וסאם והאפונה

אהבה עמדה באוויר. באצטדיון הכדורגל הצפוני ביותר בישראל, האחרון שמקיים זיווג הרמוני של טבע וספורט, שררה אחווה לא טיפוסית בין סכנין וקריית שמונה, השכנות הצפוניות של ליגת העל. יום לפני שאוהד בית"ר הציע נישואין לחברתו באמצעות כרזה שנפרשה ביציעי אצטדיון טדי, מועדון האוהדים של קריית שמונה השיק חולצות שהכריזו, "קריית שמונה אהבת חיי", והכרוז המקומי ביקש לחלוק כבוד לחלוץ סכנין, איליה יבוריאן, ששיחק בקבוצה אשתקד. הוא העניק לו זר פרחים, והזָר ניגש לקהל וזרק לו, כמקובל, את הזֵר. יבוריאן אמור להתחתן עם חברתו הישראלית בקרוב, ובסכנין מקווים שבהשראת נישואיו האמיתיים הוא יפגין מחויבות גדולה יותר גם כלפי בת זוגו המטפורית, על אף שמחזרים מתדפקים לאחרונה על דלתותיו. רומנטיקנים היו רוצים לראות את הקשר בין שחקן לקבוצתו כרגשי ומהותי יותר מיחסי עובד-מעביד פונקציונליים, אבל יבוריאן מצהיר בכנות ראויה לציון,  "אני משחק קודם כל בשביל הכסף", ואם הוא מחשיב את יחסיו עם ארבע הקבוצות הישראליות שבהן שיחק בארבע השנים האחרונות כקשרי נישואין – הם ודאי לא קתוליים. 

בניסיון להגדיר את התכונה שמבחינה את הספורטאים הגדולים ביותר מעמיתיהם בני התמותה, נהוג לדבר על יכולתם להאט בעיני רוחם את קצב המשחק, לראות בהילוך איטי מהלכים המתרחשים במהירות הבזק. כעת, בשעה שזר הפרחים התעופף מעל הגדר, הרגשתי שהזמן עומד מלכת. הזר עשה את דרכו הבטוחה אליי, וכל שהיה עליי לעשות הוא לקום ולהניח לו לצנוח לתוך זרועותיי. אבל הוא נחת בידיו של האוהד שישב מאחוריי, שבהמשך המשחק קרא ליבוריאן "זבל". אני נותרתי ישוב במקומי. אין טעם להוסיף שמן למדורה, חשבתי לעצמי.

בדרך כלל לא חולפות יותר מחמש דקות של שיחת חולין עם אנשי המקום לפני שאני נשאל מתי אני מתכוון להתחתן. אני הרי נמצא בפיגור: בשעה שעל מרקע הטלוויזיה מולנו הובילה בית"ר ירושלים 0-1 על מכבי תל אביב, יו"ר הקבוצה מאזן גנאיים צחק על כך שדודו הישוב על ידו מוביל עליי 0-2 בנשים. אני אולי באתי לסכנין בעקבות אידיאלים של התנועה הרומנטית מהמאה ה-19, אבל לא בציפיה למצוא רומנטיקה. אמנם בביקורי הראשון כאן חסין התפאר בפניי שבנות העיר יפות תואר, וחסן החרה והוסיף אחריו שבנות ירושלים אינן, אבל טרם היתה לי ההזדמנות להיווכח ביופיין של המקומיות. קשריי עם בנות המין היפה מוגבלים לשיחות תכליתיות עם קופאיות, שמצידן נמנעות לרוב מלהישיר אליי את מבטן.

בהיעדר אישה, עוברים בני שיחי לשאול לגבי חֲבֵרָה, נושא שמרתק אותם הרבה יותר מכל היבט אחר בחיי האישיים, שלא מעניינים אותם בכלל (לא שאני מאשים אותם). חסין, איש משפחה מבוגר, פעם הסביר לי בגילוי לב נדיר שהסטיגמה שדבקה בערבים כרודפי מין אינה חסרת שחר, ויש לה הסבר: חלק גדול מהם נותר בבתוליו עד גיל 30. לא מהנד, שנמצא רק בכיתה י'. נתקלתי בו ברחוב כבר פעמיים, ועל אף שהוא לא זכר אותי בחלוף חודש, לא נראה לי שמתוך סניליות הוא שאל אותי פעמיים אם יש לי חברה. עבורו היתה זו רק תואנה לספר על שלו, ובפרט לפרט מה הוא עושה לה כל יום. זה לא מעניין אתכם? גם אותי לא. אבל שיחות מעין אלו, הנוטות להדרדר עד מהרה לפסים (פורנו)גרפיים, אופייניות לא רק לבני נוער. על מה שאמר לי אתמול וסאם החנווני, נשוי עם שבעה ילדים, אני לא יכול לחזור כאן, ועדיף שגם לא במקומות אחרים.

וסאם אוהב לספר שהוא הראשון שפגשתי בהגיעי לסכנין, ועל אף שדיוק אינו ממעלותיו הבולטות, הוא ידע כבר אז איך לקנות את לבי כשכיבד אותי בשוקולד. הוא לא גבה תמורתו כסף, אבל בתוך מספר שבועות גיליתי שלא רק את לבי הוא קנה באותו יום, כי אם גם את הזכות שלי לקנות. זו לא המכולת שהיא שלי, כך למדתי – אני של המכולת.

היתה זו שעת בין ערביים של ליל אוגוסט חמים, כששבתי מהתיקו המאופס הראשון בין סכנין לקריית שמונה ונכנסתי למאפייה שעל הכביש הראשי כדי לקנות לחם. הכנסתי לשקית הפלסטיק השקופה גם קופסת שימורי אפונה שצדה את עיני. המשכתי בדרכי הביתה כשוסאם, ישוב על כיסא פלסטיק מחוץ למכולתו, קרא לי מעברו השני של הכביש. ניגשתי אליו והחלפנו דברי ברכה. לפתע, בעיצומה של שיחה, נפלו פניו. הוא השתתק. לא הבנתי מה קרה, אבל פטרתי זאת כלאחר יד. נפרדתי ממנו לשלום וחזרתי לביתי. לא שמתי לב לענני המריבה שליוו אותי הביתה.

"אתה כועס עליי?" הוא שאל במבט פגוע למחרת, כשנכנסתי למכולת שלו שנית. השבתי בשלילה, כמובן, המום מעצם השאלה. "אז למה אתה לא קונה אצלי?" הוא תבע. נזכרתי באירועי אמש, ונמלאתי מבוכה. "אבל אין לך לחם", הצטדקתי. "נכון", הוא ענה בתרועת ניצחון, "אבל יש לי אפונה!". לבסוף הוא סלח לי, ואני לו: קופסת השימורים הזאת הכאיבה לו לא פחות מהאפונה שעליה ישנה הנסיכה מאגדת הילדים הנודעת, זו שהוטמנה במזרונה וכיסתה את גופה הענוג בחבורות. אבל אם חשבתי שכעת אני יודע את חוקי המשחק  – לא כל שכן שולט בהם – טעות היתה בידיי. אט אט התחוור לי שעם כניסתי למכולת שלו נכנסתי גם למערכת יחסים, מערכת יחסים שונה מזו שבין לקוח ומוכר או אמן ופטרון ואפילו זו שבין חברים. בעצם, תלוי איזה סוג של חברים.

אני חש מוחמא כשהוא אומר לי מדי פעם שאני יקר לו, אבל זה היה נראה לי קצת מוגזם כשסיפר לי שהוא איים על בלאל, שעוזר לי בלא לאות ולא מסוגל להזיק לזבוב, לבל יפגע בי. פחדתי שהוא הוציא על בלאל את הכעס הקנאי, הרכושני שלו על כך שמעמדו הבלעדי נשחק. מאז, אני משתדל להימנע מלהזכיר אנשים אחרים מסכנין שעמם אני בקשר.

התרגשתי קמעה כשהתקשר יום אחד וביקש שאקפוץ למכולת לוודא שבנותיו הצעירות מסתדרות לבד בחנות. אבל כשהוא התקשר וביקש שאבוא לארח לו חברה בחנות, זה הטריד אותי. הטרידה אותי עוד יותר תגובתו אחרי שהבטחתי בחוסר חשק שאבוא בקרוב, "טוב, אני מחכה לך, מותק". אף אחד לא קורא לי מותק. 

חנוק מחיבוק הדוב שלו, שרוף מהחום הלוהט שלו, מצאתי את עצמי נמשך באופן אינסטינקטיבי לקופאיות הקרות מהמאפייה הסמוכה. כשאני הולך לקנות שם, אני מקפיד לחזור בדרך עוקפת, ארוכה הרבה יותר. או שאני פשוט תוחב את המצרכים שקניתי למעיל, למקרה שיקרא לי פנימה. אבל כשאני לא מקפיד לבקר אצלו, הוא נפגע. "איפה אתה?!" הוא שואל בפליאה מהולה בעלבון כשאני נכנס אליו לבסוף, חרד מכך שהוא עשוי לחוש מוזנח. "אתה לא מתייחס אליי", הוא התלונן פעם.

כשאני בחוץ והוא בפנים ואנחנו לוחצים ידיים, הוא לפעמים מושך את שלי בעדינות גסה, כמו משחק ב'משוך בחבל'. באותה גסות עדינה הוא מתמרן ומטפח במניפולטיביות את רגשות האשם שלי. כשביקש שאעזור לבתו המתכוננת לפסיכומטרי, אמרתי שאשמח לעזור והצעתי שנתאם זמן. הוא ביקש שאביא לו את היומן שלי – אתה עסוק יותר מראש הממשלה, הוא עקץ. ואני חשבתי: ראש ממשלה ונסיכה באמת לא יכולים להיות זוג, הרי מדובר בשתי שיטות משטר שונות.

לפעמים אני חושב שאנחנו צריכים הפסקה. או אולי פשוט מערכת יחסים אמיתית. 

שני צדיו של אסתרא, חציו המלא של לגינא

כל תחרות ספורט שמכבדת את עצמה מקפידה במספר כללי טקס בבואה להכתיר את אלופהּ, ואחד הבולטים שבהם הוא השמעת השיר We Are the Champions של קווין. תחרויות ספורט שאינן מכבדות את עצמן – משמיעות אותו פעמיים. וכך, במלאת שלושים שנה ליציאתו, 22 שנה אחרי שהודה מחברו, פרדי מרקיורי, "אני לא מאמין שאף אחד לא כתב שיר חדש שיתפוס את מקומו", בחרו מארגני גמר גביע הטוטו באצטדיון רמת גן לציין את זכייתה של מכבי חיפה בגביע הטוטו, אחרי ניצחון 0-2 על בני סכנין. היה זה אקורד סיום הולם וצורם למפעל חסר זכות קיום. מבעד לצלילי השיר, בזמן שהניפו שחקני חיפה את הגביע, ניתן היה לשמוע את המטבעות המתגלגלים בתוכו: אסתרא בלגינא קיש קיש קריא.

ארמית, אנגלית, עברית או אנגלית – דברי הסיכום של המחצית הראשונה של עונת הכדורגל הישראלי 2007/8 לא עניינו את אוהדי סכנין. הם נטשו את האצטדיון מזמן, ובכך הקדימו להביא לסיומה את המחצית הראשונה של העונה, שעבור קבוצתם איחרה להגיע. אחרי ארבעה שבועות שבכל אחד מהם שיחקו פעמיים, רק שחקני ההרכב הראשון של סכנין היו שחוקים יותר מהקלישאה המוזיקלית של קווין. לו יכלו, גם הם היו ממהרים לברוח הביתה.

או לפחות לרדת מהדשא. את הזכות הזאת קנה לעצמו חלוצה הארמני, איליה יבוריאן, כשקיבל כרטיס אדום בדקות הסיום של המשחק, בעקבות בעיטה מכוערת בשחקן חיפאי. מעבר לכך ששם ללעג את הטפות המוסר ששחקני כדורגל נוהגים להפנות לעבר אוהדיהם, היה משהו אחר מדאיג בהתנהגותו, שהולך ומתגלה כטיפוסי למדי. זו לא היתה הפעם הראשונה ששחקן סכנינאי איבד עשתונות בשלבי סיום של הפסד; כזכור, ליאו קרופניק הורחק במשחק ההפסד למכבי פתח תקווה לאחר שהעליב את השופט.

וכך, מבין שיטי ההצלחה המרשימה שקצרה סכנין בחצי הראשון של העונה, ניבטת נטייה מטרידה שעלולה לבשר רעות לקראת חציה השני. רק פעמיים הצליחה סכנין לחזור מפיגור העונה בליגה, ובאחת מהן עלה בידיה להשוות את התוצאה רק לאחר שהשופט הרחיק שניים משחקני היריבה. שני ההפסדים שנחלה בליגה, בנוסף לזה שספגה אמש בגמר, עקבו אחר אותו מתווה. בכולם כשלה סכנין בניסיונותיה לחזור מפיגור, עד שלבסוף איבדה את קור רוחה וקרסה כמו מגדל קלפים. בהפסד הראשון, 3-0 לבני יהודה, הוציאה הסביבה העוינת של שכונת התקווה את הקבוצה משלוותה, וסימנה כבר בשלב מוקדם את ההבדל הגדול בין סכנין הביתית לבין זו שמגיעה למשחקי חוץ. בשניים האחרונים הגיעה סכנין למגרש זר כשהיא כבר ממורמרת, במידה מסוימת של צדק, מקיפוח של גורם זה או אחר – הטלוויזיה, המשטרה או ההתאחדות (""מה לעשות, אנחנו חיים במדינה עם אופי יהודי", קונן בסאם גנאיים, מגן הקבוצה, על כך שהיא אולצה לשחק ביומו הראשון של חג הקורבן, ולא הזכיר שסכנין נזכרה להתלונן על כך באיחור טיפוסי, פחות משבוע לפני המשחק, חודשים לאחר שהתפרסם מועדו). החלטותיו השנויות במחלוקת של השופט, שגם אתמול מילא תפקיד מרכזי מדי בהכרעת המשחק, נגעו בעצב רגיש ורק הזינו את תסכולם המתפרץ. בעקבות ההתמוטטות המקצועית הגיעה גם התפרקות המנטלית, שבאה על ביטויה בהתגוששויות אלימות עם שחקני היריבה.

כלבים ובעליהם, כך אומרים, נעשים דומים זה לזה ברבות הזמן, אבל אם במערכת היחסים בין קבוצה ואוהדיה לא תמיד ברור מיהו הבעלים ומיהו הכלב – במקרה של סכנין, גם לא ברור מיהו הזנב שמכשכש בו. כמו קבוצתו, גם הקהל של סכנין מגלה סף שבירה נמוך למדי. בפתח תקווה הוא שחזר ביציע את המהומות שהיא חוללה על הדשא, ותלונותיו כנגד השיפוט היו רק קצת יותר בוטות, אם כי פחות קונספירטיביות. ברמת גן מיהרו האוהדים לעזוב בעקבות השער השני, והיו גם אלו שמיהרו להאשים את השופט בגזענות. חלק מהאוהדים אף החל לפרוק את תסכולם בכיוונו של מאור בוזגלו, כוכב הקבוצה.

מתוקף היותה הקבוצה הערבית היחידה בליגה יהודית, קבוצה המייצגת בעת ובעונה אחת את המגזר כולו וגם את העיר הקטנה ביותר בליגת העל, קבוצה שעסוקה באופן מתמיד במאבק הישרדות כלכלי כמו גם במלחמה מתמדת נגד אפליה – אמיתית ומדומה כאחת – סכנין נתונה בלחץ שמועד להתפרץ מדי פעם, מהלכת על פני חבל דק. מנהיגי האוהדים יכולים להזדהות עם הקושי לשמור על שיווי משקל. הדרך שבה הם מזהים את עצמם כאדוני היציע היא במידה רבה גיאוגרפית, באמצעות תפיסת מקום אסטרטגי, עמדה שתבליט אותם ותאפשר להם לחלוש על נתיניהם מגבוה. כשפניהם מופנים לאוהדים וגבם למגרש, הם מתמקמים על המעקה המפריד בין הקהל למגרש וכורכים סביבו את רגליהם או, לחילופין, נעמדים עליו תוך הישענות על חבר. בכל מקרה, אחיזתם קלושה והמרחק מנפילה כואבת הוא קצר ביותר.

חבר, נועם, התלווה אליי למשחק אתמול במטרה לצלם את הקבוצה ואוהדיה. באמצע אחד הצילומים, נחת עליו אחד מאותם נערי מעקה שאיבד את אחיזתו והחל את צניחתו החופשית ארצה. נועם ריכך את המכה שספג הנער, ואם לא הוא – הוא הנזק עלול היה להיות רציני. מוטל על גבו, לרגע היה נראה שהנער ההמום לא יודע מה היכה בו. לפחות הוא ידע מי הציל אותו. הוא קפץ לרגליו, תפס את נועם, והדביק נשיקה ללחיו. אף שנועם נתפס לא מוכן למחוות החיבה, מפתיע יותר היה מה שהנער עשה מיד לאחר מכן. הוא ניתר חזרה למעקה, משל היה סוס שזקוק לאילוף, והתחיל לקפץ על חלקו העליון, כמו מתריס כלפי הגורל. מולו, מאבטח פיהק.

זה לא חכם במיוחד, זה אפילו די מטופש ומסוכן, אבל בנחישות העיוורת של אותו נער, בחוסר הנכונות להרים ידיים גם לאחר שכשלו רגליו, גלום משהו שמסמל את העיקשות הלוחמנית שאופיינית גם לקבוצה. אם נכון לומר שסכנין מגלה חולשה מנטלית, הדבר נכון רק עד גבול מסוים. במקום לשקוע במשבר בעקבות אותם הפסדים, הקבוצה ידעה לחזור ולהשכיחם עם נצחונות במשחקים הבאים. אלישע לוי ומאיר כהן למודי ניסיון מר במאבקי התחתית, וחלק ניכר מהשחקנים ידע לא מעט דחייה וכישלון במהלך הקריירות שלהם.

למעשה, נחרצות האמונה בקבוצה היא אחד הדברים המרשימים ביותר בסכנין, כל כך מרשימה שהיא גם משכנעת: הקלישאה שסכנין היא הרבה יותר מקבוצת כדורגל היא נדושה, אבל גם נכונה. עבור רבים מאלו שנקשרו לקבוצה וקשרו בה את חייהם, היא חלק בל ייפרד מזהותם, הגם שהקשר הזה אינו תמיד בטובתם. המכות והיריקות שספג מאזן גנאיים במסגרת מאבקי החמולות המקומיים לא גרמו לו למשוך את ידיו מניהול הקבוצה. שלמה נרמס תחת רגלי האוהדים ששברו את משקפיו – אבל לא את רוחו, או את אמונתו בשליחות החינוכית שלו. שולה, סבתא יהודיה המגיעה למשחקים בגפה, הגיעה למשחקים על אפם של רופאה ושל הרצועה הקרועה שלה, שבגינה צוותה לנוח בבית. אבו עלי מגיע למשחקים ברחבי הארץ מדי שבת כבר שלוש שנים, לבוש בכתונת של בית החולים שבו הוא מאושפז בשאר ימות השבוע.

זה לא חייב להיות חכם כדי להיות מקסים, וכפי שאמר לאחרונה שחקן שלא מעוניין לעזוב על אף שהוא אינו משחק בהרכב – "זה מה יש". ובכך ייאלצו להסתפק גם האוהדים שמיהרו אתמול לעזוב והותירו שורות של מושבים צהובים מיותמים, כמו שלבים בסולם ענק שתלוי בין שמיים וארץ. בעוד היציע החיפאי השכן רעש וגעש, כל שנותר מהאלפים שעזבו את משפחתם בחג – או הביאו אותה איתם – היתה תחושת ריקנות מלנכולית. אבל העצבות העידה על ההתקדמות. תואר אין, אבל מה שיש הוא לא מעט – אחרי שתשוב סכנין מפגרה בת שבועיים וחצי, תיוותר חצי עונה ליהנות מקבוצה אניגמטית שהצלחתה מקצרת את ימיה ועלולה לא לחזור עוד, קבוצה שסיימה בטעם חמוץ מחצית ראשונה שבמבט לאחור לא יכולה היתה להיות הרבה יותר מתוקה. 

תקציר משחק הליגה נגד קרית שמונה (0-0)

תקציר גמר גביע הטוטו

רק בסכנין

יצאנו אל שאון השקט, אל הרחובות הרטובים שכוסו בשמיכת ערפל סמיכה. סכנין היתה שרויה בעלטה גמורה שעה ששישי הפך לשבת, ועמודי התאורה היו לא יותר מתפאורה. שקענו בשלוליות שבשולי הכביש, ושכטר הביע געגוע למדרכות של יישוב יובלים הסמוך. שכטר כבר היה פעם בסכנין, אבל דין נסיעה בכבישיה, הוא העיר, אינו כדין הליכה בשביליה. "יש כאן כל התפאורה של סרט אימה", הוא התרשם, "מוזר שאני מרגיש כל כך בטוח". כשהוא סיפר לאנשים שאת סוף השבוע הוא יבלה בסכנין, הם פחדו עליו, לדבריו, כאילו היתה זו מדינה אחרת. ובאמת, הוא מסתובב בין הסמטאות המתעקלות ומציין שהוא מרגיש בחו"ל, ולא רק משום שזיהום האוויר מזכיר לו את הודו.

הוא התאכזב לגלות שאין בסכנין פאב, ואף על פי שהיה נעים להיכנס מהקור אל החום של אבו עבדו, התחלתי להרגיש רע – איזה בידור תוכל סכנין לספק לו? התשובה היתה ברורה מאליה: למחרת הלכנו לשני משחקי הכדורגל ששוחקו על כר הדשא של אצטדיון דוחא בהפרש של מספר שעות, שאותן העברנו בשיחה עם מנהיגי האוהדים המקומיים. ובכל זאת, שכטר ציין שהוא נהנה דווקא מהשקט הבלתי רגיל, מתחושת הנתק, מהיציאה משגרת סוף השבוע. הוא ויתר על "רק בישראל" (אל דאגה, הקליטו לו), ובמקום זה קיבל את "רק בסכנין".          

מה כבר יש רק בסכנין? "אדם פרמייר", דאודורנט שהורד מהמדפים בשאר הארץ משום שהוא מסרטן. OJ, החבר שהסיע לכאן את שכטר, שמח בו כאילו הוא פוגש חבר ותיק, וקנה מווסאם החנווני את יתרת האספקה. גם וסאם היה נרגש מהעסקה שביצע, ולא חדל להתפאר במשך כל סוף השבוע מההנחה המיוחדת שהוא עשה לו, רק משום שהוא חבר שלי. כל בקבוק עולה 17 ₪, ווסאם מכר לו שלושה ב-50 ₪.

מה עוד יש רק בסכנין? החל ממוצאי שבת האחרונים, גם שיא עולם: בסמיכות חסרת תקדים, בעקבות שתי תקריות נפרדות ומבלי שהמשחק חודש כלל, נשלפו שני כרטיסים אדומים לחובת שחקני מכבי חיפה מכיסו של השופט איתן תבריזי – אף שאוהדי חיפה מוכנים להישבע שהוא שלף אותם מהמותן. בכך שינה תבריזי את מהלך המשחק באופן דרמטי. סכנין הטילה מצור כבד על שערה של חיפה, אבל הצליחה רק לאזן את היתרון המוקדם של חיפה. מפגש הפסגה בליגה נגמר בתיקו אחת, אלא שביום רביעי הקרוב תיפגשנה שתי הקבוצות שוב במשחק שמוכרח להיות מוכרע, כך או אחרת. סכנין וחיפה תיפגשנה במסגרת גמר גביע הטוטו, לאחר שביום רביעי האחרון גברו בחצי גמר המפעל על בני יהודה ועל בית"ר ירושלים, בהתאמה, במשחקים שמיאנו להיגמר ונגאלו רק בחסד הפנדלים, 23 סך הכל.

כמו נגד חיפה בליגה, גם מול בני יהודה בגביע הטוטו לא הצליחה סכנין לתרגם את שליטתה במגרש לכדי ניצחון. אותות העייפות ניכרו ב-11 השחקנים הנמנים על ההרכב הראשון, שנושאים לבדם בעול כולו. היה זה משחקם ה-6 תוך 18 ימים. זוהי הקלה גדולה עבורם שמיד לאחר גמר גביע הטוטו תחל פגרת חורף בת שלושה שבועות, שאותם תנצל סכנין למציאת חיזוק לסגל הקצר הקיים, ולמתן מנוחה לשחקנים השחוקים.

המאמן אלישע לוי מרבה להזכיר את עייפותם, ובו זמנית הוא גם מתעקש שהוא אינו משתמש בה כתירוץ – אולי משום שהוא יודע שאוהדיה הערביים של הקבוצה לא יקבלו זאת כתירוץ. לא בטוח שלהם כיוון את הצהרתו בתום המשחק, "אין דבר כזה עייפות", אבל הם ודאי יכלו להזדהות עמה. עבורם, לכל הפחות, אין דבר כזה מנוחה. הם לא נהנים כאן מיום שבתון כלשהו, וגם אם כן – לא ממש ברור מתי הוא חל. בתי הספר סגורים בימי שישי וראשון, אבל פתוחים בשבת וכמוהם גם העירייה, מתוך כוונה לשרת את שאר תושבי העיר שבשבת לא עובדים. אבל מעבר לכך שאנשים מזמינים אותי בנדיבות גדולה לבוא אליהם "מתי שמשעמם לי" – ובכך, אני מניח, מודים שמשעמם להם – לא ברור מתי הם לא עובדים. מכולתו של וסאם פתוחה בכל ימות השבוע, והוא עצמו נמצא בה כמעט תמיד. הוא מגיע בשעות הבוקר המאוחרות ונשאר עד שעות הלילה המאוחרות עד מאוד. הוא טוען שימי שישי, שבהם הוא הולך למסגד, הם קודש לחופש וילדיו מחליפים אותו בחנות, אבל ניתן למצוא אותו שם אחר הצהריים תדיר. אחרי איכות השירותים הניתנים בצבא, קשה לי כל פעם מחדש להאמין שהחנויות כאן פתוחות כל אימת שאני צריך, וגם כשלא.

הזלזול המופגן של הערבים במנוחה ניכר גם במיעוט החגים באסלאם. יש רק שניים מרכזיים: "עיד אלפטר", "החג הקטן" שמציין את סוף הרמדאן ונחגג לפני חודשיים; ו"עיד אלאדחא", "החג הגדול" שבו עולים לרגל למכה, שחל בשבוע הבא. וליד, בן למורה לעברית שהכריז שהוא מתכוון לחזור ללימודים רק אחרי החגים, קיווה לחגוג בשבוע הבא פעמיים – בפעם הראשונה את "עיד אלאדחא", ובפעם השנייה "שנז— את בית"ר". לצערו ולצער אוהדים רבים אחרים של סכנין שבאופן חסר תקדים עודדו את בית"ר בתקווה לפגוש אותה בגמר ושם לספק לה כלי נשק – היא הפסידה לחיפה. המפגש הבלתי אמצעי בין שני הקהלים באצטדיון רמת גן היווה סגירת מעגל סמלית, שכן היה זה לפני תשע שנים, במסגרת הצגה כפולה בגביע הטוטו, שאוהדי בית"ר וסכנין נפגשו לראשונה. היתה זו, כידוע, שנאה ממבט ראשון. אף מעגל לא באמת נסגר, כמובן, ההתנהגות היתה מכוערת, כצפוי, והאיבה בין האוהדים רק הסלימה. אבל המפגש הטעון היה סמלי מבחינה אחרת.  

"עיד אלאדחא", חג הקורבן, נקרא כך על שום עקידת ישמעאל, וגם סכנין נדרשה להקריב קורבן ייחודי משלה על מנת להגיע למעמד גמר גביע הטוטו – היא הקריבה את אותה מנוחה יקרה שכה חסרה לה, אם לא לאוהדיה. גביע הטוטו הוא המפעל השלישי בחשיבותו בכדורגל הישראלי, אחרי האליפות וגביע המדינה. חשוב מכך, הוא הבדיחה העצובה של הכדורגל הישראלי: "מפעל מצחיק", כפי שהגדיר אותו אלי אוחנה, שמשקף את מאזן הכוחות המעוות ששולט בכדורגל הישראלי, ובראשו צמד הט"תים – הטוטו והטלוויזיה, שעל פי גחמותיהן יישק דבר. בהיעדר כל מסורת, גביע הטוטו אינו מעניק כבוד או יקר, אלא רק תגמול כספי. בכך, הוא משקף את תפיסת העולם שלהן: שהכסף יענה את הכל.

אבל הקבוצות אינן מתפתות, חרף האיום הריק של יו"ר מועצת ההימורים להעניש את אלו שאינן מתאמצות לשביעות רצונו, והאוהדים מסרבים לתת מהכסף שלהם למפעל. לא מפתיע, אם כן, שרק האפשרות לגמר בין בית"ר לסכנין עוררה לרגע עניין במפעל. האוהדים אולי מאוכזבים מכך שנמנע הסיבוב השני של גביע הגזענות, אבל היא לא מטרידה את הנהלת הקבוצה יתר על המידה. היא כבר הוכיחה שאינה מושפעת משיקולי פופולריות, ושאינה נוהגת על פי המוסכמות המנחות את שאר קבוצות ליגת העל. רק סכנין הצהירה בריש גלי שהיא שואפת לזכות בגביע הטוטו. רק היא העלתה באופן קבוע את הרכבה החזק ביותר, מבלי להתחשב בעומס המוגבר המוטל על סגלה הקצר. רק היא היתה זקוקה באופן כה נואש לכסף שמעניק המפעל, ורק היא היתה נואשת דיה להצהיר זאת בלי בושה ולעוט על הפירורים שהותירו הקבוצות היהודיות.

וכך, כשלאף אחת אחרת לא מספיק איכפת, זכתה סכנין מההפקר והגיעה לגמר. היא כבר הרוויחה למעלה ממיליון שקל, סכום נכבד שיסייע בעיבוי הסגל. זכייה בגביע תעניק לה לא רק את תוארה השני בחמש העונות האחרונות – יותר מבית"ר, יותר ממכבי תל אביב, כמו הפועל תל אביב, פחות רק ממכבי חיפה! – היא תעניק לה גם את הזכות לשחק באירופה בשנה הבאה. הרצינות שהראתה סכנין בגביע הטוטו השתלמה בדרכים נסתרות עוד בתחילת העונה, כשההצלחה המוקדמת של העולה החדשה העניקה לה את הביטחון לפתוח את הליגה בסערה. בכל מקרה, בין אם תזכה ובין אם לאו, החלטתה הנדירה והנועזת להסתער על גביע הטוטו העלוב כבר הוכחה כמוצדקת, ויתרה מזו – כבעלת מעוף.

גביע הטוטו – רק בישראל. מיום רביעי בלילה – רק של סכנין? 

תקציר משחק הליגה נגד מכבי חיפה

תקציר חצי גמר גביע הטוטו נגד בני יהודה

חנוכת בית: נס גדול היה פה?

"כשתגבור על שעון הקוקיה, אני אהיה הראשון לספר בגדולתך"

(מיח'אא'יל נעימה, "שעון הקוקיה")

הם פלשו לביתי וחיטטו בחפציי. אליי הם התייחסו רק בקושי, ואפילו הניסיון שלי להתבדח לא צלח. "רוצים סיור?" שאלתי, והפורץ התאכזב לגלות שהחדר שנפרש לנגד עיניו הוא כל מה שיש לראות, אלא אם בוער בו דחף להשתין או סתם להציץ בשירותים. תא שירותים, הוא השיב בבדיחה משלו, הוא כל מה שאפשר להשיג בתל אביב תמורת הסכום שאני משלם כדמי שכירות, לא יותר. אבל יותר משהם גילו עניין בי ובדברי הטעם שהסתרתי בין שיטי הגמגומים שפלטתי, הם התפעלו מהטעם הספרותי שלי, ובייחוד מ"היה היה", ספרו של הסופר הלבנוני הגדול, מיח'אא'יל נעימה. ובצדק: לא ניתן למצוא ניגוד גדול יותר לראיון הלא רהוט עמי מאשר הפרוזה המלודית של אמן התחביר הערבי. בכל מקרה, אם אתם רוצים לראות אותי עושה מעצמי צחוק, בחדשות ערוץ 10 ביום ראשון תשודר כתבה על סכנין, במסגרתה אמור להופיע גם הבית הקטן שלי בערבה, או לפחות בין הערבים.

ובאמת, אין כאן הרבה להתפעל ממנו מלבד ספרים. כפי שהעירה לי ידידה בשבוע שעבר, יכולתי להשקיע קצת יותר בקישוט הדירה. מבין שלוש יצירות האמנות התלויות על הקיר, הבולטת ביותר היא… מאמר מ-Sports Illustrated. אבל כשחזרתי לכאן לפני כשבוע חיכתה לי הפתעה שסיפקה לי תירוץ לא רע לחיוורון הקירות, אם לא סיבה אמיתית. נכנסתי פנימה וגיליתי שמישהו ניצל את היעדרי כדי להסב את ביתי למספרת קשישים. ובעוד הרצפה היתה זרועה פירורי שיבה, הקירות נראו כמו פניו המחוטטות של בן טיפש-עשרה.

קירות שחקו מים: כשם שסדר המלים בפסוק התנ"כי הפוך מהרגיל בעברית מודרנית, גם טבלת ליגת העל נראית כאילו היא עושה עמידת ראש. מקץ סיבוב אחד מתוך שלושה, סכנין ניצבת במקום השלישי בעוד התל אביביות מאכלסות את שלוש המקומות האחרונים בטבלה. אחרי שפתחה את הסיבוב הראשון בשער בזק שהביא לניצחון סנסציוני בחיפה, נעלה אותו סכנין עם שני שערים מהירים כברק שהכריעו בתוך 6 דקות את המשחק נגד מכבי תל אביב. יש לא מעט סמליות באופן שבו עקצה סכנין את שתי הגדולות ונטלה מהמשחקים נגדן את עוקצם, כיוון שכך בדיוק פרצה סכנין מאדן הזינוק של הליגה כשהיא מותירה את יתר הקבוצות מאחור. כפי שאמר לינפורד כריסטי, האצן הבריטי שזכה במדליית זהב במשחקים האולימפיים בברצלונה ב-1992, המירוץ מתחיל לא ב"באנג" של אקדח המזניק, הוא מתחיל בבי"ת של "באנג". (מצד שני, כפי שהקורא מונד מעיר, צריך להיזהר לא להקדים את הבי"ת, כפי שכריסטי למד כעבור 4 שנים במשחקים האולימפיים באטלנטה, שעה שנפסל לאחר שהקדים לזנק – פעמיים).

רק לפני כמה חודשים, כשהיא כורעת תחת עומס הבעיות הכלכליות והפוליטיות, כלל לא היה בטוח שסכנין תוכל לגשת לקו הזינוק – וגם אם כן, אם יש בכך טעם ספורטיבי. קל לשכוח שעד לא מזמן נחשב אלישע לוי, שהשבוע הוכתר כמאמן הסיבוב, למאמן אפרורי ששוחה סחור-סחור כמו דג באקווריום, עובר מקבוצה קטנה אחת לרעותה אבל לעולם לא מתקדם. את ההתקדמות של מאור בוזגלו, שהשבוע נבחר לשחקן הסיבוב, לא ניתן למדוד באחוזים: השנה יש לו כבר 5 שערים ו-6 בישולים ועוד הרגל נטויה, בעוד שבשנה שעברה הוא לא כבש ולא בישל במדי קבוצה שירדה ליגה, לאותה ליגה שבה שיחקה אשתקד בני סכנין. ואם קל לשכוח שסכנין היא עולה חדשה, אין זה אלא משום שנשכחה העולה החדשה האחרונה שכה הפליאה להסתגל לליגה העליונה. בעשר השנים האחרונות לא סיימה אף עולה חדשה את סיבובה הראשון גבוה יותר מהמקום השישי. עם מאזן כזה, נראה שמאזן גנאיים,יושב ראש הקבוצה, היה ראוי יותר מראלב מג'אדלה להיות השר הערבי הראשון, ולאו דווקא שר ספורט כי אם שר לקליטת עלייה. כדי להיזכר בעולה החדשה האחרונה שהסתגלה בקלילות שכזו לליגה העליונה, צריך לחזור לניצחונו של כריסטי ב-92', אז זכתה בית"ר ירושלים באליפות מיד עם שובה מהליגה הארצית.

כמו אז גם היום בית"ר בדרך הבטוחה לאליפות, והיא עושה זאת הרבה בזכות עוצמתה הכלכלית. אלא שבעוד גאידמק משלם למעלה ממיליון וחצי שקל על כל נקודה שמשיגה קבוצתו על פי קצב צבירתן הנוכחי, סכנין מוציאה רק קצת יותר מ-150 אלף שקל לנקודה. בשעה שסכנין עושה צחוק לא רק מרוב קבוצות הליגה, אלא גם מההיסטוריה ומהכלכלה של הכדורגל הישראלי, נשאלת השאלה – איך? 

***

התקשורת נטתה השבוע לזקוף את הצלחת סכנין לזכות זהותה הפריפריאלית, כשהיא כורכת בהסבר גם את העולה השנייה, קריית שמונה המפתיעה. וזה נשמע לא רע, עד ששומעים את מה שאלישע לוי, המאמן, אמר: "גם סכנין וגם קריית שמונה מרוחקות טופוגרפית מהמרכז, והדבר יוצר להט ורצון להוכיח". מאור בוזגלו החרה החזיק אחריו, ואולי גם הושפע מהתייחסותו לטופוגרפיה, כשסיפר השבוע שהאווירה השורה על מגרש האימונים המבודד בירכא מזכירה את הרי האלפים. אבל אם הריחוק הגיאוגרפי מסייע במשהו, הרי שהוא ביצירת חיץ בינה לבין התקשורת הארצית וייצור שקט תעשייתי. לעומתה, התקשורת המקומית נוטה להיות אוהדת, וזה בדיוק מה שהיא עושה מדי שבת: אוהדת את הקבוצה. זאת למדתי במשחקי הבית של הקבוצה, שבהם אני יושב לרוב ביציע העיתונות. כך לפחות מספרים לי.

השחקנים, לעומת זאת, מדברים על המשפחתיות כגורם המכריע. עבאס סואן, שחקן קריית שמונה בהווה ומנהיג סכנין בעבר, הסביר ש"אלו שתי קבוצות קטנות אבל עמוסות מוטיווציה. בשתי הערים אין כלום חוץ מכדורגל. בשתי הקבוצות יש הרגשה של משפחה. הקרבה בין השחקנים עוזרת לקבוצות ונותנת להן יתרון על הגדולות". בסכנין משפחתיות היא הרבה יותר ממטפורה, כפי שרפרוף על פני שמות המשפחה של אנשי הקבוצה מעיד.

מובן שהצלחתה של סכנין נובעת גם מלא מעט מזל והרבה מאוד טמטום מצידן של שאר קבוצות הליגה. לא מן הנמנע שהיא מעידה על טיבה של הליגה יותר משהיא מלמדת על חוזקה של סכנין, והדברים אמורים בייחוד בגדולות, שהואילו בטובן להותיר ואקום ענק בצמרת. כפי שכתב שפינוזה, "הטבע סולד מריק".

אלא שבשאלת הצלחתה הלא-טבעית של סכנין, אף אחד מההסברים הריקים הללו אינו מסוגל לעמוד בזכות עצמו כתשובה המניחה את הדעת. היא כמעט משוועת להסבר על-טבעי. אבל גם אם בוזגלו שמח להתעטף בגלאביה ולהצטלם יחד עם השייח' המקומי בסיום המשחק, אל דאגה – אני לא אספק אחד כזה. למען האמת, יש לי רעיון אחר שאני משתעשע בו, אבל אני חושש שמה שהמדען ריצ'רד דוקינס, אתאיסט מושבע, אומר על המאמינים בעל-טבעי נכון גם במקרה זה: שאני מאמין במה שאני רוצה שיהיה נכון, ולא במה שהמציאות מוכיחה אל נכון. ולכן אשמור אותו, בינתיים, לעצמי.              

באופן פרדוקסלי, יכול להיות שההסבר הטוב ביותר הוא האין-הסבר של האוהדים. האוהדים, ובהם גם עיתונאים מקומיים וחברי הנהלה של הקבוצה – שהם, כזכור, קודם כל אוהדים - לא מציעים הסבר מיוחד. נראה שהשאלה לא מטרידה אותם במיוחד. אולי משום שההצלחה הזו לא כל כך מפתיעה אותם. בשלהי הקיץ שעבר, ערב פתיחת העונה, אוהד אחר אוהד אמר לי בביטחון גמור שהוא אינו חושש לגורל הקבוצה. אני פירשתי זאת כשאננות חסרת בסיס, והתקשיתי להבין אותה. גם הם. למעשה, הם בכלל לא ניסו. תמוה בעיניהם הרבה יותר מהביטחון הבלתי מוסבר שלהם היתה ההתעקשות שלי לשאול לפשרו.

למה? למה הם לא שואלים למה? היה משהו אירוני בכך שחסן עצמו, אוהד ועיתונאי ואיש חינוך, ענה לי על השאלות הללו במשיכת כתפיים. בהזדמנות אחרת הוא סיפר לי שהוא מתכוון לכתוב את העבודה שלו לתואר שלישי על חוסר הביקורתיות הטבועה במערכת החינוך הערבית.

***

ייתכן שנותר זמן עד שהתשובה לשאלה הזאת תתבהר, אבל יש שאלה אחרת שהתשובה לה תינתן בקרוב. אם תחילת המשחק הדורסנית נגד מכבי תל אביב מסמלת את האופן שבו פתחה את העונה, הדרך שבה נגמר המשחק מותירה סימני שאלה לגבי המשכה. סכנין יכלה בקלות למחוץ את מכבי ולגמור את המשחק עוד במחצית הראשונה, אבל היא הרפתה, וכך חזרה מכבי עד 3-2 ואף הצליחה להפוך את סוף המשחק למותחן. בתום המשחק הכירו ראשי הקבוצה במציאות הברורה מאליה, שסכנין ממוקמת בצמרת, אבל סירבו לעדכן את מטרותיהם בהתאם, והמשיכו לדבר על חשיבות הבטחת ההישרדות. אבל זו כבר אינה רלבנטית ולא תשוב להיות מעשית אלא במקרה של קריסה קטסטרופלית. למעשה, הסכנה העיקרית הנשקפת לסכנין כיום היא שבהיעדר מטרות ממשיות היא תשקע בבינוניות אפתית.

בפרוס הסיבוב השני, אם כן, נשאלת השאלה: אם סכנין היא נס חנוכה שבא למי שאינו חוגג אותה, כמה שמן נותר בפך? האם הצלחתה המפתיעה של סכנין היא שעון חול שהולך ואוזל – או אולי דווקא שעון קוקיה?! בסיפור הפותח של "היה היה" מתגרה נעימה: "טרם שמעתי על מי מכם שהצליח לגבור על שעון הקוקיה".

מצד שני, נעימה פותח את ספרו בקביעה, "המתנה היקרה ביותר היא זו שאינה יודעת מי נתנהּ". בינתיים, לסכנין ממש לא איכפת.

ניתן לצפות כאן בתקציר המשחק.