מבעד למשקפיים עקומים

"לא איש כהונה אני ומעולם לא הייתי, ואף נזיר כלשהו מעולם לא הייתי, אלא סוחר אני. אך דברים אלה שאני יודע למדתי מן היהודים ובחסד אלוהים המשיח אדוננו ישו כריסטוס. ואכן אומר אני לכם, כי בשעתו התווכחתי עם יהודים רבים, ובמיוחד בפרובינציה ובאלכסנדריה של מצרים"

 - אינגטו קונטארדו, ויכוח מאיורקה, 1286

"חזרנו לימי הביניים!" הודיע מאזן גנאיים, יושב ראש בני סכנין, בתום הפסד 2-0 שנחלה קבוצתו בשבת האחרונה באצטדיון "האורווה" בפתח תקווה. נסער שלא כהרגלו, בראיונות שבתום המשחק נראה היה שהוא יורד מהפסים, ובאותו זמן עלה בדעתי שאם לא ירד לדעת גדולים – לפחות הוא ירד לדעתי שלי. בדרך למשחק, יחד עם וליד וחסן במכונית שבה נהג שלמה, נזכרתי גם אני בימי הביניים העליזים, שבהם לצד ויכוחי פריז וברצלונה הפומביים הגדולים שקיימו הרמב"ן ואישים דתיים רמי מעלה אחרים, נערכו גם פולמוסים דתיים אקראיים בין סוחרים הדיוטות שדרכיהם הצטלבו בנמלי הים התיכון.

כמו ויכוחי מאיורקה או סיאוטה הספונטניים, גם ויכוח כביש 4 היה ידידותי. וליד בכיתה י"א וחסן סיים בית ספר אבל לא את בחינות הבגרות, ושניהם ממנהיגי האוהדים. וליד יודע לצטט סטטיסטיקה אזוטרית כגון אחוזי ההצלחה של סכנין במשחקים שבהם שופט שי שטרית, ואחיו של חסן שיחק בקבוצה בעבר. הם החלו פורסים את משנתם הפרפיגורטיבית והסבירו שהקוראן חזה, בין השאר, את אסון התאומים וגם הצביע על סגולותיו הרפואיות של הדבש הרבה לפני הרפואה המודרנית. חוץ מזה, הם יעצו, טוב לישון עם הקוראן מתחת לכרית.

שלמה האזין להם והסכים שאפשר ללמוד הרבה מספרי הקודש. בין השאר הוא דיבר על חשיבותם של "עשר הדיברות", ובהם (בהן?) "אל תרמה". הוא הקפיד לחלוק את הכבוד הנדרש לקוראן אבל ביקש לחלוק עליהם. שלמה, שמגיע לכל משחקי הקבוצה כבר שלוש שנים, מכריז על עצמו כאתאיסט. השניים מצחקקים למשמע דברי הכפירה וממליצים לא לפרסם זאת ברבים בסכנין, ווליד גם קובע נחרצות – "כל העיתונאים לא מאמינים באלוהים!".

לא ששלמה עיתונאי. הוא מתקין דלתות במקצועו, ואת שאר זמנו הוא מקדיש לפתיחתן. את חצי השעה שלפני הפולמוס הדתי הקדיש שלמה לסדרת טלפונים לבדואים המתגוררים במשגב, לקראת הבחירות הקרובות לראשות המועצה. הוא מקדם מועמדת שדוגלת בשיתוף פעולה עם ערביי האיזור. לשלמה עצמו יש קשרים רבים עם ערביי הסביבה, אבל סדרת הטלפונים מותירה אותו מתוסכל. אי אפשר לסמוך עליהם, הוא טוען – אין להם בעיה להבטיח שיצביעו כך ואז להצביע אחרת. ובכל זאת, אף שסכנין אינה כלולה בשטחי מועצת משגב, הוא רואה חשיבות גדולה בקיום קשרים עמם. אינתיפאדה עשויה להתלקח ברגע, הוא הזהיר בטון מבשר רעות.

אם הוא לא מאמין באלוהים, אין פירוש הדבר שהוא אינו דתי. בעקבות אשתו, שרגלה לא דרכה במגרש כדורגל מימיה מפאת סלידתה מאלימות – משעשע אותו עצם הרעיון, הרי היא היתה מתעלפת תוך שניה – הוא מוצא את עצמו נמשך יותר ויותר לבודהיזם. סדרת הרצאות שבועיות בנושא שאליהן מגיע הזוג היא גם זו שמשכה אותם ליישוב כאן באיזור, שאליו עברו לפני כשנה. הבודהיזם פותר, הוא אומר, את רוב הבעיות שיש לו. הוא מאמין בגלגולים ובחוק הקארמה – מה שאתה חושב יקרה לך – וגם בעקרון המעשים: מה שאתה עושה יחזור אליך. וליד מזדהה ומציע את גירסת סכנין לעקרון המעשים: תיתן כבוד – תקבל כבוד; לא תיתן כבוד – תקבל מכות.

שלמה מדבר בקול רך ומלודי, נימתו דידקטית, והוא מנתב בעדינות את השיחה באמצעות שאלות רטוריות. המלים נשפכות מפיו בגלים שקטים שמנסים להגיע לחופי התודעה שלהם. ניכר ששלמה מיומן עד מאוד במלאכת הפולמוס, והוא אף מעיד על עצמו ששוחח עם חכמי דת רבים, מכל גוני הקשת. רמון לול, נוצרי בן המאה ה-13 שהקדיש את חייו למיסיון וכתב ספר הדרכה לסוחרים מתפלמסים, היה מתגאה בחלקלקותו. אבל מה שלמה מנסה לעשות – נפשות לבודהיזם? לא. אט אט מטרתו מתבהרת.

הוא מדגים את עקרון המעשים על פי מקרה ארקדי גאידמק: למה גאידמק עשיר? משום שהוא מרבה לחלק כסף. ולמה, אם כן, אסור לקלל במשחקים של סכנין? כי הן יפגעו בקבוצה, ולא כמליצה אלא כמציאות – כי הן יחזרו אליה כבומרנג! שלמה מתגאה בכך שבתום תהליך חינוכי ארוך הוסרו הקללות מאוצר המלים של לואי, המנהיג החביב עם גומות החן שלמרותו סרים וליד וחסן. במהלך המשחק הוא ממהר להסות את מי שמקלל ולהטיף למי שנוהג באלימות. הוא מצהיר שאם תהיה לו הזדמנות הוא "יתפוס לשיחה" את חמד גנאיים, ואת יעקב בוזגלו, וגם את מאזן גנאיים. הוא רואה בהנחלת החינוך הספורטיבי הזה שליחות. זו הסיבה שהוא מתמקם בלב הגרעין הקשה של האוהדים, וזו גם הסיבה שהוא יורד עמם לכיוון הגדרות עם סיום המשחק. 

***

בני סכנין הגיעה למשחק באורווה של פתח תקווה ממורמרת. מכל משחקי המחזור התשיעי בליגת העל, רק המשחק של המדורגת שנייה בטבלה לא שודר בטלוויזיה. וחודשיים אחרי שהמשטרה מיאנה להגיש לסכנין יד במימון הוצאות האבטחה האסטרונומיות נגד בית"ר, היא סייעה למכבי נתניה לקראת המשחק שלה נגד האלופה. גנאיים הכועס הבטיח שיתייצב כבר ביום ראשון אצל יושב ראש ההתאחדות, אבי לוזון, לקבול על אי-הצדק.

לוזון הוא האח הבולט במשפחה הראשונה של הכדורגל הישראלי, משפחת לוזון, שב-97' הוכתרה יחדיו כאחת הדמויות המעצבנות בספורט הישראלי. "אבי, עמוס, יחזקאל, איציק, אברהם, יצחק, יעקב, קריוס ובקטוס לוזון. וברצינות: יש תפקיד במכבי פתח תקווה, חוץ מסורגת הגרביים של אלון אופיר, שלא שייך למישהו בשם לוזון?" מישהו שאל אז. בזכות סגנונם הגס הם היו למשל ושנינה ומושא לבדיחות אינסופיות, שאחת הציגה שאלה אחרת – "רפיק חאג' יחיא (ראש עיריית טייבה המנוח ופטרון קבוצתה), משפחת לוזון וגברי לוי (יושב ראש ההתאחדות דאז) טסים במטוס. במטוס יש תקלה והוא מתרסק. מי ניצל? הכדורגל הישראלי". עבר עשור, בראש ההתאחדות עומד לא אחר מאשר אבי לוזון והבדיחה היא על חשבון הכדורגל הישראלי.

את מכבי פתח תקווה מנהל אחיו עמוס. לא הוא ולא מראית העין של גילוי-עריות סייעו בהרגעת הרוחות שסערו בסכנין בעקבות תצוגת השיפוט התמוהה של השופט שי שטרית, שהיה זה משחקו הראשון מאז הושעה בעקבות שיפוט כושל. בסכנין התעקשו, במידה רבה של צדק, ששני השערים האכזריים שספגה בדקות הסיום של המשחק לא היו חוקיים. הם גם התעקשו שהם יודעים מדוע אושרו. "לוזון איים על השופט, אני מוכן ללכת על כך למכונת אמת", התחייב גנאיים. "נראה כי למשפחת לוזון מותר הכל. כנראה שהם מעל לחוק… שיפוט שערורייתי. חזרנו לימי הביניים".

וכך באמת נראה המגרש בדקות הסיום – כמו משחק כדורגל מימי הביניים, אז היו משחקות עיירות שלמות אחת נגד השנייה בשלפוחית חזיר. שטרית הרחיק את בלם סכנין, קרופניק, שאמר לו "חבל שלא באת מראש עם חולצה כחולה". שחקני סכנין עטו על שטרית, שנחלץ מהם רק כדי להיתקל במתקפתו המילולית של חבר הכנסת אחמד טיבי, בעוד הם נפנו להתגושש עם שחקני היריבה לפני שהופרדו על ידי חברי ההנהלה, שהתפנו מהתגרה שניהלו בינם לבין עצמם, וכל זאת עוד לפני שעמוס לוזון – שלפני שנתיים היכה את מנכ"ל מכבי תל אביב דאז, אלי דריקס – אמר על גנאיים, "מאזן הוא בן אדם שקרן ועלוב, הוא חושב שיש לו זכויות-על בגלל שהוא ערבי". על המידה שבה יצאו העניינים מכלל שליטה תעיד קריאתו של הקוון לשוטר שיגן עליו מפני… קצין הביטחון הזועם של סכנין.

מכל הנוכחים באורווה שמרו רק שני הסוסים, אחד לבן ואחד חום, על קור רוח. גם ביציעים התנהגו האנשים כמו חיות, משולהבים מהאלימות על כר הדשא ומשוכנעים בקיפוחם. האוהדים המטירו חפצים על המגרש בזמן שניסו לעשות אליו את דרכם, ששים אלי העימות הבלתי נמנע עם כוחות האבטחה. נחוש להשכין שלום, שלמה דלק בעקבותיהם.

אני נותרתי במקומי, הרחק מהמהומה. אבל המהומה הגיעה אליי. צעיר כחוש ראה אותי משרבט עם עט על גבי דף ונעץ בי מבט מזרה אימה. "מה אתה כותב?" הוא שאל. הסברתי את מעשיי והצגתי את עצמי, ואז הושטתי לו יד. היא נותרה בודדה, תלויה באוויר.

מחוץ למגרש נתקלתי, לשמחתי, בשולה (הזכורה כ"אוהדת מספר 1" של הקבוצה מהמשחק נגד בני יהודה), שלא היתה שמחה כלל ועיקר. נסערת ונזעמת, סבתא עם רצועה קרועה ברגלה היתה נכונה להיפרע מהאוהדים הערבים שלא ידעו אותה וביצעו כלפיה תנועות מגונות.

ושלמה? במהלך ניסיונותיו לתווך בין האוהדים והשוטרים המתקוטטים, הוא מצא את עצמו מתגלגל על הרצפה, יחד עם משקפיו. הוא הצליח לבסוף למצוא אותם, מחט בערימת השחת של האורווה, ולהציל אותם מרגלי הסוסים הצוהלים. נפרדתי ממנו כשהוא מנסה לשווא ליישרם. ציניקן היה מעיר שדווקא המכה יישרה אותם – אבל האידיאליסט יהיה כאן גם במשחק הבא, איתם או בלעדיהם. ברגע עלולה להתלקח אינתיפאדה, הוא הזהיר. 

תקציר המשחק: http://www.sport5.co.il/articles.aspx?folderid=912&docid=28508&lang=HE

"כל הכבוד להם": המבוכה, הרצון להשתלב והלהט להיעלב

"אהלן!" המדקדקים הערביים של ימי הביניים נוטים להסביר את צורתה הדקדוקית של הברכה המטפורית היפה (הפירוש המילולי של "אהל" הוא "משפחה") על סמך ניתוחה כחלק ממשפט שלם: "באת למשפחה!". הם הקדימו את הבלשנות המודרנית בכמה מאות טובות כשהשתמשו בטכניקה זו המכונה "תקדיר", המסבירה מבנים קיימים באמצעות רכיבים נעלמים המסתתרים במה שקרוי היום "מבנה העומק" של המשפט. ולכן אולי היה זה על רקע הישמטות הפועל "באת" שהחנווני וסאם חש צורך לפצות אותי בהארכה יתרה של ההברה האחרונה של "אהלן" כשנכנסתי לחנותו לפני כחודש, כמה ימים לאחר שנבחרת ישראל הפסידה 1-0 בקרואטיה. "אהלאא…", הוא התחיל – ואיים לא לסיים. בהתחלה הרגשתי מוחמא מברכתו הנלהבת, אבל ככל שהיא הלכה והתארכה התחילה להתפשט בי מבוכה קלה. חיכיתי בעצבנות שיאזל האוויר בריאותיו ותגיע הנו"ן הגואלת, ואז נשמתי לרווחה. אבל הוא מיד חידש את המתקפה: "הפעם שמחתי שנבחרת ישראל הפסידה!" הוא הצהיר.

לא ידעתי מה להגיד. רק חודש קודם לכן סיפר לי שכאשר שמע שהנבחרת הובסה 3-0 באנגליה הוא שקע במרה שחורה, סגר מיד את החנות והלך להסתגר בביתו. הוא נעלב אז מעצם החשד שחשדתי אחרת: הוא נשבע שהוא "אוהד שרוף" של הנבחרת, שהוא מחסל שלוש חפיסות סיגריות במשחק. כמוהו נוהגת גם העיר – הרחובות ריקים מאדם בזמן המשחק וכולם דבוקים למסכי הטלוויזיות שלהם, הוא הבטיח לי. אבל ראיתי את המשחק בבית קפה, התנגדתי, ולא רק שכמעט שלא היו אנשים – גם לא היתה אווירה של משחק. לא לכולם יש כסף לשבת בבית קפה, הוא הזכיר לי במבט נוקב שהעמיד אותי במקומי. ובכל זאת, הקשיתי, יש כאן אנשים שלא איכפת להם מהנבחרת. "מי אמר לך דבר כזה?", הוא תבע בזעם. בלאל, הצטדקתי. (כלום לא למדתי במודיעין שאין מסגירים מקורות?!). "בלאל אהבל! אתה יכול להגיד לו שאמרתי את זה", הוא חתם את הדיון בשאט רוח. (כזכור, גם דעתו של וסאם על אחיו של בלאל אינה חיובית).

היו ימים, לא מזמן, שבהם היה בלאל אוהד של הנבחרת, אבל כיום הם בגדר זיכרון כואב, כמעט מביך. בשלהי מרץ 2005 הגיעו לידי בלאל כרטיסים למשחק מכריע בין נבחרות ישראל ואירלנד. שתוי קמעה, הוא מצא לעצמו מקום בין יציעיו רחבי הידיים של אצטדיון רמת גן, ערבי בתוך ים של יהודים, היחיד בלא חולצה כחולה. אירלנד כבשה כבר בהתחלה, אבל בלאל הבטיח לכל מי שהסכים להקשיב שעבאס סואן, שחקנה הערבי של הנבחרת וסמלה של סכנין דאז, יעלה מהספסל ויכבוש שער. וכך קרה, למרבה הפלא. פלאיים עוד יותר הם הזכרונות העמומים שנותרו לו מאותו יום בלתי רגיל – האוהדים היהודים נשאו אותו על כפיים, ולאחר לילה ארוך של חגיגות הוא לבסוף נרדם כשדגל ישראל כרוך סביבו. אשתו נבהלה כשניעורה בבוקר וראתה אדם זר שרוע לצידה.

אבל בלאל היה בטוח שקם לבוקרו של יום חדש. הוא האמין שמשחק הנבחרת ושערו הדרמטי של סואן הצליחו לחולל מפנה בתודעת החברה הישראלית. הסיסמה הנבובה גורסת שב"אין ערבים, אין פיגועים", אבל באותם ימים נטבעה סיסמה חדשה על בסיסה - "אין ערבים, אין שערים", כפי שהתבטא אחמד טיבי. בלאל נותר שיכור משך שבוע, אבל ההתפכחות היתה כואבת במיוחד. שבוע אחרי אותו ערב גדול שב בלאל לאצטדיון רמת גן, למשחק בין בני סכנין לבית"ר ירושלים. כשאוהדי בית"ר הוסיפו לארסנל הקללות הרגיל שלהם את השלט "עבאס סואן, אותנו אתה לא מייצג", בלאל הבין שלא היתה זו אלא אשליה נאיווית. מאז, משחק של הנבחרת עבורו אינו יותר מ"סתם עוד משחק". חבר שלי שראה את המשחק נגד אירלנד בבסיס של חיילי גולני יכול היה לחסוך לו את האכזבה. כשסואן כבש את שער השוויון, שמחתם של חיילי גולני לא ידעה גבול – עד שהם שמו לב שכובש השער הוא ערבי. אז הם נרגעו. ואז הם התחילו לקלל.

למה וסאם שמח לאידה של נבחרת ישראל? כי "דרור קשטן (מאמן הנבחרת) – כזה עדין, כזה נחמד – אמר שטוב שהנבחרת בלי ערבים". התפלאתי לשמוע זאת, לא רק משום שלא שמעתי על כך קודם, אלא גם משום שהפעם הבאה שבה דרור קשטן יחרוג מדיאטת הקלישאות שלו ויאמר דבר מה שנוי במחלוקת תהיה גם הפעם הראשונה שהוא עושה זאת. דבריו נוטים להיות צבעוניים ומפתיעים כמו התלבושת הקבועה שלו – חולצה תכולה מכופתרת וג'ינס שמתוכם מבצבצת חמסה. תבדוק באינטרנט, וסאם דחק בי, ויעץ לי בתקיפות לשבץ את האמירה הזאת בכותרת הספר. יותר משווסאם רצה להשתלב, הוא היה להוט להיעלב. פייסתי אותו ומיהרתי לחפש אזכור לדבריו השערורייתיים של קשטן. אם מי מהקוראים יצליח למצוא אותם, אני מאוד אודה לו.  

*** 

כך, יש שיחסם לנבחרת שקול ומבוסס על מקרים שקרו באמת, ויש שיחסם שלוף מהמותן או ממחוזות עלומים אחרים בדמיונם הפרוע. אבל כולם תקועים היכן שהוא על פני ציר בעייתי שבין אהדה תמימה לשנאה גמורה. למעשה, התגובה הנפוצה ביותר של תושבי סכנין למשחקי הנבחרת היא צחוק, שמסגיר בעיקר מבוכה וחוסר נוחות. לרוב פורץ הצחוק ברגעיה המביכים של נבחרת ישראל. אז מתקבל הרושם שהם נהנים מנקמת עניים, מהתהפכות היוצרות, מהזכות לצפות ביהודים הסובלים מנחיתות. אבל אם משחקי הנבחרת הם הזדמנות נדירה ליהנות ממראה היהודים המובכים, הם גם הזדמנות נדירה עבור הערבים להתאחד עם היהודים סביב סמל לאומי שאינו דתי, כפי שמסביר תמיר שורק בספרו "זהויות במשחק". מצד שני, איך הם אמורים להזדהות עם הדגל – או ההמנון?

בית הקפה של "אבו עבדו" נמצא בכניסה לעיר, ומרבה לשרת את שחקני הקבוצה. ראיתי שם את המשחק נגד אנגליה לפני חודשיים, ויצאתי ממנו נבוך בעצמי, לא בטוח איך להבין את מה שראיתי (לא, לא את התבוסה של ישראל – דווקא היא היתה חד-משמעית). אף פעם לא חוויתי משחק כדורגל בצורה כזאת. רק שבועיים קודם צפיתי שם במשחק של בית"ר שבו התעופפו נרגילות. אבל האווירה ששררה במהלך המשחק נגד אנגליה היתה… סטרילית, הצלחתי לבסוף לנסח זאת בחלוף מספר שעות, כמו היה הכדורגל חוויה אסתטית נטולת רגשות. באחד השערים שנכבשו לחובת ישראל מחא מישהו כפיים, אבל לא הצלחתי להבין אם היה זה בציניות או מתוך שמחה כנה. אבל אם ההתנהגות שלהם לא היתה ברורה לי, נראה שגם להם לא היה ברור איך עליהם להתנהג, או מה בדיוק הם מרגישים. בהססנותם וחוסר ביטחונם הם הזכירו בן שנדחה על ידי בת ולא בטוח איך להתנהג לידה כשהוא נתקל בה שנית.

במשחק נגד רוסיה בשבת האחרונה "אבו עבדו" היה מלא לגמרי ואני נדחקתי החוצה לקור האיום ולמסך הענק. מימין ישבו אוהדים שהריעו לנבחרת ישראל כשכבשה שער יתרון מוקדם. משמאל ישבו אוהדים שהתלהבו לנוכח שער השיוויון שהבקיעה רוסיה בדקה ה-60. בדקות הסיום פגעה בעיטה רוסית בקורה ואכזבה נמהלה בצחוק. אבל אז, מהעבר השני, הגיע שער ניצחון ישראלי מפתיע, ומיד אחריו שריקת הסיום. הצופים קמו ללכת. "כל הכבוד להם", הפטיר אחד בהערכה.  

כך, אם כן, נראה משבר זהות: לא מלחמה אלימה וקולנית עם נרגילות שזורעות הרס, אלא מאבק סמוי ושקט שקורע אותך מבפנים. כמו טכניקת ה"תקדיר" של המדקדקים הערביים הביניימיים, הצחוק הנבוך שעל פני השטח הוא העדות היחידה לתהליכים המתרחשים תחתיו. 

שלוש אצבעות וָשם, שתי אצבעות לסכנין וקריית שמונה

תחת שמים קודרים וזרקורים זוהרים, על כר דשא חדש ומבהיק – בני סכנין הציגה משחק מבריק. היא פירקה את מ.ס. אשדוד 0-3 במוצאי שבת האחרונים והמריאה למקום השני, מרחק שלוש נקודות בלבד מהאלופה המגמגמת בית"ר ירושלים. אני תמיד מצרף בתחתית הטקסט לינק לצפייה בתקציר המשחק, אבל הפעם אני גם ממליץ עליו: שלושת השערים שכבשו חמד גנאים, איליה יבוריאן ומאור בוזגלו היו מלאי חן וחוכמה. את השערים הללו לא ניתן לפטור, כמקובל בעגת הכדורגל הישראלי, כ'לא מחויבי המציאות'.
המציאות שהצטיירה לנגד עיניו של אצטדיון כמעט מלא היתה מחייבת, וכפי שהעיר מרקס, ההוויה מעצבת את התודעה. כך נדחק המאמן אלישע לוי לפינה ולאחר חודשים של התכחשות הודה, "אנחנו נמצאים בצמרת, איפה שאנחנו שואפים להיות". מאמנים הם לעולם האחרונים שיגביהו את הרף, מחשש שיגלו שמעברו השני הוא משמש כגיליוטינה. גם עבור היו"ר מאזן גנאיים, שהצהיר שבוע קודם שיסתפק ב-40 נקודות ובמקום העשירי בתום העונה, ההצלחה הגדולה היא אליה וקוץ בה. בקצב הנוכחי תשיג סכנין למעלה מ-70 נקודות, ו-30 הנקודות הללו יעלו לו ביוקר: חלק ניכר משכר השחקנים מבוסס על פרמיות המוענקות ביחס ישיר לנקודות המושגות.
רק האוהדים לא הראו שום קושי בהסתגלות למצב החדש. יחד עם מזג האוויר, גם האווירה באצטדיון השתנתה. שוב לא היתה תחושה של הכרת תודה על עצם הזכות להיות שותפים לליגת העל. נשכחה העובדה שהקבוצה היא עולה חדשה ששבה זה מקרוב לליגת העל. התנדפו רגשות נחיתות ובמקומם באו האוהדים בדרישות, לא רק לתוצאות אלא גם לתצוגות. עוד המשחק מתנהל, הם כבר הסתכלו קדימה: זוג אוהדים התעניין בתוצאות שהשיגו יריבותיה של סכנין לצמרת ועסק בחישובים שלא היו מורגלים בשכמותם. אי אפשר היה להבחין בכך שהם אוהדים קבוצה הממוקמת במקום השני בליגה הבכירה רק כמה חודשים אחרי שסיימו במקום השני בליגה השנייה. הם נראו כאילו קבוצתם איימה על התואר מאז היום בו יצאו מבטן אמם.
מתברר שכאשר המקום הראשון נמצא בטווח עין, קשה להדחיק את הרעיון המופרע שהוא גם בהישג יד. בעקבות פגרת הנבחרת, לסכנין יש שבוע נוסף להתענג על המחשבה המתוקה המטורפת שקבוצתה האביונית תגזול מבית"ר את האליפות שגיידמק קנה במיטב כספו, 130 מיליון שקל. זו תהיה, קרוב לוודאי, ההזדמנות האחרונה שלהם לעשות זאת בזמן הקרוב – ובכלל. ועל כן אני חש דחף להעלות זאת על הכתב עכשיו, לפני שהרגע יחלוף לבלי שוב: זכייה באליפות תיחשב כאחד ההישגים הספורטיביים הבלתי סבירים ביותר בתולדות הספורט המודרני העולמי.

חזרה למציאות – למציאות הקודרת של הספורט הישראלי בשלהי 2007: כוחות של פאשיזם כהניסטי משתלטים על קהל אוהדי בית"ר (למתעניינים ולמפקפקים, ניתן לקרוא עוד כאן בטורו של רונן דורפן) ומסיתים לחילול דקת דומיה לזכר יצחק רבין; התדמית האליטיסטית שהכדורסל נהנָה לטפח מתפוצצת יחד עם החזיז שהושלך במהלך משחק במלחה ביום ראשון והביא לקטיעת שלוש מאצבעות ידו של המאבטח יואב גליצשטיין; וכמדד לעומק השורשים שהיכתה האלימות בספורט הישראלי, אפילו משחק כדוריד(!) זניח פוצץ השבוע בעקבות התפרצות אלימה של אוהדים. על רקע האירועים העגומים שמתרחשים במגרש, נראה שדווקא מחוצה לו נצצה השבוע סכנין במיוחד. ביום רביעי היא נסעה יחד עם הפועל קריית שמונה לסיור ב"יד ושם".
סכנין וקריית שמונה נפגשו על המגרש שלוש פעמים השנה, וזו היתה הפעם השנייה שהם שיתפו פעולה מחוצה לו. בפעם הראשונה, הם ביקרו בבתי כלא שונים בצפון הארץ והשתתפו במשחקי ראווה נגד אסירים. הוגה הרעיון, איזי שרצקי, בעלי איתוראן והפועל קריית שמונה, הוא נכס לכדורגל הישראלי. בניגוד לאוליגרך רוסי אחד שנחת כאן בבוקרו של יום בהיר, רכש את הקבוצה הפופולרית במדינה ואז קנה לה אליפות, שרצקי השקיע את כספו בקבוצה נטולת ייחוד מהליגה השנייה מתוך תחושת מחויבות כנה לצפון הארץ, והתמיד בכך גם כשהשקעתו לא הניבה תמורה מיידית. עם פנים חתומות וחמורות סבר, חפות מציניות, שרצקי הוא האנטיתיזה של גאידמק, על חיוכו העקום וערגתו לתקשורת. שרצקי הוא הילד שסותם את החורים בספינה הטובעת של מערכת החינוך בארץ: מאז פרצה השביתה הוא מממן מסגרת לימודים חלופית לכל בני הנוער הרשומים במועדונו. ומכיוון שהוא מוקיע את משרד החינוך על כך שאינו מחייב ביקורים של בתי הספר ב"יד ושם", הוא ישלח לשם גם את הילדים הנמצאים תחת חסותו. הוא יעשה זאת אף על פי שלהם לא יחכו גדודי תקשורת כמו אלו שבאו ביום רביעי לצלם את החיזיון הבלתי-נפרץ הזה – ספורטאים מקצוענים במוזיאון.
חלקם היו מוכנים לוותר על החוויה עוד לפני שהגיעו. "ומה אחר כך, אוכלים?" ניסה לברר אחד הזרים בדרך לשם (התשובה חיובית, אם מישהו דאג). לאחרים הספיקה תחילת הסיור, שעמדה בצל החיבוקים בין שחקני שתי הקבוצות ששמחו לראות זה את זה. אחד מאנשי הקבוצה התאכזב מחדש כל פעם שיצא אל המסדרון וגילה שעדיין – "אין לי קליטה!", הוא זעק. לא, אין לו – הוא לא קלט היכן הוא נמצא. "איזה יופי" אמר אחד מאנשי הקבוצה היהודים על אוזניות חברו בזמן שהוא עצמו לא טרח להאזין להסברים. הוא נראה מנותק מהמקום ומהמורשת; הוא הזכיר את האח הרשע מההגדה, כאילו שואל – "מה העבודה הזאת לכם?". שחקן אחר התאכזב לשמוע שנותרו עוד 40 דקות לסיור, ומאותו שלב ביקש מקומות לשבת יותר משחיפש מוצגים בעלי עניין. המדריכה המבוגרת סנטה בהם, "אכלתם ארוחת בוקר היום? קפה? למה לי יש מרץ ולכם אין? אתם הספורטאים!"
וזה בדיוק העניין: הם ספורטאים, ולא בזכות רוחב-האופקים התרבותיים שלהם הם זוכים לחוזים עתירי ממון. הקריירה המקצוענית שלהם היא רק קצה הקרחון החשוף של שנים ארוכות שהוקדשו לספורט, שנים שבהן הקריבו את ילדותם, במידה כזו או אחרת, לטובת החלום על עתידם. ספורט הוא דת מונותאיסטית התובע התמסרות מוחלטת ואורח חיים אובססיבי. אסור לו לספורטאי שיהיו לו שקים מתחת לעיניים, כמובן, אבל הוא חייב להרכיב סכי עיניים, כמו סוס מירוץ שמבטו אינו מוסט ימינה או שמאלה. גדולתו של הספורטאי טמונה ביכולתו להתמקד בעצמו ובמטרה, להתעלם מהסביבה, לשמור על ביטחון עצמי גבוה גם כשהוא מפסיד והמציאות לא מצדיקה זאת. אולי זו לא תכונה שמיטיבה עם החברה, אבל היא קריטית לספורטאים. ולכן אך טיפוסי שזה מה שהיה לגלן דיוויס, שחקן ה-NBA המכונה Big Baby, לומר לאחר שביקר בקאפלה הסיסטינית: "אין מצב שהייתי משקיע שש שנים בלצבוע תקרה. אבל אני מניח שאדם עושה מה שהוא חייב לעשות, ואני פשוט רוצה לציין לטובה את מיכאלנג'לו". (לפחות הוא לא התלונן על כך שדיוקנו נשמט מהציור).
במוזיאון, מצדם, עשו מאמץ להתאים את תכני הסיור לאורחים המיוחדים, תוך הדגשת סיפורים אישיים של ספורטאים יהודים. אבל נראה ש"יד ושם" ועולם הספורט לא נועדו להיות זוג. יו"ר "יד ושם" דיבר על כך שהיה שמח אם שאר קבוצות הליגה הלאומית היו מגיעות לסיור, כאילו היתה זו שנת 1999 (אז עוד נקראה ליגת העל הליגה הלאומית). המדריכה הדגישה את השימוש הפוליטי שעשה היטלר במשחקים האולימפיים של 1936, ואת החרפה שהמיט עליו ועל תיאוריית הגזע שלו האצן האמריקאי השחור שנקרא על פי רוב ג'סי אואנס – אבל לא במקרה הזה.
וזה בסדר: "יד ושם" לא יועדה לספורטאים, כשם שספורטאים לא יועדו להתהלך רבי רושם במוזיאונים. הבעיה היא לא בהם אלא בנו – במי שמתעקש לראות בספורטאים מודלים לחיקוי. מרגע שעיתונות הבייסבול של שנות ה-60' החלה לעסוק יותר בביוגרפיה ופחות בהגיוגרפיה, נחשפה במערומיה ההנחה הכוזבת שכישורים פיזיים נשגבים או אפילו מיומנויות מנטליות מרשימות קשורים בהכרח בחוש מוסרי מפותח. אט אט התחוור שספורטאים מקצועניים אינטלקטואליים וחדורי מודעות חברתית עמוקה כמו ארתור אש, לדוגמה, הם היוצאים מן הכלל. עם זאת, גם אם לא ביקשו זאת ואף על פי שרובם אינם ראויים לזאת, עדיין ספורטאים נתפסים בחלקים נרחבים של האוכלוסיה כגיבורים. זו היתה, כמובן, הנחת היסוד של הסיור, ובסיס התקווה שנלוותה אליו – שהשחקנים ישתמשו בכוחם כדי להשפיע על אוהדיהם.
ואם כך, טוב שלא כולם היו כדגים מחוץ למים. אף אחד לא שאל שאלות, אבל הרוב עקבו בעניין ומתוך כבוד אחר הסברי המדריכה. היא עצמה נמלאה התפעלות כשדיברה עליהם לאחר הסיור. הם שתו את דבריה בצמא, היא הרגישה, וציינה שהופתעה לטובה מכך שלא היו הערות אנטגוניסטיות כלשהן. אני בכלל לא חשבתי על זה. אבל אולי אני התייחסתי לקבוצה כמובנת מאליה. אבל המדריכה לא: זאת "קבוצת כדורגל עם רגישויות", היא התרשמה, ואני הבנתי שסכנין התברכה ביותר יוצאים מהכלל מן הממוצע.
לפני הכניסה למוזיאון דיבר שרצקי בשבח המשפחתיות ההטרוגנית של שתי הקבוצות. בעוד לחלק מהשחקנים היהודים לא היה כוח למוזיאון והם לא התאמצו להסתיר זאת, והערבים לרוב השתדלו להביע עניין ולהפגין כבוד, הזרים הם אלו שהקנו לקבוצה את רגישותה. לוקאש סורמה הפולני כבר ביקר בין השאר באושוויץ אבל ההיכרות הכללית שלו עם האירועים לא פגמה בסקרנותו שעה שהתרוצץ בין המוצגים השונים. ליאו קרופניק, האמריקאי היהודי, הסביר לחבריו לקבוצה – ישראלים יהודים וערבים וזרים אחרים – על אבן ירושלמית ותולדות העיר. כל משפחת סבו נספתה בשואה, ובדרך למוזיאון הוא ניסה להסביר ליאיא פטי הקונגולזי מהי: "אתה יודע, המלחמה בגרמניה…". "אה," השיב פטי, "אני מכיר – היטלר!", והמשיך לפרט באנגלית שבורה על אודות השפעותיה של מלחמת העולם השנייה על אפריקה. לא רק יהודים, הצליח להזכיר קונגולזי הנתון במצור לשוני, סבלו ממלחמת העולם השנייה.

מעבר ליכולתן המפתיעה על כר הדשא, שתי העולות החדשות לליגת העל הביאו עמן בשורה חברתית מרעננת. הם לא רק הרחיבו את גבולותיו הגיאוגרפיים הצרים של ליגת העל, אלא גם את אופקיו. והשבוע, בשעתו הקשה של הספורט הישראלי, הן סיפקו רגע של השראה והזכירו שהמציאות היא לעתים קרובות פחות גרועה ממה שנהוג לחשוב או נוח לדמיין – ולפעמים גם פחות גרועה ממה שהיינו רוצים להאמין. אף על פי שאנחנו חולקים יום הולדת אין לי סנטימנטים מיוחדים כלפי היטלר, ובכל זאת ראויה האמת להיאמר: היטלר לא סירב בהפגנתיות ללחוץ את ידו של ג'סי אואנס, כפי שהמדריכה והמיתוס המפורסם מספרים; אחרי היום הראשון של המשחקים האולימפיים, היטלר בחר לא ללחוץ יד לאף אחד מהזוכים, בלא הבדלי גזע, דת או מין.
מצד שני, המציאות במקרה הזה לא באמת הרבה יותר טובה – פשוט יותר מורכבת. מי שהתעלם בגסות מאואנס היה, לדברי האצן עצמו, פרנקלין דלנו רוזוולט, נשיא ארה"ב דאז.

 

תקציר המשחק: http://www.sport5.co.il/articles.aspx?FolderID=64&docID=27774&lang=he
הייתי מצרף גם תמונות מהסיור, אבל הצלם שהוביל את עבאס סואן לערימת נעליים וביקש ממנו לשגר לעברה מבט מלא פאתוס הוציא לי את החשק.

קייסי ניגש לחבוט: משחק ההזדמנות האחרונה של הכדורגל הישראלי

 The outlook wasn't brilliant for the Mudville Nine that day;

The score stood four to two, with but one inning more to play,

And then when Cooney died at first, and Barrows did the same,

A sickly silence fell upon the patrons of the game.  

A straggling few got up to go in deep despair. The rest

Clung to that hope which springs eternal in the human breast;

They thought, if only Casey could get but a whack at that -

We'd put up even money, now, with Casey at the bat.  

כך נהגתי לדמיין את סכנין, הרבה לפני שידעתי איך היא נראית – קודרת, רטובה וחורפית. השמים כאן צבועים אפור, ונראה לי שהיה זה היורה שהרטיב היום את רחובותיה. בהלת מסיק הזיתים שתקפה את העיר בשבועיים האחרונים חלפה לה. בזמן שהעצים האחרים (שכן עץ הזית הוא ירוק עד, הקורא ספיר מעיר) משילים את עליהם ומנושלים מפירותיהם, גם כר הדשא של אצטדיון דוחא המקומי מחליף את עורו. כשתעלה עליו בני סכנין מחר בפעם השנייה בלבד זה חודש וחצי, היא תדרוך על דשא חדש, "דשא חורפי", קוראים לו כאן בערבית. אבל היא תקווה שקצו של הקיץ לא יסמן גם את סוף ההצלחות שלה. היא אמנם חזרה מכפר סבא בשבת האחרונה עם רשת נקייה ונקודה נוספת הממקמת אותה במקום הרביעי בליגת העל, אבל היא היתה רחוקה מלהבריק. המשחק נגמר בתיקו מאופס, תוצאה שהשפה הערבית מיטיבה לתאר – 'תיקו שלילי' או 'תיקו פסיבי' היא קוראת לה. תבחרו אתם את התרגום הטוב בעיניכם: שניהם מספרים בנאמנות את שאירע על כר הדשא הכפר סבאי.  

***

את מה שאירע מחוץ לכר הדשא ניתן לתאר במושגים כגון שלילי (התנהגות האוהדים) או פסיבי (התמודדות המשטרה), אבל תיקו בטח לא היה שם – כולם הפסידו. הלכתי למשחק יחד עם חבר, ארנון, שהוא רציני באהדתו לכדורגל כפי שהוא רציני בכל מה שהוא עושה. לכן, היה זה מפתיע לגלות שרגלו לא דרכה באצטדיון כדורגל זה חמש שנים. ביסודיות טיפוסית, הוא מנה שלוש סיבות לכך: 1) מחירי הכרטיסים; 2) התנהגות האוהדים; 3) ואיכות הכדורגל. תהיתי מה יאמר בסיום המשחק. אחרי טורנירי ההזדמנות האחרונה של נבחרות הכדורסל של ישראל לגברים ולנשים בקיץ האחרון, גם הכדורגל הישראלי הגיע לנקודת האל-חזור, למשחק ההזדמנות האחרונה שלו - לפחות מבחינת נכונותו של ארנון להגיע למגרשים.

בלדת הבייסבול האגדית Casey at the Bat, אותה כתב המשורר האמריקאי ארנסט ת'אייר ב-1888, מספרת על משחק בייסבול הנערך בעיירה הפיקטיבית מאדוויל. ברגעיו האחרונים של משחק שבו היא עומדת להפסיד היא קוראת לקייסי, הגיבור המקומי, בתקווה שיושיעה. ניתנות לו שלוש הזדמנויות להכות את החבטה המנצחת כשהוא ניגש, נפוח וזחוח, להכריע את המשחק (הייתי מתרגם את הקטעים המובאים מתוך הבלדה היפהפיה, אבל יש הטוענים שהיא כמעט בלתי אפשרית לתרגום):

פסילה ראשונה –

And now the leather-covered sphere came hurtling through the air,

And Casey stood a-watching it in haughty grandeur there.

Close by the sturdy batsman the ball unheeded sped-

"That ain't my style," said Casey. "Strike one," the umpire said.

על הכרטיסים שילמנו 80 ₪ כל אחד. מצפייה בכדורגל בטלוויזיה ארנון ידע שכדורגל משחקים 90 דקות (ובסוף גרמניה מנצחת, כך אומרים, אבל לא במשחקים שבהם היא לא משחקת), אבל מסתבר שעבור האוהדים המגיעים למגרש החוקים הם אחרים. אף שהגעתי למשחק שעה לפני הזמן, ראיתי רק 70 דקות של כדורגל. על 70 הדקות הללו שילמנו 80 ₪. לעומת זאת, בחוץ ביליתי 80 דקות. שמא התבלבלנו וקנינו כרטיסים למופע השבועי של כוח השיטור הכושל?

 פסילה שניה –

With a smile of Christian charity great Casey's visage shown;

He stilled the rising tumult; he bade the game go on;

He signaled to the pitcher, and once more the spheroid flew;

But Casey still ignored it, and the umpire said, "Strike two."

אם בשבוע שעבר המשטרה היתה גסה ונעדרה אנושיות, בשבת האחרונה היא חטאה רק בטיפשות וחוסר יעילות. בסביבת האצטדיון השוכן בתווך בין פארק פסטורלי לבנייני דירות בורגניים למראה, התחוללה מהומה שעליה ניצחה משטרה אומללה. לא היתה אלימות, רחמנא ליצלן, רק בלאגן. את התורים אפשר לתאר כארוכים רק מבחינת הזמן שנדרשנו לעמוד בהם, שכן את הצורה שלבשה עיסת היזע שצבאה על הפתחים הגיאומטריה טרם הצליחה להגדיר. תחת הנסיבות, אי אפשר היה לצפות מאוהדי סכנין להתנהגות מתורבתת – והם לא אכזבו.

 פסילה שלישית –

 The sneer is gone from Casey's lip, his teeth are clenched in hate;

He pounds with cruel violence his bat upon the plate.

And now the pitcher holds the ball, and now he lets it go,

And now the air is shattered by the force of Casey's blow.

כשלחובת הכדורגל הישראלי נזקפות כבר שתי פסילות, נכנסנו לאצטדיון באיחור של עשרים דקות. (למחרת, באיטליה, כשפקק תנועה מנע מאוהדי אינטר להגיע בזמן למשחק נגד יובנטוס בטורינו, פתיחת המשחק עוכבה ברבע שעה לטובת האוהדים). מאירוע שמאובטח בקפדנות מחמירה על ידי המשטרה, שעל מנת להיכנס אליו צריך להגיע למגרש יותר משעה מראש, שהמחיר הנגבה בעבורו עומד על יחס של יותר משקל לדקה – הדעת נותנת שהוא מבטיח לנו תמורה איכותית במיוחד. אבל הרצף הלוגי הזה נקטע, כפי שת'אייר ניתק בבלדה שלו באופן מטעה את הרצף הכרונולוגי:

Oh, somewhere in this favored land the sun is shining bright;

The band is playing somewhere, and somewhere hearts are light,

And somewhere men are laughing, and somewhere children shout;

But there is no joy in Mudville—mighty Casey has struck out.

***

מאמני כדורגל מתורגלים היטב בקלישאה הגורסת שחשוב לדעת לקחת נקודות גם כשהיכולת ירודה, אבל האמת היא שסכנין לא מציגה יכולת משכנעת במיוחד מאז המשחק נגד בית"ר לפני חודש וחצי. ואולי אפשר לעבוד על הפועל תל אביב ומכבי הרצליה והפועל כפר סבא – אבל אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן, גם לא בכדורגל הישראלי, על אף שיש המנסים לעשות זאת (גיא לוזון, נגיד, או אבי נמני). בשבת נגד אשדוד, רגע לפני פגרת הנבחרת האחרונה ושלושה משחקים לפני סיום הסיבוב הראשון, תהיה לה הזדמנות להשיג תוצאה שהיא 'חיובית' לא רק משום שהיא מניבה נקודות.

לכדורגל הישראלי ארנון כנראה לא ייתן הזדמנות נוספת בחמש השנים הקרובות. 

:תקציר המשחק

 http://www.sport5.co.il/articles.aspx?FolderID=64&docID=27452&lang=HE

היום שבו עליתי באש – וסיפורים אחרים על סכנות בסכנין

"טדי עולה באש", זעקו אוהדי סכנין בשבת האחרונה בהרצליה, במהלך המשחק נגד מכבי המקומית. אבל אני בסדר: אם חרכו להבות את בשרי, הנזלת שזלגה מאפי ככל הנראה כיבתה אותן לפני ששמתי לב. גם האצטדיון בעל אותו השם (ולא – לפני שעוד מישהו שואל – אני לא על שם האצטדיון; אני הייתי קודם) עומד על תלו. אבל אם לא היה להם די טאקט כדי להימנע מלהכריז באוזניי על רצונם לשרוף אותי, הם גם לא טרחו להפגין כבוד רב כלפי היהודים הספורים האחרים שישבו ביציע. "בני סכנין לא לבד, אני מודה לאלוהים שהוא שונא היהודים", הם שרו בגרון ניחר. לא רק את אלוהים הם גייסו למלחמת הקודש שלהם – "שהשטן ייקח אותנו, יעודד אותנו – בגיהנום", הם קראו גם. והם לא רק פוליתאיסטים, הם גם פוליגלוטים ("Fuck Maccabi"). הם באמת מתוחכמים: כפי שהמזמור "אוהד בית"ר יא מחבל, אותך אנחנו נחסל" מעיד, זו לא שנאה טהורה, שהרי היא מהולה באירוניה עצמית. ואולי הם בכלל לא גזענים: הם שונאים לא רק יהודים, גם ערבים הם מתעבים ("שער חמש לא מתייאש, אחי נצרת עולה באש"). סך הכל, הם די נתעבים.

ומבלי להצדיק אותם כלל, אפשר להתחיל להבין מניין נובעת האלימות המבעבעת בהם. אם אכן היה זה גיהנום, הדרך אליו לא היתה רצופה כוונות טובות – רק שתי בדיקות בטחוניות של שוטרים גסים, נטולי-הומור ונעדרי כל כוונה טובה שהיא. הכלב שלהם, אילוֹ, היה יותר לבבי. אלמלא הייתי משועשע קלות מכך שמתייחסים אליי כאל טרוריסט פוטנציאלי, הייתי חש מושפל קמעה. אולי הייתי אמור להיות מוחמא מהעניין הרב שגילו בחיי האישיים ("במה אתה עובד?"), אבל נראה לי שהם מצאו עניין רב יותר דווקא בחפציי האישיים, שאותם הוציאו מתיקי פעמיים במרחק של 10 מטר. לא קל, באמת, לזהות מצלמה.

מטרתם היתה למרר את כניסת האוהדים הערבים למגרש, אבל גם הם לא נהנו יותר מדי. ארשת פניו של שוטר אחד ביציע של סכנין היתה חמוצה לכל אורך המשחק, וכשסכנין הבקיעה את השער היחיד נראה היה שהוא עומד לפרוץ בבכי. הוא אולי חשב את עצמו לביריון בזמן שגער באוהדים להתרחק מהגדר בחוסר סבלנות של מי שמנסה להיפטר מזבוב טורדני וחסר חשיבות, אבל הוא נראה יותר כמו ילד קטן שהועמד בפינה כעונש.

אם עוינות המשטרה יכולה להסביר באופן חלקי את רוח המלחמה שנשבה ביציע סכנין, הפעם – שלא כבמשחק החוץ האחרון נגד בני יהודה – לא ניתן להאשים את הקהל היריב בפרובוקציות, מהטעם הפשוט שאין דבר כזה. אפשר לנסוע במרכז הארץ ולעבור בין הערים השונות מבלי משים, עד כדי כך דקים ובלתי מורגשים הגבולות המפרידים ביניהן; קשה לא פחות להבחין בין קבוצותיהן השונות, כולן נטולות זהות. מכבי הרצליה היא קריקטורה מגוחכת של חבורת הקבוצות הללו, שעליה נמנות בין השאר כפר סבא, ראשון לציון וחולון. כשבאצטדיון בונבוניירה יש פי שלושה אוהדי סכנין ממקומיים היא גם מעלה שאלות רציניות על זכות קיומן של קבוצות המיותמות מאוהדים (אם הרצליה מבקיעה שער ואף אחד לא מריע…). כרזה שנתלתה ביציע ההרצליאני אמנם הצהיר, "אם אשכחך מכבי הרצליה תשכח ימיני", אבל על רקע מיעוט היושבים בו נראה שהיתה זו לא שבועת אמונים אלא הסבר לקיומם של קטועי יד. אוהדיה המעטים של הרצליה הם לא הראשונים מעולם הכדורגל להציע תיאוריה בנושא: מאמן נבחרת אנגליה לפני כעשור איבד את משרתו כשהסביר לציבור האנגלי שמי שמוצא את עצמו נכה בגלגול הזה ככל הנראה חטא באחד הקודמים.

גם אוהדי סכנין, כשהתפנו מנאצותיהם, נטו להסביר את המתרחש על פני המגרש כהשתקפות של מאבק בין כוחות זרים בספירות אחרות. בדקה האחרונה למשחק שרק השופט לפנדל לזכות הרצליה והזריק דרמה גדולה למשחק גרוע. באופן נוח למדי, את החלטת השופט הסבירו ביציע כתולדה של גזענות. כשהדף מאיר כהן עם השפיץ של הנעל את בעיטת העונשין והבטיח את הניצחון, 0-1, נתקפו אוהדי סכנין אקסטזה. הם החלו לטפס על הגדרות ובשיכרון שמחתם נשתכחו הפקקים המצפים להם בחוץ, עד שיצאו לרחובות הרצליה בתופים (באמת) ומחולות. "אללה אכבר" הם זעקו, ואחרים פירשו: "יש אלוהים", "הכל מאלוהים". ואני רק חשבתי, ברוך שפטרנו מעונשו של משחק שבכיעורו מתחרה רק האצטדיון (וגם: אני צריך עוד טישו).

בעקבות הניצחון עלתה סכנין לשעה קלה למקום השני בטבלה, ולבסוף התבססה באופן בלעדי במקום השלישי. גם התקשורת יצאה במחולות סביב הקבוצה, וראתה בניצחון הזה הוכחה לכך שמקומה של הקבוצה בצמרת מוצדק. בייחוד היא העלתה על נס את מאיר כהן, השוער הזקן שחש כי בהדיפת הפנדל הוכיח לכל מבקריו שלא נס ליחו, שמקומו בשער הקבוצה מוצדק. שלושה ימים לאחר מכן הוא ספג שער מביך בגביע הטוטו. וזה לא צריך להפתיע: הפכים לעתים קרובות מתבררים כקרובים הרבה יותר ממה שנראה לעין. הפירוש הראשון לפועל הערבי 'באע' הוא קנה. הפירוש השני? מכר. רק סנטימטרים, כזכור, הפרידו בין הרשת לבין הכדור שהדף כהן בשבת, שהתגלגל לאיטו החוצה – וגם בין הכתרת הדיפתו כהרואית לבין הצגתה כטראגית. הגם שאין משתמשים בהם כיחידת מידה בכדורגל, גם הוא – כמו שאוהבים באמריקה לומר על בייסבול – משחק של אינצ'ים.

***

מעניין – ומחריד – לתהות כמה אינצ'ים הפרידו בין העוינות הגדולה ששררה ביציע לבין סיום אחר לחלוטין. אם החוויה במגרש בהרצליה לא היתה ממש מסוכנת, היא גם לא בדיוק נכנסת תחת הקטגוריה של בידור לכל המשפחה. וגם אם הקולניים ביותר שבין אוהדי סכנין בשבת היו מטייבה, אפשר להבין את השאלה, האם לא מסוכן לגור בסכנין? זו היתה השאלה הראשונה שלי. התשובה שקיבלתי היתה: אין שום סיבה לדאגה, רק תהיה מוכן שיחשדו בך כסוכן מוסד – או מס הכנסה. אבל האדם הראשון שהאשים אותי בהשתייכות למוסד היה ניו זילנדי בפריז, וגם בהשתייכות למס הכנסה לא הואשמתי בסכנין, לפחות לא בפניי. כששאלתי את החנווני וסאם היכן הבנק הקרוב ביותר, הוא הציע להסיע אותי, והוא רק אחד מתוך כמה שהפגינו כלפיי נדיבות והכנסת אורחים שלא העזתי להעלות בדמיוני. אבל יש גם לא מעט שנותרים חשדניים, גם לאחר שאני מסביר להם את מעשיי בסכנין. "אבל מה יוצא לך מזה?" התבצר אחד מהם בסירובו לקבל את הסבריי כפשוטם.

ואף על פי שבהתחלה המבטים שננעצו בי בעוברי ברחוב הרגישו כמו אלף דקירות קטנות, בשבועות הראשונים כאן ישנתי כשדלת הכניסה לדירתי לא נעולה – ולא רק משום שהיא גם לא ממש נסגרה (למה להיטפל לזוטות?). בירושלים לא הייתי ישן לעולם מאחורי דלת שאינה נעולה. אבל לא חשתי כאן שום איום פיזי על בטחוני. מה שלא מונע מחברים לדרוש בשלומי בזו הלשון – "אז עדיין לא עשו בו לינץ'?" חברים אחרים עברו באיזור, והשתעשעו במחשבה לבקר בסכנין במשך רגעים ספורים בלבד, הם הודו אחר כך, עד שגנזו אותה.

לא שהחיים בסכנין חפים מכל סכנה שהיא. זה לא רעיון רע להגיד "תפילת הדרך" לפני היציאה לרחוב. וזאת משום שהיציאה לרחוב היא לא ביטוי מטפורי, היא תיאור מדויק המתחייב ממבנה העיר, המורכבת מבתים שגובבו יחד וביניהם שטיחי אספלט וחצץ המיועדים לבני אדם ורכבים כאחד. קשה מאוד למצוא מדרכות – וגם הן לרוב נתפסו זה מכבר, אם לא על ידי מכוניות חונות אז על ידי גוויות של חתולים. מצב הכבישים לא טוב בהרבה. בפעם הראשונה שלי בסכנין הציע מארחי הנדיב חסין (עד כמה הוא נדיב יעידו המתנות שהוא הרעיף עליי בדרכי הביתה) שנצא לנסיעה קצרה. הוא שאל אותי אם אני מעדיף שניסע במכונית שלי, או שלו. לקחנו בסוף את שלו, למזלה של שלי. בסמטאות הצרות והעקלקלות, בין בור אחד למשנהו, תהיתי איך מיכאל שומאכר או ג'ף גורדון היו מסתדרים כאן, הרחק מהמסלולים המהוקצעים של פורמולה-1 או נסקאר. אינדי 500? שינסו את סמטאות סכנין. דרך החתחתים שעוברים שחקני בייסבול צעירים בדרך לתהילת הליגה הבכירה רצופה בעיירות נידחות שאת קרתנותן נהוג למדוד על פי מספר הרמזורים שבהן. בסכנין, למותר לציין, אין (אציין שיש מעגלי תנועה, רק שבעיר ניטשת מחלוקת בנוגע לכיוון הנסיעה בהם). היעדרם מצביע לא רק על זניחותה של סכנין והזנחתה, הוא גם מסמל את מידת המשמעת של נהגיה. הבעיה האמיתית היא איתם.

יום אחד לפני כחודשיים יצאתי לקניות אצל הירקן הקרוב לביתי. באתי לחצות כביש בצווארו של צומת T וזיהיתי מרחוק מכונית נוסעת מהר. היא לא אותתה, מן הסתם, אבל במהלך החצייה הבנתי שבכוונתה לפנות לתוך צוואר ה-T. אני כבר באמצע הכביש, והיא תראה אותי מרחוק ותאט, הנחתי לתומי. אבל היא לא האטה, אז אני התחלתי להאיץ. ברגע האחרון, תוך כדי חריקה צורמת, המכונית עצרה בעוד אני קפצתי הצידה והושטתי את ידי המכופפת לעברה, כמו שחקן פוטבול המתגונן מפני מתקל. מתוך המכונית הביטו בי זוג זקנים דתיים, ראשיהם מכוסים. אף אחד לא ידע מה לומר. לבסוף שאלתי אותו למה לא האט, הרי הוא ראה מרחוק שאני חוצה, מה גם שהוא נכנס לפנייה. השמש סנוורה אותו, הוא הסביר. שוב לא ידעתי מה לומר. שמש מסנוורת היא אולי ההסבר שלו לכך שלא האט – אבל היא גם הסיבה השלישית לכך שצריך היה להאט! הבטנו זה בזה בהשתוממות, שותקים ומשותקים מהבלבול ההדדי. "אלחמד ללה" הפטירה לבסוף אשתו, ובכך באה שיחתנו לסיומה. נהג אחר, צעיר יותר, שעצר בצד וצפה במתרחש שאל אותי מה קרה. סיפרתי לו, והוא צחק והמשיך לנסוע כשהוא מנופף לי לשלום.

***

ויש סכנה נוספת. רחובות העיר זרועים לא רק מפגעים בטיחותיים אלא גם מלכודות דבש. בעלי המכולות המקומיים נוטים על פי רוב להיות נחמדים מאוד ואדיבים ביותר, אבל מטבע עיסוקם גם משועממים להחריד. כשאני צריך לתפוס אוטובוס ולא יכול להרשות לעצמי להתעכב, אני חוצה את הכביש, מסתכל קדימה כמו סוס מירוץ וממהר לצאת מטווח שמיעה, לבל איקרא פנימה לשיחת חולין. אם אני רעב ורק רוצה לקנות משהו קטן לאכול… האמת שעדיין אין לי פתרון לזה, אבל אני פתוח להצעות.

ביום שישי האחרון הסתובבתי ברחובות העיר עם חבר, לב, בחיפושים חסרי תוחלת אחר מוזיאון להיסטוריה פלסטינית, שחץ חלוד בראש שלט הנושא את שמו התיימר להנחות אותנו בכיוונו. במהלך שיטוטינו המיואשים יצא לקראתנו ילד ג'ינג'י קטן וחייכן שידע רק ארבע מלים בעברית, וחזר עליהן בלא הרף: "שלום מר חבר", ו"חמש". מה חמש? אין לנו מושג, וגם לאחיו הגדול תכול-העיניים, סמיר, אין. סמיר יצא אלינו ולא הסתפק במתן הוראות למוזיאון אלא התעקש להסיע אותנו. אבל המוזיאון היה סגור, כפי שחששנו.

בדרכנו חזרה הזמין אותנו סמיר פנימה וכיבד אותנו בשתייה. סמיר שאל לגילנו ונדהם לשמוע את התשובה, 22. הוא היה בטוח שאנחנו בני 28, לפחות, אם לא בעשור הרביעי לחיינו. בן כמה סמיר? 23. היינו בטוחים שהרבה יותר.

הוא עובד כסדרן באירועי ספורט. הוא חזר על כך כמספר הפעמים שאחיו הקטן חזר על המילה "חמש". הוא היה לבוש בחולצתה של חברת האבטחה שבה הוא מועסק, ואחר כך הוא גם הציג לנו בגאווה את האפוד שהוא לובש בזמן המשחקים. "העבודה מתה" בסכנין, הוא מספר, וגם מקומות לבילוי אין. אבל הוא שמח מאוד על כך שהוא בא במגע עם יהודים. אחר כך הוא מוליך אותנו החוצה לתצפית על העיר. על יד בית הקברות שלמרגלותינו מתגוללות ערימות של זבל. אצל היהודים, הוא אומר בהערכה, זה לא היה קורה.

הלולאה הלכה והתהדקה, והשיחה האקראית ברחוב שהפכה להזמנה לתוך המכולת עם כיבוד שהפכה לתצפית הפכה להזמנה לקפה בביתו – והתבררה, למעשה, כארוחה של ממש. זה לא היה בתוכניות שלנו – אבל מישהו שואל אותנו? התיישבנו בסלון ואמו הגישה לנו פיתות ולבנה ופסולי. תבואו כל יום ולאט לאט נחשוף אתכם למטעמי התפריט הערבי המסורתי כולם, הן הציעו, או משהו כזה. מה לשתות? ביקשתי מים. לא קולה? אפילו לא תפוזינה? הם הוכו הלם. סמיר מחסל שלוש חפיסות סיגריות ביום, ולא כל כך יודע איך להתמודד עם הידיעה שאנחנו איננו מעשנים כלל. תוך כדי שיחתנו העילגת עם סמיר, שמתנהלת בעברית ובערבית לסירוגין, נכנסות האם ושלוש בנותיה הצעירות. הם מתיישבות מעברו השני של השולחן וצופות בנו כאילו היינו חיות אקזוטיות בכלוב. מדי פעם הן מסתודדות ביניהן ומצחקקות. אחת הבנות היתה בטוחה שלב מככב בערוץ 2. לא, הוא לא מופיע בטלוויזיה, הוא הבטיח לה. הילד הקטן שאל אם אנחנו מכירים את יעל מאילת. לא, מצטערים.

אחת האחיות, בת 18, כבר מאורסת לגבר בכפר שכן. לסמיר אין כוח להתחתן, הוא מתוודה. הוא מספר בבעתה על חבר שיש לו ארבע נשים ולכל אחת חדר. (ביום ראשון הכיר לי מאזן גנאיים, יו"ר הקבוצה, את דודו ולו שתי נשים; הם צחקו עליי שאני לא מצליח למצוא אפילו אחת שתיאות להינשא לי). איך הוא מתמרן בין כולן? אפשר היה לראות את סרט האימה רץ בראשו. אבל בשנה הבאה הוא יתחתן, מבטיחה אמו.

הקפה יוצא, ואחריו הבקלאווה. לבסוף יש גם גלידה. לב צריך לחזור עוד מעט לתל אביב. אז אנחנו עולים למעלה כדי לראות את התנור שבו האם אופה לחם, וכדי לראות את סכנין מגבוה. העיר נפרשת לנגד עינינו ולב מביע את התרשמותו מגודלה. סכנין יותר גדולה מתל אביב, מאשרת אחת האחיות. סמיר והאם מתקנים אותה בעדינות.

לבסוף אנחנו יוצאים לדרכנו. האוכל היה טעים, אבל הוא מפיל עליי עייפות כבדה. גם סמיר לא ייתן לנו לשכוח אותו. הוא מתקשר אליי פעמיים בהמשך אותו יום, ושלוש למחרת. מה הוא רוצה? אני עדיין לא יודע. מה זה משנה? ללב הוא מתקשר שמונה פעמים בזמן שהוא בדרכו הביתה. בסוף הוא חונה בצד ועונה. מה הוא רוצה? שום דבר, לב טוען.

למחרת הייתי בהרצליה, במשחק נגד מכבי המקומית, ופגשתי בסדרנים ושוטרים שונים עד מאוד. ואני חשבתי שסמיר מציק.

תקציר המשחק, ובו העצירה של מאיר כהן: http://www.sport5.co.il/articles.aspx?FolderID=64&docID=27115&lang=HE