סוכה בסכנין, עיר רפאים ברמדאן

חג הסוכות נגמר, אבל הסוכה שלי נותרת. היא לא בדיוק סוכה, היא הבית שלי, אבל היא מקיימת לפחות אחד מהתנאים הנדרשים: במקום שבו מצטלבים הקירות נפערים חרכים דקים ועמוקים, משל הודבקו הקירות יחדיו בדבק (ואם כבר, אוסיף שהילד שצבע אותם גם יצא מהקווים), דרכם ניתן להביט החוצה ולראות בלילה את הכוכבים המאירים את כיפתו הירוקה הזוהרת של המסגד הסמוך. אני לא באמת מתלונן: בבית יש הכל, רק שכמו עם הקירות – מתקבל הרושם שמשהו בחיבורים השונים חורק, שהפרופורציות שלהן השתבשו קלות. במשך זמן רב המגירה העליונה בארון לא נשלפה אלא אם התחתונה נפתחה קודם. חלף חודש עד שהדלת נסגרה בפעם הראשונה, וגם היום אני נדרש להפעיל את מלוא כובד גופי כדי לנעול אותה. אם דלת הכניסה אינה מגיבה אלא לכוח פיזי אלים, הידית לדלת השירותים נענית רק לסיבוב עדין ורגיש, והיא אך הקדמה לשירותים, על מפעלי המים המורכבים שבהם. המזלף (כך קוראים לזה, מסתבר) במקלחת קצת דפוק, אבל הוא מספק חוויית רחצה מתוחכמת בשני שלבים: ראשית מגיעים מים חמים, ישירות מהמזלף; ושנית מטפטפים מים קרים משלוליות שנקוו על התקרה, לשם הם ניתזו מהחיבור הקלוקל של המזלף לברז. רצפת השירותים מושקית בדרכים נוספות: הצינור היוצא מהאסלה דולף, אבל מרשימה יותר היא העוצמה שבה המים היורדים משפריצים מעלה והחוצה, מהאסלה אל הרצפה. בלילה הראשון שלי כאן, כשראיתי שהדברים לא מתחברים זה לזה וששום דבר לא מתאים בדיוק, תהיתי האם זה סמלי, האם אני איני מתאים לסכנין. ואולי יש כאן סמליות, אבל משמעותה התבררה כשונה: כמו הבית, שפגמיו המגוונים נמצאים בשלבים שונים של תיקון (הקצב הממוצע לטיפול בבעיה: חודש), גם תהליך ההתחברות שלי לעיר הוא איטי והדרגתי.

בכל אופן, גם אם עונת החגים היהודית נגמרה אחרי ששיבשה את מהלך הליגה – וגם את מהלך החיים, אני מניח, על אף שבהיעדר מסגרת, כשכל יום הוא עבורי חופש, חופשות ציבוריות מאבדות ממשמעותן – אבל חודש הרמדאן רק עכשיו נכנס לישורת האחרונה שלו. תושבי העיר מציינים זאת בהקלה מלאת הכרת תודה. החג לא רק הופך על פניו את סדר יומם – קמים בארבע, אוכלים, חוזרים לישון, קמים שוב והולכים לעבוד עד הצהריים, שוברים את הצום עם רדת החמה ואז הולכים למסגד, אם כבדות הארוחה לא מכריעה אותם קודם – אלא גם משנה את פני העיר. ברבע לשש באחד מימי החודש הזה, יצאתי מביתי וגיליתי שסכנין הפכה לעיר רפאים. מלבד ילדה שכיוונה מייבש שיער לעברו של מנגל, הרחובות היו שוממים מאדם כמעט לחלוטין ורוב רובן של החנויות היו סגורות. צריחי המסגדים הפיצו אור ירוק בוהק, שעמד בניגוד לגוונים העדינים של השמש השוקעת בשעת בין הערביים. ברקע רעם מואזין ובאוויר עמד ריח חריף של אוכל. אבל עזבו את האוכל, הערבים עצבניים כי הם לא יכולים לעשן, מזהיר אותי וסאם החנווני. בלאל בקושי מצליח לשרוד יום שלם בלי קפה וסיגריות. לקראת סוף הצום, מלין בלאל, קשה לו לדבר. בכתב מצבו  לא יותר טוב: נדרשת לו שעה כדי לכתוב כתבה שהוא מסיים תוך חמש דקות בדרך כלל.

באותו זמן, לא נדרשות יותר משמונה דקות לחסל את ה"אפטאר", ארוחת שבירת הצום. נכנסתי לביתו של חסין, אחיו של בלאל ואיש אשכולות רב פעלים בזכות עצמו, כמו כל אחד אחר כאן, בעצם – הוא עיתונאי ספורט, מורה, וגם עובד בעירייה. כאמור, חלפו רק שמונה דקות מאז תום הצום, אבל כולם כבר היו על סף סיום הארוחה המסורתית, הכוללת מרק, אורז ("אתם מבשלים אורז פעם בשבוע, אצלנו אוכלים כל יום – אוסם צריכה לאמץ אותנו בחינם!" הצהיר בלאל בדרך ל"אפטאר" חגיגי שבסופו תרמה אוסם 250 אלף שקל לקבוצה) ובשר, עם פיתות בצד. באותה ארוחה חגיגית שנערכה בחסות אוסם בכפר עראבה השכן התחוור שהם פשוט לא אוכלים כל כך הרבה ולא, כפי שחשבתי בתחילה, שהם אוכלים כל כך מהר.

בלאל הגיע לאותה ארוחה חגיגית לא בשמחה רבה, שכן המסורת חשובה לו מאוד, והמסורת היא לקיים את ה"אפטאר" אצל אמו. גם נישואיו והמשפחה שהקים לא הפריעו למסורת הזו, משום שהוא יודע כמה היא חשובה לאמו. משפחתו של אחיו חסין, לעומת זאת, עורכת את ה"אפטאר" מדי ערב עם משפחת דודו ושכנו של חסין, ע'זאל, שעובד כירקן בחיפה.

קל יותר להיות נוצרי או יהודי, צחק חסין – הרי המוסלמים מתפללים חמש פעמים ביום, בעוד היהודים רק פעם בשבוע. העמדתי אותו על טעותו, ונזכרתי שמהמפגש עם תושבי סכנין לא רק אני לומד, אלא לפעמים גם הם. אבל הדת לא משחקת תפקיד משמעותי מדי בחייו של חסין. הוא לא מקפיד ללכת למסגד אלא בתקופת הרמדאן, אז הוא נוהג לסור למסגד הצופי המקומי כשעה לאחר שבירת הצום, בשביל "החוויה". ועל כך ביקש החנווני  וסאם שאמסור לו שהוא "מניאק גדול". (לא שוררת בין המשפחות אהבה גדולה – לבלאל הוא קרא בהזדמנות אחרת "אהבל"). עוד לא עשיתי זאת, אבל בכל זאת – גם בענייני דת חסין יכול ללמד אותי דבר או שניים. לפני שהוא וע'זאל קוננו מרה על הדרך שבה הזרים הורסים את הכדורגל הישראלי וחזו את סופו, הסבירו לי קצת על הרמדאן. אבחנתו הראשונה של חסין, הגם שנסמכה על הנחה מוטעית, התבררה כמוצדקת: באסלאם נוהגים הילדים לצום החל מגיל 7, וחובת הצום חלה גם על נשים הרות. רק נשים מיניקות פטורות ממנה.

ואם צומן של נשים הרות מקומם את השקפת העולם הבריאותית שלכם, מה תאמרו על ח'אלד ח'לאילה, קשר הקבוצה ומנהיגה, שביום שבת האחרון התאמן תחת שמש קופחת בחום הצהריים הכבד, תוך שהוא צם – וחולה?! "מי שרוצה יכול ללכת לשתות", הפסיק המאמן אלישע לוי את האימון ושחרר את חניכיו לשתות, אבל רק היהודים והזרים ניגשו להרוות את צמאונם. שאלתי את אסאמה, הפיזיותרפיסט של הקבוצה, שהוא נעים-הליכות ותמיד נחמד ונראה כמו גירסה צעירה וזועפת פחות של מישל דיין (שחקן ומאמן הפועל ירושלים לשעבר), אם אין זה מסוכן עבור השחקנים הערבים של הקבוצה לצום תוך כדי אימון. "לא", הוא השיב בפשטות. למחרת, יום המשחק נגד בית"ר, השחקנים הערבים לא יצומו, הבטיח לי אסאמה, וכך גם הוא. לפעמים הוא צם, ולפעמים לא, הוא הסביר – אבל לא כל כך הבנתי את החוקיות שעל פיה הוא פועל.  

עבד רבאח, מגן הקבוצה, הסביר זאת כך: "זה לא קל לשחק אחרי שצמים כל היום אבל אנחנו כבר רגילים לזה משנים קודמות. צריך לזכור שאנחנו מתאמנים כל השבוע בזמן שאנחנו צמים, למרות שאצלנו אפשר לשבור את הצום ולהחזיר את זה לאחר הרמדאן. אני מעדיף לצום, אלוהים נותן לנו כוח לשחק למרות הצום. הצום נותן לנו הרבה כוח כי אנחנו יודעים שאלוהים איתנו."

אולי הוא נותן להם כוח, אבל אותות הצום ניכרים בהם, כצפוי. אסאמה הצביע על תנועתם הלאה והכבדה של השחקנים במהלך האימון. ההתאחדות לכדורגל באה לקראת הקבוצה וסיכמה עמה שכל משחקיה במהלך החודש יחלו לאחר שבירת הצום. במצרים הפתרון הוא יותר פשוט, כמובן: שם גם האימונים נערכים בלילה. אבל על פי קרלוס אלברטו פריירה, המאמן הברזילאי שזכה עם נבחרת ארצו בגביע העולם, אחר כך אימן את נבחרת סעודיה וכיום מדריך את נבחרת דרום אפריקה, הרמדאן הוא לא הבעיה – ההתמודדות עמו היא סימפטום לבעיה עמוקה יותר. הכדורגל הערבי  לא יתקדם לעולם, לשיטתו, אם השחקנים הערבים לא יסגלו לעצמם גישה מקצוענית יותר ולא יפסיקו להפסיק אימונים לטובת תפילות.

אם יכולתם של השחקנים הערבים נפגעת כתוצאה מהצום, הדבר אמור להיות נכון גם עבור קבוצות ערביות. בעיר שרר חשש מפני משבר הרמדאן המסורתי שפוקד את הקבוצה מדי שנה ומגביל את הקבוצה ל-15% הצלחה, לדבריהם, בתקופה זו. אלא שסכנין, לא בפעם הראשונה השנה, הפתיעה: היא ניצחה בחוץ 1-2 את נתניה, שסיימה אשתקד במקום השני ובמשחקה הבא הביסה את אשדוד באשדוד 1-6; ואז הלחיצה את האלופה בית"ר ירושלים לפני שזו חילצה תיקו 2-2. בשבת היא יוצאת לשכונת התקווה למשחק נגד בני יהודה, משחק שיחתום את תקופת הרמדאן, וגם סדרה של שלושה משחקים נגד קהלי האוהדים הגזעניים ביותר בליגה: מכבי נתניה, שאוהדיה קיללו במהלך המשחק את מוחמד והשליכו מוט ברזל בסופו; בית"ר, שאוהדיה הניפו דגל כ"ך; ובני יהודה, שנחשבת לאחותה הקטנה והלא-כל-כך סימפטית של בית"ר. אחר כך תצא הליגה לעוד פגרה בת שבוע לטובת הנבחרת, ובשבוע שלאחריה תארח סכנין את הפועל תל אביב, שהיא אחת הקבוצות הידידותיות ביותר בליגת העל מבחינת יחסה לערבים.

סוף השבוע הקרוב מסמן גם את תום תקופת ההעברות בליגת העל. החל מיום ראשון לא תוכלנה הקבוצות לערוך שינויים בסגל השחקנים שלהם עד דצמבר. סכנין ניסתה לצרף מספר שחקנים, אך בלא הצלחה. אבל באותו שבוע שבו המשיכה להראות שהתיזה של פריירה הברזילאי לא חלה עליה, היא הראתה לברזילאי אחר את הדרך החוצה, ושחררה לבאר שבע את החלוץ ליאנדרו סימאוני. החלוץ קיבל מספר הזדמנויות להראות את יכולתו, אבל לא ניצל אותן. מלבד המקצוענות וחוש ההומור שהפגין באופן לא טיפוסי, הדבר היחיד שהוא הקפיד להראות, בהנאה וגאווה גדולים במיוחד, היה שרירי הבטן המעוצבים שלו. מעתה, סכנין תיאלץ להסתדר בלעדיהם.