים אם הם היו משתמשים באוטובוס הזה כדי לחזור לסכנין. "קטסטרופה", הגדיר נהג מונית מכרמיאל ביובש את הגירת הערבים לעירו, ולא מתוך קסנופוביה או רתיעה מצליל שפתם. הערבית היא שפת אמו, מצרים מכורתו.

כבישיה של כרמיאל סלולים, רחובותיה נקיים מאשפה. היא פועלת על פי תקן איזו, מספר בגאווה גורם בעיריה. משמעות התקן, הוא מדגים, היא שחתול מת יפונה מהרחוב בתוך 20 דקות מרגע הדיווח. אולי זה רק משום שאף אחד לא דיווח, אבל בסכנין שרועה גופת חתול על הכביש הראשי למעלה משלושה חודשים, מטרים ספורים מקונדיטוריה מקומית. מדי שבוע אני עובר שם כעד לתהליך הירקבותה האיטי. לפעמים חונה עליה מכונית ולפעמים היא גלויה לעין כל, אבל לאט לאט היא שוקעת באספלט, מתמזגת עם הזוהמה, בהדרגה הופכת שטוחה כמו מדבקה. גם זו דרך להיפטר מחתול מת.

כרמיאל, לטענת אותו גורם, היא העיר המאורגנת והמסודרת ביותר בארץ. על פי חזותה המוקפדת, קל להאמין לו. הרושם מתחזק כשנוכחים לראות את היערכותה המרשימה של העיריה לטפל בילדי העיר בשביתת המורים האחרונה, ובמלחמה בקיץ שעבר. המתנ"סים המו בני נוער, ומגוון גדול של חוגים הועמד לבחירתם. גם כדורגל אפשר לשחק בגנים הרבים שפזורים ברחבי העיר – אבל לא באחד ממגרשי החנייה שסמוכים לקניון. שלט חמור סבר שמוצב שם אוסר על משחקי כדור. בסכנין, בעוד ההורים ישובים בחצר הילדים משחקים כדורגל ברחוב, עין אחת על הכדור ועין אחת על המכוניות העוברות. בהיעדר גנים ציבוריים או מגרשים מסודרים, הקורות שלהם הם פחי אשפה שסאתם נגדשה.

ביום שישי האחרון נערך באצטדיון דוחא דרבי איזורי בליגה ב', מחוז צפון א', הפועל כרמיאל נגד הפועל סכנין, קבוצת הבת של בני סכנין וסיפור נפרד לזמן אחר. השחקנים לא נראו להוטים מדי להילחם על כבוד עירם, ולא נראו מאוכזבים מדי מכך שלא הגיעו לידי הכרעה. עם שריקת הסיום, היו שחקנים שניפחו את החזה והיו על סף עימות לפני שהופרדו, אבל האחרים נראו מיודדים. המשחק נגמר בתיקו 1-1, אבל בהיעדר יריבה הולמת לבני סכנין, כרמיאל רחוקה מלהיות שווה לסכנין מבחינת כדורגל – אם לא מכל בחינה אחרת. מאזן גנאיים מרבה לספר ש"פעם היו שואלים, 'איפה זה סכנין?', והתשובה היתה, 'ליד כרמיאל'. היום, בזכות הכדורגל, כששואלים איפה זה כרמיאל עונים – 'ליד סכנין'". ובכל זאת, לא כדאי לנווט על סמך הוראות אלו. השלטים המורים על סכנין מעטים ונדירים, וחבר שנסע לכאן העיר, "ישראל מתעלמת מסכנין".

ולכן העיריה שמחה במיוחד לארח משלחת של נספחי תרבות אירופאים שהיתה כאן היום – כדי לארגן טורניר כדורגל, כמובן. שוב ושוב, בלי הרף, שינן הכומר המקומי שהתלווה אליהם את הסיסמה, "סכנין על המפה בספורט…". לאוזניי הגיעו הדיו הקלושים של טל ברודי, "…לא רק בספורט, בהכל". עצמתי את העיניים ומצאתי את עצמי בווירטון 1977. כשפתחתי אותן חזרתי לסכנין 2008: גוויית החתול עדיין שוכבת על הכביש.  

מתרווח על הגדר

המכונית דהרה בכביש הצר המתפתל בין סכנין לחיפה, חותכת את הרוח העזה שהתנגשה בה בשעת בין ערביים סתווית. למשפט הפותח חשיבות עליונה, טען מנד'ר, אוזניה תחובה באוזנו, עיניו החשופות מישירות מבט נחוש אל עבר השמש המסנוורת. הרוח האלימה שרקה פנימה, שיירי הפסולת עפו החוצה. במושב האחורי התרוצצו שני ילדיו, צועקים, צורחים, מכים זה את זאת, מטפסים זאת על זה, רוכנים מחוץ לחלון, משליכים על נהגים סמוכים מכל הבא ליד. מנד'ר היה בעין הסערה, סופת הוריקן שהשתוללה בתוך המכונית ומחוצה לה, אבל הוא היה בעיצומו של מונולוג על אמנות הסיפור הקצר, והמלים נותרו נינוחות גם כשנצעקו.

"איך אדם קר יכול לכתוב שירה?" שאלה את עצמה שולה כשנודע לה תחביבו של דובר הקבוצה, שחזותו הקפואה רק מסווה את התשוקה הספרותית שבוערת בקרבו. איך יכולה בני סכנין להמשיך בקור רוח בדרכה, כשמדי שבוע פורצת שערורייה שמאיימת לקרוע אותה מבפנים? השבוע עלתה האפשרות שמאור בוזגלו ישוב למכבי חיפה ויתפוגג כלא היה, שבוע אחרי שאיליה יבוריאן נעלם בכרמיאל, שבועיים אחרי שאבדו עקבותיו של ג'ון קולמה בקולומביה. אבל סכנין מסרבת להתרגש. היא חונקת בשקט את המדורות שהוצתו בקול גדול ומסתכלת הלאה, אל עבר השמש הזורחת עליה בצהרי היום של ליגת העל, שבמחזור ה-16 מתקרבת לנקודת המחצית. מוחמד פעם נשבע באור הזה, האור של שעות לפנות הצהריים, כשהחלו להטיל בו ספק לאחר תקופה ארוכה שבה לא נתגלה אליו אללה. אחרי 269 דקות של כדורגל בלא שערים גם האמון בסכנין החל להתערער, עד שהגיח בוזגלו וכבש לרשת בית"ר ירושלים את השער שהקים את ליגת העל לתחייה והפיח בה תקווה מחודשת לתחרות.

אבל מנד'ר לא נזקק לנביא האסלאם כשהוא רוצה להשתמש במטפורה, לא כשהוא יכול לשאוב דימויים מבאר המקרא. "שאיני והטיליני אל הים", פותח שיר אחד שלו. "אתה מזהה?", הוא שואל בציפייה, ואני נאלץ להודות במבוכה שלא, לא פתחתי את ספר יונה מאז כיתה ז'. פירוש שמו של מנד'ר הוא "מתריע", והוא היה שמח לראות את עצמו כנביא זעם תנ"כי. אבל יותר מכך, הוא היה רוצה להתפרסם כסופר, הסופר הערבי השלישי אחרי סיד קשוע ואנטון שמאס שמוציא ספר עברי. שירי אהבה שכתב בערבית הוקראו ברדיו, ושיר שכתב בעברית על אושוויץ בבקרו שם גרם לאנשים להזיל דמעה, הוא מספר בגאווה גדולה. הערבית נחמדה, אבל אהבתו הגדולה נתונה לעברית. ולכן, כשהסביר שהקריאה "אללה אכבר" אינה גזענית יותר מ"שמע ישראל", הוא ידע – להבדיל מהבורים שהמשיכו להתלהם בנושא השבוע, והתעקשו לקשור אותה באופן בלעדי למחבלים מתאבדים – על מה הוא מדבר. אין דרך אפקטיבית יותר להתווכח עם יהודי, הוא יודע, מאשר לצטט מתוך עגנון. לא שיש לו צורך להתווכח עם יהודים; קולו חף לחלוטין מכל נימה של מרמור ועלבון, שמתפרצים לתוך דבריהם של כל כך הרבה אחרים כאן כעווית בלתי נשלטת.

אבל הוא לא אידיאליסט חסר תקנה; רגליו נטועות עמוק בקרקע של סכנין. מהכתיבה האקדמית שבה הוא עסוק כיום, לדוגמה, הוא נהנה הרבה פחות. הוא לחוץ לסיים את התואר השני שהוא עושה במינהל עסקים, ואנשי הקבוצה לחוצים לא פחות ממנו: "שאללה יעזור לו", מפטירה חברת הנהלה. מנד'ר הוא גם מנהל סניף של קופת חולים בסכנין, והוא מצפה להתקדם בזכות התואר. כבר עכשיו הוא משמש כסגן מנהל המרחב, אבל ככל שאופקיו רחבים סכנין נשארת תמיד במרכז. הוא לא ירצה לצאת לעבוד מחוץ לסכנין משום שחשוב לו הקשר עם אנשי העיר, חשוב לו להיות מעורב חברתית. זו הסיבה שהוא ביקש לפני מספר שנים להצטרף להנהלת הקבוצה, מתוך אמונה בחשיבותה של הקבוצה עבור תושבי העיר וחשיבות המסר שלה עבור החברה הישראלית. מי שרוצה לבסס לעצמו מעמד מרכזי בסכנין, חייב בהכרח לעשות זאת דרך הקבוצה. וכך, ביום המשחק מהלך מנד'ר על הקווים במגרש או בצריח המשקיף על הכניסה למגרש, האוזניה קבועה באוזנו, מנווט בקור רוח בתוך הכאוס שמשתרר באצטדיון דוחא לקראת שריקת הפתיחה.

בביתו קור רוחו נוטש אותו לפעמים. שם מחכים לו חמישה ילדים, לא שניים. ארבעה רצים סביב הסלון במעגלים, ואחד מהם עומד על כיסא, מנסה בדרכו ליצור קשר עם אורח שאוכל. כמו הכלאה של סיזיפוס המיואש ופרד פלינטסטון הנרגן, מנד'ר ניגש להוריד את הילד מהכיסא ומעביר אותו למקום אחר, שממנו הוא פותח מיד במנוסה חזרה לעבר הכיסא. מנד'ר רוצה להנהיג את אנשי עירו, אבל נוכח מלאי האנרגיה הבלתי נדלה של בנו הוא נאנח, "אני לא יודע איך לחנך".

ביתו המרווח מערבי לא רק במראהו, אלא גם ברוחו. בבקתה שבנה על גג ביתו מתנגנת מוזיקה קלאסית, ועל המדפים נחים ברנר ועגנון. המחשב בוהק מרוב שהוא חדיש, אבל כשהוא מקליד הוא נראה כמו תרנגולת קשת-ראייה המנקרת בגרגירי אוכל. הוא נרעש כשהוא רואה שאני יודע להקליד, ומבקש שאלמד את בנו בן ה-10 להתמצא במחשב בכלל, ולהקליד באופן עיוור בפרט. אני חושש, לא בטוח איך בדיוק לעשות זאת, אבל לבן יש רשימה מוכנה של שאלות. הוא לא רק פיקח, הוא גם סקרן ובעל תושיה, הרבה יותר ממה שאפשר לצפות מילד בן 10. הוא לא רואה את המפגש כמטלה מעיקה שהטיל עליו אביו, אלא כהזדמנות ללמוד – ואם אפשר, גם לפתוח את תיבת המייל לה הוא משתוקק. אביו ואמו נוטים לסרב לבקשתו בשלב זה, אבל קל לראות את השפעתם עליו, את הרצון לתקשר, את השאיפה להרחיב אופקים ולפרוץ גבולות.

כמו סכנין, שגאה לייצג את החברה הערבית אבל נזהרת מהפוליטיזציה שחיבלה בהפועל טייבה כשזו הגיעה לליגה הבכירה לפני עשור, גם רגליו של מנד'ר משני צדי הגדר, בשני עולמות – הוא נכסף לכתוב שירה, אבל להוט להיפטר ממטלותיו האקדמיות; הוא שואב השראה מספרי וצלילי האתמול, אבל ביתו מלא באביזרי המחר, שאותם הוא אינו יודע לתפעל; עיניו מופנות לעבר אנשי עירו אבל ידו מושטת לחברה היהודית. אפשר היה לקרוא לזה משבר זהות, אלא שאין שום דבר אצל מנד'ר ששבור, מלבד גבו הכפוף. אפשר היה לדבר על כך שהוא נקרע בין עולמות, אלא שאין סיבה לחשוב שלמנד'ר לא טוב בשניהם. דבר היעלמותו של יבוריאן לפני שבוע נודע למנד'ר מפי כתב, ועיתונאים מקומיים מלינים שהוא לעתים קרובות אינו מעודכן במתרחש, שהוא אינו ממלא נאמנה את תפקידו כדובר. הסיבה לכך היא ברורה: אם מנד'ר לא מתעניין בדוברות, זה משום שהוא עסוק בהידברות. 

אין כניסה

"אין דבר ריק יותר מאצטדיון ריק"

– אדוארדו גלאנו, "כדורגל באור ובצל" 

זה לצד זה עמדו שני הקניונים, וביניהם חיבר רק גשר צר. במשך שעתיים במוצאי שבת היה קשה להבחין ביניהם: מחד קניון מלחה, שהציע תשעה סרטים לצפייה; ומאידך קניון טדי, ובו הוקרן סרט אילם בן שעה וחצי. בשני הקניונים קטעה את הסרט הפסקה קצרה, ובשניהם נהנו הצופים שהגיעו ממושבים מרופדים. אבל רק בקניון טדי – יש לקוות, למען לקוחות קולנוע גיל – הרשו לעצמם הצופים לדבר ביניהם כאילו באו למשחק כדורגל.

למען האמת, בימים כתיקונם משמש קניון טדי כאצטדיון כדורגל, אבל אלו אינם ימים כתיקונם עבור הכדורגל הישראלי. כשבית הדין המשמעתי קבע שבית"ר ירושלים תארח את בני סכנין בלא קהל היא הלכה, במודע או לא, בעקבות התאחדות הכדורגל הלבנונית, שמחשש להתלקחות המצב הביטחוני הרגיש במדינתה אסרה על קיום משחקי כדורגל בנוכחות קהל. אבל חברות קודמת לבטיחות – או לפחות לאמינות – וכך ניתן למצוא משחקים בלבנון המתקיימים לעיני 500 צופים, כולם חברי הנהלת הקבוצות, כך מסתבר. גם בישראל כל האוהדים שווים וחלקם שווים יותר. וכך, כשהבירה הופכת לבירוּת ומשחק בלא קהל נערך לעיני עשרות צופים המתרווחים בכיסאות המרופדים של יציע הכבוד בטדי, הועלה על הבמה המוריקה של הקניון המחזה הסוריאליסטי ביותר שידע הכדורגל הישראלי מזה תקופה ארוכה. לא "אין יציאה" האקזיסטנציאליסטי של סארטר, שאת שמו שואלים מפעם לפעם אוהדי בית"ר, במודע או לא, כאות להכנסת האורחים שהם נוהגים באצטדיון שאת באיו הם מקבלים בברכת "ברוכים הבאים לגיהנום" – כי אם "אין כניסה".

אם הגיהנום, כדברי סארטר, הוא אנשים אחרים – הרי שאצטדיון טדי אתמול, ריק כמעט לחלוטין, אמור היה להתקרב לגן עדן. ואם כך, בית"ר ודאי לא הופתעה למצוא שם את עצמה. בית"ר היא אמנם אלופת המדינה ומובילת הטבלה, בעלת תקציב גדול פי 13 משל סכנין, ששר האוצר היה יושב הראש שלה בעבר בעוד ראש הממשלה הוא אוהדה גם בהווה, אבל בעיני עצמה היא הפכה בשבועות האחרונים לקדוש מעונה, שלא לומר שהיד. כמו סכנין, המונעת באופן מתמיד על ידי תחושת קיפוח מוצדקת בחלקה, גם בית"ר חשה שהיא סובלת באחרונה מהתנכלות שיטתית של ההתאחדות. כמובן, עצם היותן פרנואידיות לא שולל את האפשרות שהן נרדפות. ובאמת, קבוצות בכירות יותר רודפות אחר כוכביהן. ברק יצחקי, כוכבה של בית"ר, כבר יצא לאירופה, ואחרים מאיימים ללכת בעקבותיו. בסכנין, קולמה הקולומביאני חזר מחופשת מולדת באיחור של שבוע ויבוריאן הארמני שיחק מחבואים עם הקבוצה ברחבי כרמיאל ביום חמישי האחרון, שניהם בניסיון להפעיל לחץ ולהפגין את חוסר שביעות רצונם. זיווגן של בית"ר וסכנין נראה לא טבעי, אבל הוא התאים לאווירה ששרתה על המשחק אתמול, כשההבדלים בין הקבוצות היטשטשו ולפעמים היה קשה לזכור שאין קצוות רחוקים יותר בכדורגל הישראלי. כפי שאמר אחד מאוהדי הקבוצה בפתח המשחק, "זו הפעם הראשונה שהקהל של בית"ר וסכנין שווה".

וכך התנהל גם המשחק, כשמושכות היוזמה עוברות מקבוצה לקבוצה מבלי שאף אחת תצליח לשבור את השוויון. היתה תחושה שהוא לא יישבר, כאילו האצטדיון היה מקפיא ענק שכיסה את המשחק בשכבה עבה של קרח. נדמה היה שאנחנו צופים במשחק מבעדה, כאילו המשחק המתנהל בקרקעית הקניון מתרחש בעולם אחר, יקום מקביל. ואולי אנחנו נמצאנו בעולם אחר, צופים במשחק כמו עומדים על הירח ומשקיפים ממנו על כדור הארץ. הכל היה מוכר, אבל שונה ורחוק ובלתי מושג. מגרש החניה היה ריק, לא היו פקקים בכניסה וגם לא ביציאה; הרגשתי כמעט מרומה. ההמנון הלאומי, שהושמע במשחק של סכנין לראשונה העונה, קפץ וחרק וצלח רק בקושי את הבית הראשון. צעקות השחקנים הגיעו למרומי יציע הכבוד ושאגות האוהדים הדהדו עד אינסוף בין הכיסאות המיותמים. 

המשחק יכול היה להיגמר כך, 0-0 שהיה מותיר בלב כולם ספק אם הוא קרה באמת, אבל אז, אחרי כמעט שלושה משחקים מלאים שבהם לא כבשה סכנין שער, מאור בוזגלו התגנב מאחורי ההגנה והחדיר לרשת כדור שהפשיר את הקהל והעיר את האצטדיון מהתרדמת שבה היה נתון. הספסל של סכנין נשפך למגרש בחגיגות והקהל ביציע נתלה מעבר למעקה ושר לו "היום יום הולדת". הוא החזיר לחיים לא רק את הקהל המועט, אלא גם את ליגת העל שנאנקה תחת מועקת שלטונה הטוטלי – אם לא טוטליטרי – של בית"ר. בסיבוב הראשון היתה סכנין הראשונה לקחת מבית"ר נקודות, וכעת היא היתה הראשונה לנצחה. באחת, הרגע הנוגה ביותר של הכדורגל הישראלי השנה הפך לרגע המעודד ביותר. 

גאווה וגזענות

שריקת השופט לפתיחת המשחק בין בני סכנין למכבי נתניה הכריזה שפגרת החורף באה לסיומה, אבל החורף סירב להתחשב בלוח הזמנים שנקבע לו. מעל אצטדיון דוחא עמדה שמש חלושה, קרניה מעלות באש את העננים שריחפו ממעל אבל לא מגיעות אל הדשא למטה. השחקנים נראו כמי שקפאם הקור, וגם כמי שקופאים על שמריהם. הם הסתגרו בהגנה מפני מזג האוויר הסגרירי וגם מפני התקפת היריב וסיימו בתיקו מאופס משמים, השני ברציפות של סכנין. ביציעי המוזמנים גם מקבלי-הכרטיסים היו עסוקים במגננה מפני הקור. בלאל, שבדרך כלל מתרוצץ על הקווים עם מצלמה, בחר להתכרבל ביציע הכבוד; אחרים עטפו כאפיות סביב פניהם כמו היו חג'אב – אותה רעלה המשמשת לכיסוי הפנים – ולא משום שהשתכנעו בצדקת השלטים ברחוב הקוראים, "רעלתךְ היא יופייך". רק ביציעים של קוני-הכרטיסים סירבו האוהדים לחרוג ממנהגם. השמש לא ממש זרחה, אבל המקללים קיללו: אחרי שסיימו לשיר בגנות נתניה, הם עברו לגדף את בית"ר ירושלים. כמו קאטו הזקן, שחתם כל נאום שנשא בסנאט הרומי בתוכחה, "מלבד זאת, אני סבור שיש להשמיד את קרתגו", כך גם עבור אוהדי סכנין ואוהדי בית"ר השורה התחתונה תמיד זהה.

סכנין משחקת נגד בית"ר רק שלוש פעמים בשנה, אבל בתודעת אוהדיה הם משחקים נגדה תמיד. בעיניהם, בית"ר היא הרבה יותר מקבוצת כדורגל שאיתה הם היו רוצים להתחרות על המקום הראשון בליגת העל – היא התגלמות הגזענות היהודית שמאיימת על מקומם בחברה הישראלית. בני סכנין, מנגד, נתפסת מאז העלייה הראשונה לליגת העל, וביתר שאת לאחר שהיתה לקבוצה הערביה הראשונה שזוכה בגביע המדינה ב-2004,  כמבשרת על מהפכה: דו קיום, אחווה ושוויון! יהודים שמתגוררים במרכז לא יודעים ערבית ולא מכירים ערבים, מבכה חסן את המצב כיום, וטוען שיחסי יהודים-ערבים היו משתפרים לאין ערוך לו רק היה מגע רב יותר, לו רק היו יהודים מגיעים לסכנין וערים ערביות אחרות. משחקיה של בני סכנין, נוח לחשוב, יוצרים מסגרת למפגשים כאלו, ומסמלים פתח לעתיד טוב יותר.

גם העלייה השנייה של סכנין לליגת העל היתה ספוגה בסמליות. באותו סוף שבוע אביבי אשתקד שבו הבטיחה סכנין את העפלתה חגגה ליגת הבייסבול האמריקאית 60 שנה לשבירת מחסום הגזע על ידי שחקנה השחור של ברוקלין, ג'קי רובינסון. נזכרתי ברובינסון ביומי השני כאן, כשנכנסתי לחנות שהתיימרה למכור ספרים אבל הכילה ציוד משרדי בלבד. לשווא עברתי בין מדפיה בחיפוש אחר ספר, עד שניגש אליי המוכר וביקש ממני, פעמים מספר, לצאת משם. חנוק מעלבון צורב, הרגשתי אז כמו רובינסון ושחקנים שחורים אחרים שבאותה תקופה היו נדחים מאותם בתי מלון שבהם השתכנו חבריהם הלבנים לקבוצה. היום, כשאני משחזר את מה שקרה ומבין שהשולחן שעמד באמצע החנות תחם איזור שאינו לשירות עצמי, כפי שהמוכר ניסה להסביר –  אני פשוט מרגיש כמו טיפש.

אבל לא טיפש כמו דבריו של עו"ד אלעד אייזנברג, שבדיון שבו הורשעה בית"ר בקריאות גזעניות ניסה לטעון, כדרכו של ילד בגן המנסה לחמוק מעונשה של הגננת, שגם סכנין צריכה לעמוד לדין מכיוון שגם קריאת אוהדיה "אללה אכבר" היא גזענית. דוברה של בני סכנין העיר בצדק ש"אללה אכבר" אינו יותר גזעני מ"שמע ישראל", ולו אייזנברג התמצא באסלאם כפי שדובר סכנין בקיא ביהדות – סביר שלא היה מביך את עצמו כך. לו כתבים ועורכים באמצעי התקשורת העבריים היו יודעים ערבית, או לפחות מכבדים אותה, הם היו מתאמצים לתעתק נכון את אותה קריאה, ולא כותבים "אללה הוא אכבר", כפי שהם עושים תדיר. סתם סמנטיקה? לא בדיוק, דווקא תחביר – ההברה שנשמעת בין שתי המלים מסמנת מעמד תחבירי, ואינה מילה בעלת משמעות כשלעצמה. ובכל מקרה, "מוחמד מת" הוא הרי רק היסטוריה, היגד סתמי שמציין את המובן מאליו, אבל מה שפוגע ברגשות הערבים הוא הכוונה שמאחורי הדברים.

אם השכלה של משפטן שהוא חבר הנהלת בית"ר אינה ערובה לנאורות, בורותם של אוהדיה אינה יכולה לתרץ את גזענותם. ג'רולד קסל, כתב CNN בעבר שגם צילם סרט על הקבוצה, פעם אמר לי שמעולם לא פגש אנשים חכמים כמו אלה שפגש בסכנין. אני לא כל כך בטוח למה הוא התכוון, אבל אולי אני לא חכם מספיק כדי להבין זאת. בכל מקרה, חוכמתם אינה שאובה מהמקורות המקובלים על התרבות המערבית. השכלה לא נמצאת בראש מעייני אף אחד מהאוהדים הצעירים של הקבוצה שאני פגשתי, שמדברים על למידה באוניברסיטה כאילו הרעיון מעולם לא עלה בדעתם. אותה חנות ציוד משרדי מייצגת את נקודת השיא בחיפוש שלי אחר ספרים בסכנין; סוחרים מחיפה מארגנים יריד מדי מספר חודשים, אבל נראה שגם הרעיון לקנות ספרים זר לתושבי העיר.

ובכל זאת, אשתו המקסימה של וסאם החנווני, שנכשלת מפעם לפעם בחיסור ומתקשה לתפוס את מושג החילוק בכלל – והיא יותר אינטליגנטית מבעלה – מהנהנת בהסכמה כשהוא שואל באופן רטורי איזה הבדל יש בינינו מלבד השפה שבפינו, ואז מתפרץ בכעס, לעבר נמען בלתי מזוהה, אז תתנהג כמו בן אדם! כבר עשרים שנה שהוא לא עובר בתחנה המרכזית של חיפה, בגלל האופן המשפיל בו נוהגים בו שם.

בתו הקטנה של חמודי, ממנהיגי האוהדים ובעל תיקים רבים מספור במשטרה, טיפסה על ברכיו אבל נרתעה כשראתה אותי יושב על הרצפה מולו. "זה יהודי טוב", הוא הרגיע אותה ברוך. היא רוצה הגדרות פשוטות, הוא הסביר, קשה לה להבין שיש יהודים טובים ורעים וגם ערבים טובים ורעים. כשהם רואים בחדשות יהודים הורגים ערבים, או ערבים יורים קסאמים על שדרות, הוא נאלץ להסביר לה איזה סוג של יהודי או ערבי הם.

התנהגותו של חמודי במשחקים שונה לחלוטין, אין בה רוך ואין בה רציונליות. הוא היה מעורב בלא מעט תקריות אלימות בעבר, והוא עדיין שולט בכנופיה שלא בוחלת בשירים גזעניים. קל לטעות בהם, כפי שנחפזתי למסקנות באותה חנות, ולחשוב שהם מייצגים דעות חשוכות שמקבילות לגזענות הבית"רית. אבל אם זו מערכת יחסי שנאה-שנאה ששוררת בין בית"ר לסכנין, הגזענות אינה הדדית. ככלל, הקריאות הגזעניות של אוהדי סכנין אינן אלא הד קלוש העונה לקריאות של בית"ר, תגובה אינסטינקטיבית שמביעה תסכול ובוקעת מעומק עלבונם, כמו עשן הנרגילות שעלה מריאות הלקוחות בבית הקפה של אבו עבדו והתאבך בחלל האוויר בשלהי אוגוסט האחרון. האוהדים המקומיים גדשו את בית הקפה באותו ערב כדי לצפות במשחק בין בית"ר להפועל תל אביב, וצפו בו בדריכות כאילו השתתפה בו סכנין. אבל היא לא היתה צריכה, כי בית"ר השתתפה בו, וכל עוד היא היתה בפיגור הם היו מרוצים. הם דיברו ביניהם, אכלו צ'יפס, עישנו כל אחד מהנרגילה האישית שלו. אבל אז הפועל תל אביב החמיצה הזדמנות להכפיל את יתרונה, ומהעבר השני בית"ר השוותה. אנחות אכזבה התחלפו בקללות. ידיים הלמו בשולחנות. אלימות עמדה באוויר. ואז תל אביב פספסה שוב, ובית"ר הצליחה בתוך שניות להבקיע שנית ולהכריע את המשחק. הר הגעש התפרץ, ולבה רותחת של שנאה התפשטה לכל עבר. אלימות מילאה את האוויר, מילולית – קללות נזעקו, נרגילות נזרקו, והאוהדים היכו בכל מה שבא ליד. לרגע, חששתי.

בשבועות שלאחר מכן, ברגעים מתים באוטובוסים, הזדמן לי להרהר באירועי אותו לילה, בשנאה המזוקקת שהעמידה בצל גם את אהדתם לסכנין. אני לא חושב שמעולם ראיתי עוצמה כזאת של רגשות, מכל סוג שהוא. זה היה הרבה יותר מכדורגל. 

***

בשבת הקרובה תיפגשנה סכנין ובית"ר בסיבוב השני בגביע הגזענות באצטדיון טדי לנגד 20,000 מושבים ריקים. הכניסה תימנע מהאוהדים מתוקף עונש שהוטל על בית"ר בעקבות קריאות "מוחמד מת" של אוהדיה בחצי גמר גביע הטוטו לפני שלושה שבועות. העונש הוחל על המשחק שבו היא מארחת את סכנין לא מחשש מפני שפיכות דמים, וגם לא משום שהקריאות הגזעניות שבגינן הוטל על בית"ר העונש הזה כוונו לעבר אוהדי סכנין, שתי סיבות בכלל לא רעות, אלא מכיוון שדרכיו של לוח המשחקים מקריות. אבל אם זהו רק צירוף מקרים, התאונה הזו עדיין נוטפת אירוניה מרה. הכדורגל הוא הגשר שדרכו מבקשים הערבים להשתלב בחברה הישראלית, והנה מגיע המשחק מול אלופת המדינה, בבירת המדינה, והאלימות כה פושה בכדורגל הישראלי שהוא עומד להיערך בלי קהל, בשטח מפורז, באצטדיון ריק שהוא תהום פעורה, עמוקה כמו השנאה השוררת בין שני הצדדים.

ובכל זאת, הספורט יכול לסייע בסלילת הדרך לשינויים חברתיים, ואין טוב ממנו כדי להמחיש את סכלות הגזענות. ההיסטוריה שאותה נהנים אוהדי בית"ר לשנן עשויה יום אחד להתנקם בהם. כשרובינסון הגיח ממחשכי ליגות השחורים ב-1947, הוא פתח את השערים לגל של שחקנים שחורים אתלטיים ומהירים, שתוך עשור השתלטו על ענף הבייסבול וחוללו בו מהפכה דרמטית. אבל הניו יורק יאנקיז, מעצמת העל שמשלה בבייסבול בשנות ה-40' וה-50', סירבה להכיר במציאות המשתנה וביהירותה נמנעה במשך שנים מלשתף שחקנים שחורים. ב-1964 נוצחה קבוצתה החד-גונית והמזדקנת בסדרת הגמר על ידי סיינט לואיס, קבוצה רב-גזעית ופתוחה, מלאה בשחקנים שחורים חדורי להט אידיאולוגי. האימפריה שלה התפוררה, והיא נאלצה לחכות 15 שנים עד לאליפות הבאה שלה, שאליה הוביל אותה שחקן שחור גאוותן. בספורט מתברר לעתים קרובות שהגזענות היא לא רק בלתי מוסרית, היא גם טיפשית. וכך בית"ר, שבשורותיה מעולם לא שיחק שחקן ערבי, עמדה בעונה שעברה לרכוש חלוץ אפריקאי בשם מוחמד צ'יטה תמורת מעט יותר ממיליון יורו. לא ברור לחלוטין מדוע לא הגיע בסופו של דבר, אבל אוהדי הקבוצה לא הותירו שום ספק באשר לעמדתם בנוגע להחתמת שחקן שעונה לשם הנביא. לפני מספר חודשים, הוא נמכר לקבוצה ספרדית תמורת 7 מיליון יורו.

מחכים לאלישע

 לא קל להיכנס לסכנין. עשיתי זאת בפעם הראשונה לפני שנה כמעט בדיוק, ואני זוכר – השלטים המעטים שמכוונים אליה מספקים התרעה מספקת, ובכל זאת היא מצליחה להפתיע את מי שמגיע אליה בפעם הראשונה. הכביש המוביל אליה ממערב מסתלסל דרך נוף מוריק ופסטורלי, עשוי קווים מעוגלים בלי קצוות פרומים כמו נועד לאשש את תיזת התכנון התבוני. הוא מפיל תרדמה שלווה על נוסעיו… עד שלפתע הוא נשמט מתחת לגלגלי המכונית, משל הגיע לקצה צוק. מבעד למדרון התלול שבמורדו צוללת המכונית נפרשת עיר השרויה בבלאגן, בתיה מגובבים יחדיו בשלל צורות וקשת של צבעים, עיר שעורכת מסיבת הפתעה מתמדת – לעצמה.

ההפתעה היא לא תמיד נעימה. יעל היתה מראשוני האוהדים היהודיים של הקבוצה והיא מקללת כאחרון האוהדים הערביים, אבל כשנכנסה לעיר לראשונה לפני מספר שנים היא סבה מיד על עקבותיה, ורק בחלוף שלושה ימים אזרה די אומץ כדי לשוב. לואי המקומי מודה שהכניסה לעיר מפחידה, ובימים אלו היא פחות נעימה מתמיד, שעה שגוויה מרקיבה של כלב גדול אורבת בשוליה. יש להניח שלא היתה זו גוויית כלב שהרתיעה את יעל מלהיכנס לעיר, אבל זהו כעת כלב שמפריד בין בני סכנין לבוגדן אפוסטו, הקשר הרומני שאותו החתימה לאחרונה, לאחר חצי שנה של כיסופים. הוא אמור היה להגיע לעיר היום, אבל כלבו לא קיבל ויזה ואפוסטו אינו בוגדן – הוא מסרב להותיר אותו מאחור.            

חרף אצילותו של אפוסטו, היה זה שבוע שבו הסנטימנטים נדחקו הצידה, שבוע שבו הובהר שגם בסכנין, כבכל קבוצה מקצוענית אחרת, כדורגל הוא עסק קר. אנשי סכנין מתגאים בכך שקבוצתם שונה מיתר קבוצות הליגה, ולתקשורת נוח להציג את סכנין כשריד של עולם הולך ונעלם, עולם רומנטי ופשוט יותר שטרם הושחת על ידי טלוויזיה וטייקונים. סכנין היא אולי משפחה – כפי שמבט חטוף בשמות המשפחה של אנשיה יעיד – אבל היא לא בית, לא עבור שחקניה הזרים והיהודיים, שמתגוררים לכל היותר בכרמיאל השכנה ומגיעים לסכנין לא יותר מפעמיים בשבוע.            

באותה פשטנות, וסאם אומר לי שהוא לא צריך לשאול, שהוא "יודע" שכולם נחמדים אליי כאן. ועל אף שיש הרבה שנחמדים אליי כאן, נחמדים הרבה יותר משיכולתי לבקש, לא כולם מסבירים פנים ברחוב – חלקם מזעיפים אותן; ולא כולם משיבים לברכת שלום – חלקם ממשיכים לנעוץ בשקית הקניות מבט שיכול להרוג, כאילו אני רוצה להרוג. עאמר, חבר של וסאם, גר בטובא אבל אומר שהוא נהיה חולה אם הוא נעדר מסכנין זמן רב מדי; הוא אוהב את הכבוד שאנשים מפגינים זה כלפי זה בסכנין, הוא מסביר. אבל לא לכולם סכנין מאירה פנים, והרצון להשתלב לא תמיד מסתייע, לא אם רוצים לבקר במסגד, לשחק כדורגל עם אנשי העיר בצל עצי הזיתים – או לשחק בהרכב הראשון של הקבוצה לאור הזרקורים.             

***

בשבוע שבו שבו השחקנים מחופשה ונערכו לחידוש הליגה, סכנין חידשה את פניה. היא צירפה לשורותיה שחקן זר אחד, ונפרדה משניים משחקניה היהודיים, החלוץ לירון וילנר והבלם גבע ברקאי. גם לצאת מסכנין לא קל, השניים גילו השבוע, ולא רק משום שהאוטובוסים המגיעים לעיר הם מעטים ולא אמינים, בייחוד אלה של חברת הנסיעות והתיירות נצרת בע"מ, שהיא בוודאי חברת האוטובוסים הגרועה בעולם.            

וילנר, שנתקע על הספסל מאחורי יבוריאן הזר ובוזגלו העילוי, ביקש לעזוב כבר תקופה ארוכה לאחת מקבוצות ליגת המשנה שחפצו בו, אבל בתחילת השבוע עוד נראה היה שהוא לא יקבל את מבוקשו. מאזן גנאיים התנה את שחרורו בוויתור על חובותיה של הקבוצה כלפיו. וילנר בתחילה סירב לוותר על המגיע לו, אולם לבסוף התרצה, התפשר וקנה את חירותו. הוא התעקש שהוא אינו נוטר לסכנין טינה, אבל בין הקלישאות התגנבה נימה של מרמור ועלבון. בגאווה פגועה הוא הסביר שניצל כל הזדמנות שקיבל, ושהוא לא קיבל מספיק.           

חלפו קצת יותר מארבעה חודשים מאז אותו בוקר שטוף שמש שבו נלווה אליו אחיו הבכור שלומי לאימון הקבוצה. קרחתו הבהיקה בשמש, ומראה היהודי עם הדף והעט עורר את חשדו; גם הוא חשב שאני מרגל… אחרי אלישע לוי, המאמן. הוא עצמו בא ללמוד מהאימון שהעביר לוי מכיוון שהוא עצמו מאמן, בקבוצת הנערים של מכבי נתניה. הוא היה שחקן, כמו לירון, אבל כשהבין שלא יהיה כוכב גדול, כדבריו, הוא פרש לעסק המשפחתי. עבודות עפר הן העסק המשפחתי, אבל כדורגל הוא המסורת המשפחתית – יהודה אביהם כיכב בהפועל נתניה המנוחה ועדיין מעורב בקריירות של בניו. כולם גרים בנתניה עד היום, ושלומי מעיד על לירון שהוא קשור מאוד לבית ולמשפחה. במהלך משחק אימון פנימי, לירון מוצא את עצמו בהזדמנות נוחה לכיבוש אבל לא מצליח לבעוט. תסכול עמוק ניכר על פניו כשהוא מסתובב וחוזר לאחור. הוא מפנה באופן אינסטינקטיבי את מבטו לשלומי, מצפה לשאלתו -"למה?". הוא מחווה בכיוון ירכו ומעווה את פניו בכאב.            

כמו אחיו, גם לשלומי לא היו תלונות על מעמדו הפחות של לירון – הוא נפצע, בהיעדרו הצטיינו אחרים, וכל עוד הקבוצה מצליחה הוא ייאלץ להמתין בסבלנות לתורו. שניהם מכירים את חוקי המשחק, יודעים לשנן אותם, אבל מסרבים להפנים אותם. במשך חודשים הוא התעקש שטוב לו בסכנין ושהוא אינו מתכוון לעזוב. כעת, ארבעה חודשים לאחר מכן, הם מרימים ידיים. "קבלן עליות" היא מחמאה שאף אחד לא רוצה בה, אבל וילנר כבר העלה שלוש קבוצות לליגת העל וכעת ינסה לעשות זאת ברביעית, עם הפועל חיפה.           

גם גבע ברקאי יורד לליגה הלאומית, להפועל עכו, וגם הוא עושה זאת רק לאחר שהפנים מציאות שלא ניתן היה לטעות בה. מקומם של קרופניק ופטי, שני הבלמים הזרים, בהרכב משוריין, ולברקאי לא היה כל סיכוי להתחרות בחוסנם הפיזי. קרופניק ופטי הם עוגנים במרכז ההגנה, אבל מחוץ למגרש הם נדחקים לשוליים, כמעט תמיד בנפרד מחבריהם, בין אם בגלל קשיים בתקשורת ובין אם בגלל הבדלים באישיות. ברקאי יושב מחוץ למגרש בזמן המשחק ודווקא מחוצה לו הוא נמצא במרכז העניינים, עם מעמד חברתי שגבוה באופן מפתיע ביחס למעמדו המקצועי הנמוך. מחוץ למגרש קולו נשמע ברור, ושונה: בוגר ובוטח ומודע לעצמו באופן שאינו טיפוסי לכדורגלנים.            

חלפו קצת פחות מארבעה חודשים מאז שדילג בזריזות בין ידיות הכסאות, עובר בקלילות משיחות עם יהודים באחורי האוטובוס לקדמתו, שם יושבים שחקני הבית הערביים וחברי ההנהלה. שופע אנרגיה וחיבה, הוא הראה לשחקנים שסביבו את ברכו הפגועה. הם הפריחו השערות בנוגע לשינויים שצפויים בהרכב הקבוצה עם הגעתו של זר שעמד אז להצטרף. עלאא' האפסנאי התבדח על חשבונו של ח'אלד ח'לאילה, לבה הפועם של הקבוצה, וטען שהוא יירד לספסל. ח'לאילה צחק והסביר שאם עמדת הקשר תיתפס על ידי הזר, יש מגוון של תפקידים אחרים שהוא יכול למלא על המגרש. כשעלה שמו של ברקאי כמי שעתיד להיפגע הוא צחק, ולא במרירות, על אף ששיחק רק 5 דקות במצטבר עד אז. גם לו יש מספר תפקידים בקבוצה, הוא הסביר, והראשון שבהם הוא אחראי המורל הקבוצתי.           

עד לפני שבועיים, הוא המשיך לשמור על מורל גבוה, גם לאחר שהשער המכריע שכבש ברבע הגמר גביע הטוטו לא סייע לו להשיג דריסת רגל בהרכב הראשון. לואי וזבידי, שנתקלו בו בתחנת דלק ביקנעם בדרך לגמר גביע הטוטו, שאלו אותו מה יהיה. הוא חייך והשיב, "מה לעשות? המאמן לא מחזיק ממני. זה מה יש, אין טענות. אם לא הייתי מבסוט, לא הייתי נשאר". לואי דחף לידיו מסטיק ונכנס למכונית. ברקאי המשיך ללכת, נושא תיק גדול על כתפו. המכונית שבה נהג זבידי עברה על ידו והאטה, ולואי רכן החוצה והציע לו כוס פלסטיק מלאה מיץ תפוזים. ברקאי סירב בנימוס, אבל לואי התעקש לכבד אותו, מקפיד בהכנסת אורחים גם כשהוא אינו מארח. אבל ברקאי התמיד בסירובו, ולואי נאלץ לוותר. זבידי האיץ והמכונית שעטה קדימה אל תוך השמש השוקעת. ברקאי נותר מאחור, עמוס בתיקו וטרדותיו. הוא התיישב בתחנת האוטובוס והמתין להסעה של הקבוצה. לואי וזבידי לא ידעו זאת אז, ואולי גם ברקאי לא, אבל זאת היתה הפעם האחרונה שהוא ישב על ספסל וחיכה לסכנין.