סוריאליזם ושחיתות בארץ הפלאות

בני סכנין חזרה בשבת האחרונה לנצח, כשהלמה בהפועל תל אביב 0-1 ודרדרה את האחרונה עד למקום הלפני-אחרון. אם הוא לא היה משחק קצוות לכתחילה הוא הפך לכזה בדיעבד, שכן בעקבותיו קפצה סכנין למקום השני בליגה, ולו ליום אחד. אנשי העיר ייחסו לניצחון משמעות רבה. הוא היווה בעיניהם הוכחה לכך שפתיחת העונה המצוינת לא היתה מקרית; אם כבר, ההפסד הראשון הוא שצריך להתייחס אליו כתאונה. גם אותי פקדה תאונה, תאונה שמנעה ממני, לצערי, לנכוח במגרש בסכנין. והיא קרתה בגלל שאלה אחת מטופשת:

 איזו משלוש התוכניות הבאות המשודרות בערוץ TV5monde עוסקת בראגבי? 

א.      כדורגל היום

ב.      ראגבי בצרפת

ג.       סודה

כפי שניתן לראות, לא נדרשת בקיאות גדולה בראגבי כדי לענות על השאלה הזאת. גם שתי השאלות האחרות לא הצריכו יותר מידע בסיסי ביותר. ובכל זאת, תשובות נכונות לשלושתן הספיקו כדי להטיס אותי יחד עם חבר מבית ספר לסוף שבוע בפריז, כשאותו ערוץ צרפתי מממן את הטיסה ואת המלון. וגם כרטיסי VIP לגמר גביע העולם בראגבי, כמובן.

מובן? לא, ממש לא, ואם לפני הטיסה חששתי שמא לא אספיק לעכל הכל לפני הנסיעה, כעת, ארבעה ימים אחרי שהמטוס חזרה נחת, אני מפחד שלא אתפוס זאת לעולם. חלק מהקושי נובע מחדות המעבר. יום אחד הייתי בעיר שבה כבו האורות למשך שעה ארוכה בלילה האחרון של אוגוסט, ערב פתיחת שנת הלימודים, ובמקומם פשטה עלטה שהיתה מוחשית וגם מטפורית: סכנין היתה למחרת לעיר היחידה בארץ שבה לא נפתחו הלימודים בעקבות שביתה של הורים שמחו על היעדר כיתות לימוד, בעוד הקבוצה המקומית שיחקה באותו יום את משחקה הראשון באצטדיון שנבנה חלקית מכספי המדינה. והנה, כעבור יום מצאתי את עצמי בעיר האורות, למרגלות פסלו של קונדורסה, הפילוסוף הצרפתי שהיה מהבולטים שבאנשי תקופת ההשכלה, עידן האורות והנאורות.

אבל קונדורסה גם היה מתמטיקאי חשוב, ובשלושת הימים שבילינו שם עסקנו בחלק גדול מהזמן בחישובים. לפחות החל מהערב הראשון, שבו גילינו שאם בישראל 300 ₪ יכולים לקנות ארוחה מכובדת ביותר, הרי שבפריז הם מספיקים להמבורגר וצ'יפס – לא יותר. בעצם קצת יותר – שתי בירות, שיחד עלו כמעט 60 ₪, היו כלולות בחשבון. על ההלם שהיכה בחברי הֵקלה רק השכרות הַקלה שבה שקע. אבל בעיר שבה מחיר של מונית יכול להגיע לכדי 600 ₪, היה מפליא לגלות שלכל אורכה של הגדה הצפונית של השאנז אליזה, שדרת השופינג הזוהרת, אין כספומט אחד לרפואה (בצד הדרומי יש שניים; אבל לא ידעתי את זה לפני שהלכתי לכל אורך הצפוני…). אז מאיפה הכסף מגיע? נראה שהתעלומה הזו הביכה ולבסוף הניסה גם את הקבצנים, שמספרם היה זעום ביחס לכמות פושטי היד מסוג אחר לגמרי שהיו בפריז בסוף השבוע, כאלו שהיו מוכנים גם לפשוט את רגלם – לא בשביל כסף, אלא עבור כרטיס למשחק.

אם לא התמזל מזלך לזכות בהגרלה, נראה היה שעושר מופלג הוא הדרך היחידה להשיג כרטיס למשחק. במסעדה שבה צפינו במשחק על המקום השלישי ישבה לפנינו חבורה עליזה של ניו זילנדים עבי בשר, שאחד מהם מכר את הכרטיס שלו ב-1100 יורו, 500 יורו מעל מחירו הנקוב. לא היה בעושרם כדי להעיד על נימוסיהם: בזמן שנשותיהם וחברותיהם הוגלו במרוכז לצדו השני של השולחן, הגברים שרו בקולניות וזרקו ניירות באוויר. כשהר האדם שלפנינו שתה מהבירה של חברו – שמא אינו יודע כמה היא יקרה?! – הלה סינן קללה, ליקק את ידו והנחית אותה על קרחתו החלקה. אבל גם לא היה בגסותם או אלימותם כדי להעיד על עוינות כלשהי. אלא שלא יכולתי לדעת זאת כשההמבורגר והצ'יפס שלי הגיעו והם לטשו אליהם עיניהם. אבל אז התחלנו לדבר ולרגע אחד היה סיכוי שמאזן האימה יתהפך, כשהוא שאל אם אנחנו מהמוסד, במלעיל. אבל אותו רגע קצר חלף לבלי שוב. הפרידה ממנו, לעומת זאת, הותירה עלינו רושם עז. כשקם ללכת, הוא איחל לנו בלבביות שנשמור על עצמנו – ואז ריסק את ידינו בלחיצת אגרופו האימתני. לא למדנו את הלקח: רק כמה שעות קודם ניגשו אלינו זוג אפריקאים על יד הלובר וביקשו שניתן להם אצבע – ואז לקחו כמה יורו אחרי שליפפו סביבה חוטים לכדי צמיד שאמור היה להבטיח לנו מזל טוב. הייתי צריך להגיד להם שאת מלוא אשראי המזל הטוב שלי רוקנתי בדרך לפריז… יכולתי גם להסביר להם שזה אמור להיות הפוך: הרי הנבחרות האפריקאיות הן אלו שסובלות מנאיביות, כפי שהפרשנים לעולם מתרצים כל הפסד שלהן.

כך או כך, אם בהגיענו לפריז נפלו ידינו קורבן ללחץ וסחיטה, ביום המשחק הן נעטפו בכפפות של משי, שעה שנחשפנו ליקום מקביל שאליו לא אשוב לעולם – אלא אם אתעשר באופן דרסטי או אזכה בהגרלות אחרות באורח דרמטי. כרטיס סטנדרטי למשחק מבטיח רק את הזכות לצפות במשחק, ובמגרשים כמו שכונת התקווה או הקופסה בנתניה אף היא אינה מובנת מאליה. לכרטיסים שלנו, שהוכנסו למעטפת ניילון ונתלו סביב צווארינו, היו ככל הנראה סגולות קסומות. מעבר לצפייה במשחק, הם הקנו לנו, יחד עם נציג הערוץ המארח ועם הזוגות הזוכים מאנגליה ורוסיה, כניסה למנהרה ששימשה כעין גירסה ספורטיבית למנהרת הארנב ב"עליזה בארץ הפלאות". קירות המנהרה הורכבו ממסכי טלוויזיה, כמו גם כדור הראגבי הענק שהוצב במרכזה. היא הובילה למסדרון ארוך, מלא בנשים צעירות חנוטות בחליפות תכולות שרדפו אחרינו, יחד עם אטרקציות וירטואליות של משחקי ראגבי. הכל השתלב לכדי אשליה אמנותית וכמעט משכנעת: למשך כמה שעות היינו שחקני ראגבי ברוכי-כישרון שמסביבם התרוצצו גדודי מעריצות וצלמים.

בצדי המסדרון נחצבו כוכים שמתוכם השתרעו אולמות רחבי ידיים ובהם הוגש האוכל. אבל עוד לפני האוכל, מלצרים המתינו עם כוסות שמפניה בכניסה, ועל השולחנות חיכה שלל רב של מתנות. האוכל, בצבעים אקזוטיים וטעמים אקלקטיים, היה דמיוני כל כך שאפשר היה לתהות אם השראתו נשאבה מתוך מסיבת התה של הכובען המטורף. המתאבנים הותירו אותי מאובן, ולנוכח שאר המנות נותרתי נבוך כמעט כמו שהייתי למשמע תיאור האופנה הנוכחית בפריז מפיה של אמילי, נציגת הערוץ בארץ, כשהחוותה את דעתה לגבי הלבוש הרצוי באירוע: "מיקס של שיק וספורטסוור". עם הקינוח, רחמנא ליצלן, ידעתי להתמודד, אף שנדרשו שני מלצרים כדי להגישו. מלצר אחד הביא את כדור הראגבי העשוי שוקולד והשני שפך עליו נוזל שוקולד שהתיך אותו. יכול להיות שבזה התמצה תפקידו לערב.

גם הרכב האנשים חיזק את התחושה שמדובר בעולם אחר. מולנו בשולחן ישב צרפתי שעל חבריו הקרובים נמנה סמי סגול, מאנשי העסקים העשירים בישראל שהוא באופן אירוני גם בעלי הפועל תל אביב, ששיחקה אותה שעה בסכנין. ובזמן שסטיבן, אחד הזוכים הבריטיים, שיחק במשחק וידאו המדמה בעיטת כדור ראגבי, ניגש אליו איש גבוה וחסון עם כתפיים רחבות ונגע קלות בכתפו כדי לשאול אם יוכל לנסות גם הוא את כוחו במשחק. היה זה פרנסואה פינאר, קפטן הנבחרת הדרום האפריקאית שזכתה בגביע העולם ב-1995. זינדין זידאן אי פעם ביקש משהו מכם?

אבל מעבר לזוהר ולשפע ולשחיתות, מעבר להלם התרבותי ולתחושות הניכור והניתוק, האירוע גם הצליח להפיח רוח חיים במסורת של משחק שעליו ידענו רק כקצה המזלג. שחקני העבר, ובהם פינאר, הקנו לאירוע מימד אותנטי במיוחד. קצת לפני הארוחה התכנסו כולם סביב במה שעליה ישבה קבוצת שחקני עבר יחד עם מראיין צרפתי חלקלק שהנחה את הדיון. השחקנים התנסחו ברהיטות מפליאה, והתעלו מעל הקלישאות השגורות. פינאר בייחוד סירב להתאים את עצמו לכללי הטקס. המנחה התעקש לשאת מונולוגים ארוכים בצרפתית ולתרגם את תשובות השחקנים דוברי האנגלית, אף שהקהל הורכב ברובו מבריטים ודרום אפריקאים. כשהגיע תורו של פינאר לדבר הוא ערך סקר בקרב הקהל שהבהיר שכולם מבינים אנגלית ורק מיעוטם צרפתית. בכך הוא שם ללעג לא רק את המנחה היהיר, אלא גם את הסירוב הכלל-צרפתי לדבר באנגלית. הוא דיבר על הלחץ שבו שרויים השחקנים ערב המשחק, על סף רגע שהוא בבחינת התגשמות חלומם הגדול. זה הרגע, הוא תיאר בפיוטיות, שעליו הם חלמו מאז שסבא שלהם הבטיח להם שיקנה להם גלידה אם יבקיעו עבורו טריי. סבא שלי, לכל היותר, נתן לי דונאט אם קיבלתי ציון טוב במבחן. או אולי הוא קנה לי ספר. אבל זה לא פגע ביכולת שלי לרדת לעומק הרגש של פינאר. לא הייתי היחיד. בצִלם הארוך של שחקני העבר הגדולים, תחת השראת ההיסטוריה של המשחק, כל אותם עשירים זחוחים חזרו להיות ילדים המתלחששים ביניהם, נרגשים מכך שזכו לשיחה חטופה עם הגיבור שלהם.

זמן קצר לאחר מכן חלקם היו שיכורים שבקושי הצליחו לעלות במדרגות המובילות לאצטדיון. אבל הם לא איימו על הסדר הטוב, רק הוסיפו לאווירה הצבעונית. ראגבי נקי מחוליגנים, הסביר מארחנו פטריק, שזכר לפרטי פרטים איך מצא אוהד מקומי את מותו בעקבות משחק כדורגל כאן בין פאריס סן ז'רמן להפועל תל אביב אשתקד. בניגוד גמור למסך הברזל שחצץ בין אוהדי בית"ר לסכנין רק לפני כמה שבועות, היציעים כאן, על שמונים אלף יושביהם, היו מעורבים. אולי זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שראגבי הוא ספורט שמצטיין בקבוצתיות יתרה, במידה גדולה יותר מענפי ספורט אחרים. הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בהיעדרן של חגיגות אישיות.

אלא שבמשחק הזה היו מעט מאוד חגיגות באופן כללי. באווירה מתוחה שהזכירה משחקי גמר מאכזבים של גביע העולם בכדורגל, התנהל מאבק טקטי דל-אירועים שדמה להורדת ידיים ארוכה ואינטנסיבית שבה זכתה דרום אפריקה לניצחון יסודי ומייגע, 6-15. בהיעדר עניין רב במשחק עצמו, היה מעניין לצפות בתרבות ספורטיבית שונה מאוד מזו הרגילה במגרשי כדורגל. המשחק אלים בהרבה, אבל לא נראו שחקנים שרועים על הדשא נאנקים מכאבים מבוימים בניסיון נואש לזכות בתשומת לבו של השופט. שחקן אנגלי אחד דחף דרום אפריקאי מחוץ למגרש ולתוך מצלמות הטלוויזיה, אבל האחרון פשוט קם על רגליו וחזר לשדה המשחק. הוא לא ביקש לנקום באנגלי המלוכלך, וגם לא ניסה להתווכח עם השופט. אותה רוח זלגה מחוץ לגבולות המגרש אל הצופים. בזמן שהאנגלים קיבלו את מדליות הכסף שלהם פנה אוהד דרום אפריקאי לחברו והורה לו למחוא כפיים. כך, לא רק דרום אפריקה הקיפה את המגרש בסיבוב ניצחון, גם אנגליה השלימה סיבוב עייף. מבעד לפיזיות המפחידה, ניתן היה לראות צד אחר של השחקנים. אנגלי אחד שעל פניו צמח יער הוביל בידיו שתי ילדות קטנות בוורוד. אנגלי אחר, מכוסה בוץ מכף רגל ועד ראש, אימץ תינוקת אל לבו. אולי את המשחק הזה דימה ברוחו קונדורסה כשבתא הכלא שבו מצא את מותו רקח תחזית אוטופית של עתיד האנושות?

אולי לא, אבל קונדורסה היה מראשוני התומכים בזכויות נשים וזכויות שחורים, ודרום אפריקה היתה נחושה לאחד את פלגי חברתה השסועה סביב ניצחונה של הנבחרת שפעם היתה סמל משטר האפרטהייד. אמנם בנבחרת הנוכחית שיחקו רק שני שחורים, ומפלגת השלטון כבר העלתה הצעה לחקיקה שתחייב ייצוג שווה, אבל יש תקדים לנבחרת ראגבי שזכייתה בגביע עולמי אפשרה למדינתה להביט קדימה באופטימיות. שתים עשרה שנים קודם לכן, שנה לאחר הבחירות הרב-גזעיות הראשונות, הניף פינאר הלבן את הגביע בשעה שנלסון מנדלה צפה בו מהיציע, פורש את חסותו על הנבחרת בו בזמן שבין כתפיו נפרשו אותיות שמו של פינאר, שאת חולצתו הוא לבש.

עזבנו את הסטאד דה פראנס הבוהק כשעל הדשא נותר קונפטי ובאוויר נשאר ריחו של הפופקורן השרוף שהותירו הזיקוקים. חזרנו למנהרת הארנב, לעוד קבלת פנים אחרונה. בזמן שחיסלתי את אחרון הקינוחים נזכרתי בציטוט של דיוויד קירק, קפטן הנבחרת הניו-זילנדית הזוכה ב-1987, שעיטרה את התפריט בארוחת ערב: "רגע הנפת הגביע לא היה ממש מרגש וגם לא היה בו אנטי-קליימקס. היתה תחושה של מלנכוליה. כך כנראה מרגישים אנשים שעומדים בפסגת האוורסט. יש להם רק 20 דקות להיות שם, והם לעולם לא ישובו. הדרך היחידה חזרה היא למטה." עליזה הגיעה לסיום דרכה בארץ הפלאות, ואחותה עמדה להעיר אותה מחלומה.

המונית החזירה אותנו למלון שעל גדות הסן, על יד הנוטר דאם. מאחד הצריחים השקיף גרגויל שחרץ לשון. הלכתי לקנות גלידה.

תקציר המשחק: http://www.sport5.co.il/articles.aspx?FolderID=64&docID=26796&lang=HE

הו רב חובל, קברניט… שלהם

משחק, משחק – פגרה; משחק – ועוד פגרה; משחק, משחק – ושוב פגרה. ערב המחזור השישי בליגת העל, העונה הנוכחית היא מכונית שלא כל כך מצליחה להתניע. בשבת תנסה ליגת העל להתניע בפעם הרביעית העונה, וייתכן שבין האוהדים שנותרו יהיו כאלו שיבקשו לתפוס טרמפ חזרה לשום מקום, לאותו סוף ידוע מראש שבו נגמרה העונה שעברה. כשהם מתעלמים מראש מבית"ר – שבאופן מעשי אינה חלק מהליגה זה יותר משנה – הם יעיפו מבט בטבלת הליגה כדי להתעדכן במתרחש, יהפכו בה, יהפכו אותה… ולא יהיו בטוחים איזו משתי האפשרויות היא הנכונה. בחצי התחתון של הטבלה, כפי שהיא מוצגת בתקשורת, משתרכות מכבי תל אביב, הפועל תל אביב ומכבי חיפה, "הגדולות" המסורתיות של הליגה כפי שהן קרויות בתקשורת העברית. בתקשורת הערבית יש להן כינוי ציורי הרבה יותר – "אלעמאלקה", שפירושו הענקיות. הקשר האטימולוגי לעמלק גלוי לעין; ואולי זה רק מקרי, אבל גם הן מזנבות בעניות ובחלשות של הליגה, "הקטנות". אף על פי כן, בחלוף שישה משחקים קבוצות זערוריות כקריית שמונה ובני יהודה מדורגות מעליהן. גם סכנין, כמובן.

אלא שסכנין מגיעה למחזור השישי במקום השביעי והיא על פרשת דרכים. הרמדאן על תירוציו הנוחים מאחוריה, וכך גם פתיחת העונה העל-חלומית, שממנו היא הקיצה בתבוסה בשכונת התקווה. היא ניצלה את השבועיים שחלפו מאז כדי לבחון חלוצים ברזילאים וקונגולזים שונים משונים, בזמן שבתקשורת דווח שבקבוצה מודאגים בעיקר ממצב ההגנה. אם תביט סביבה היא תמצא סיבות נוספות לדאגה: לא נדיר לראות את היוצרות מתחלפים בתחילת עונה, כשקטנות נהנות מהנוף בצמרת בעוד הגדולות נקלעות לתחתית. אבל הן לרוב לא נכלאות שם, והסדר בדרך כלל שב על כנו תוך זמן קצר. ולכן שהותן של הגדולות בתחתית היא ככל הנראה זמנית. מה שמדאיג יותר הוא שאף אחת מהקטנות לא מציגה מועמדות משכנעת להיות היורדת הבטוחה (מתוך שתיים), זו שמסתמנת כבר מההתחלה כחלשה מהיתר ומתפרקת עוד במהלך העונה. אמנם לא מתבלטות בינתיים קבוצות חזקות ביותר – אבל גם אין כאלו שנראות חלשות במיוחד. ומי שרצה עוד סיבה לדאגה יכול למצוא אותה בעברו של אלישע לוי, שלפני שנתיים הוביל את הפועל כפר סבא לפתיחת עונה מפתיעה, עם שבע נקודות בשלושה מחזורים – ואז התרסק ואיבד את משרתו כשרק פסע מפריד בין הקבוצה לבין הליגה השנייה.

סכנין, אם כך, אינה יכולה להרשות לעצמה להיות שאננה. ודאי לא כשהפועל תל אביב, אחת מאותן גדולות מושפלות, מגיעה בשבת לאצטדיון דוחא שבסכנין כחיה פצועה שעדיין מלקקת את פצעי ההפסד המחפיר למכבי הרצליה. אבל משחקים בין שתי קבוצות לחוצות נוטים להסתיים בתיקו מאכזב, ולכן יהיה מעניין יותר, אולי, לצפות לא במה שמתרחש על כר הדשא – אלא במה שמתרגש בלבם של שניים מהמתרוצצים עליו, השניים שסביב זרועם כרוך סרט. יש מידה נאה של סמליות במפגש בין קבוצת הדגל הערבית לבין ספינת הדגל של ההסתדרות (שבמשך תקופה ארוכה היה לה מונופול על הכדורגל הערבי), בין קבוצה ערבית עם קפטן יהודי לבין קבוצה יהודית עם קפטן ערבי. 

***

ח'אלד ח'לאילה הוא זה שירש את מעמדו של עבאס סואן כסמל הקבוצה, אבל מאיר כהן, שוערה של הקבוצה, קיבל את סרט הקפטן. מבין כל היהודים העובדים באיחוד בני סכנין, בעלי צמד השמות היהודיים המובהקים ביותר הם גם היהודים הבולטים ביותר, ולכהן ולמאמנו אלישע לוי יש היסטוריה ארוכה יחד. כהן ערך את הופעת הבכורה שלו בהפועל בית שאן בעונת 1989/90, באותו זמן ומקום שבהם החל גם אלישע לוי את קריירת האימון שלו. הם בילו שם שש שנים משותפות, שש שנים שבמהלכן עלו שתי ליגות ונשארו אחת. אותה עונה שבה נשארו בליגה העליונה, עונת 1994/95 של בית שאן, נחקקה בדברי הימים של הכדורגל הישראלי כאחד ממבצעי ההישרדות הגדולים מכולם, בעיקר בזכות הסרט שהנציח את סופה הדרמטי, "בית שאן, סרט מלחמה".

הסרט הקנה להם תהילה והעלה אותם לגדולה, אבל במקום לשמש כמקפצה מתחת לרגליהם – הוא הנחית תקרת זכוכית מעל ראשם. היתה זו רק תחילת הקריירה של כהן ולוי אבל הסרט סימן, למעשה, את סופן. הוא קיבע אותם בתודעה כקבלני הישרדות, והגדיר את התוואי של המשך הקריירות שלהם. את הגדרות הללו הם מעולם לא הצליחו לפרוץ.

בסוף אותה עונה הם נפרדו כשלוי עזב להרצליה, קבוצה קטנה נוספת שאותה התבקש להשאיר בליגה. אבל תוך שנתיים הם התאחדו מחדש, רק כדי ללוות את בית שאן בדרכה האחרונה לתהומות הנשייה של הכדורגל הישראלי. לבד מגיחות קצרות להרצליה ורמת השרון, כהן בילה את יתרת הקריירה שלו בקבוצות ערביות, סכנין ונצרת. אחרי שפוטר מכפר סבא, לוי חבר אליו שוב.

ועל כך, על כל השנים שבילו יחד, חשבתי כשראיתי את מאיר כהן באימונים. חסר מנוח ועצבני, נראה היה שראשו של השוער נמצא במקום אחר – ושכהן משתוקק להיות שם איתו. הכדור מוגבה מהאגף, הוא יוצא לתפוס אותו ומחזיר אותו למאמן השוערים – כמה פעמים, כמה שנים, כבר אפשר לחזור על אותם תרגילים? עד קץ הימים כולם, אם היה זה תלוי בלוי. לוי, שמאמן מאז '89 ומשחק מאז '74,  לא יודע שובע. אם כהן הוא פקעת עצבים, לוי הוא פצצת אנרגיה. בין אם הוא גוער ובין אם מעודד, זה לא משנה – קולו הרועם של לוי הוא פס הקול הקבוע של אימוני הקבוצה. מדי פעם, כאילו גם קולו לא מספיק לו כדי להיפטר מכל האנרגיות המצטברות בגופו, הוא יורד לשכיבות סמיכה וכפיפות בטן. גם אותן, למותר לציין, הוא מבצע באנרגטיות גדולה.

יש רגעים במהלך האימון שבהם כהן משחרר עקיצות נרגנות או מרפקים ידידותיים כלפי חבריו לקבוצה, וכשהוא נדרש לאווירה החברתית בקבוצה המעורבת הזו הוא מדבר בגאווה, כקפטן, על אידיליה משפחתית – אבל אין בהם כדי למחות את הרושם הזועף. אם אותו סרט חקק את כתובת ההישרדות על מצבת הקריירה שלו, כהן כרה את הבור. כהן הוא זה שאימץ את שם הסרט כדרך חיים. "230 הופעות בליגת העל", הוא סיפר בראיון למגזין לפני כמה שנים, "230 מלחמות. כל היום אני במלחמה, ישן שמונה שעות, אם אפשר לקרוא לזה שינה, ויוצא למלחמה חדשה… תבין, יש אנשים שבאים הביתה, שמים את הראש וישנים. אני כבר 12 שנה לא ישן כמו שצריך, אפילו לא בקיץ. עד ארבע בבוקר אני לא נרדם. אני לא יודע מה זה לישון נורמלי. לפעמים אני בא הביתה, שם את הראש על הכרית ב-11 בלילה, אבל ישר אני שואל את עצמי מה יהיה. אתה כל הזמן במאבקים, כל הזמן חושש."

לא רק שנתו נודדת – גם האנשים שסביבו מתרחקים ממנו. לבקשתו. "באתי לאשתי, שעוד היתה רק חברה שלי", הוא סיפר על אותה עונה מיתולוגית בבית שאן, "ואמרתי לה 'אני לא רוצה לראות אותך יותר. יש לי מאבקים, אני עצבני, לא ישן בלילה, בואי ניפרד, בסוף העונה נראה מה יהיה. אם נישאר בליגה, אני מיד מתקשר אלייך'. היא ענתה: 'אתה משוגע?' אמרתה לה 'אתי, אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך'. ובאמת, מאותו יום התבודדתי עם עצמי, דיברתי אל עצמי ואמרתי, 'מאיר, רק אתה יכול להציל את הקבוצה'." בעונת הירידה היה יותר גרוע: "זאת השנה שהייתי בה הכי עצבני. לא מדבר עם ההורים, עם המשפחה, עם אשתי, מתרחק מחברים, לא אוכל טוב, כאילו העולם חרב עלי. היו תקופות שחשבו שאני משתגע". חשבו?

הישרדות בבית שאן, כמובן, היא כאין וכאפס לעומת הישרדות בסכנין: "הרגשתי שאני מתמוטט. כל שנה אני עובר את זה, אבל כאן הרגשתי שיש מיליון וחצי ערבים שאוהדים את הקבוצה ויושבים לך על הווריד. זה לחץ – לא 15 אלף תושבים בבית שאן –ואתה מפחד לאכזב אותם. וזה קללות, אינסוף טלפונים."

אבל תחושת הסיפוק שבאה עם ההישג מכפרת על הכל. בערך. "אחרי שנשארנו בליגה עם סכנין, הרגשתי כאילו יורד לי סלע מהלב. אמרתי לאשתי, בואי נלך לנוח, ניקח את הילדים לאילת. בנסיעה היא מסתכלת עלי, שואלת, 'מה קרה, למה אתה לא רגוע'. אמרתי לה, 'אתי, אני חושש, אני לא יודע מה יהיה איתי בעונה הבאה'. אתה מבין? גם כשאני בחופש, אני צריך לסגור חוזים, בלי סוכן, בלי אף אחד, ואני יודע מראש שזה יהיה בקבוצה שתילחם על הירידה. לא טעמתי שנה אחת טובה באמת. לא שנה, תן לי חודש מתוק, לא יותר. כל הזמן אני במלחמה".

אז אולי זאת לא בדיוק מלחמה, אבל אותו עומס רגשי מוגבר שכרוך במאבק ההישרדות מאפיין גם את שגרת היומיום של קבוצה ערבית בליגה יהודית, שנלחמת כל יום – כל היום – על מעמדה, כנגד גזענות ממשית ומדומה כאחת. ואם כך, כהן וסכנין מתאימים זה לזה כמו כפפת שוער לאחת מידיו. כפי שהוא אמר, "בקבוצות ערביות מעריכים אותי, אני כמו בן בית. בוא נהיה כנים, מי היה פונה אלי חוץ מקבוצות ערביות?" 

*** אם לכל אדם יש שם, אך הולם שלווליד בדיר, קפטן הפועל תל אביב, יש שניים. יש השם שנתנו לו הוריו – וליד בְּדֵיר. ויש השם שנתנה לו התקשורת העברית בשוגג – וליד בַּאדיר. זוהיר בהלול, שדר הספורט הערבי הידוע, ניסה לתקן את המעוות. ואולי היה הדבר עולה בידיו, אלמלא בדיר התערב. כשניגשו אליו נציגי התקשורת העברית כדי לברר את הסוגיה, הוא קבע נחרצות: מעתה ייקרא שמו בישראל, או לפחות בתקשורת העברית – באדיר.

באדיר (הוא ביקש!) מתקרב לסוף דרכו ככדורגלן, אבל היתה לו קריירה ארוכה ועטורת הישגים, שבמהלכה הצטיין כדינמו הגנתי שידע גם לכבוש לא מעט שערים מכריעים. הוא שיחק בשתיים מהעמלקיות של הכדורגל הישראלי (טוב, בעברית זה לא עובד…) וזכה עמן בארבע אליפויות ושני גביעים; הוא הגשים את משאת נפשו של הכדורגלן הישראלי ובילה שנה באירופה, בווימבלדון האנגלית; והוא גם הופיע מעל 70 פעם במדי נבחרת ישראל. ולכל אורך הקריירה שלו כשחקן הערבי הבולט בדורו הוא ברח מפני סוגיית הסכסוך היהודי-ערבי כמו מאש. על שאלות הנוגעות למות סבו בטבח בכפר קאסם ב-1956, הוא משיב שהוא מעדיף לא לגעת בעבר, רק להתמקד בעתיד. וזה נכון גם כשהעבר כל כך קרוב עד שהוא נושק להווה – זמן קצר לאחר אירועי אוקטובר 2000 יצאה הנבחרת לספרד, ועמה באדיר. "יש לי מטרה לנצח בשביל כולם", הוא צוטט כאומר, בניסיון להסיט את הזכוכית המגדלת הפולשנית. אבל העיתונאי מ"מעריב" לא הרפה, ולבסוף כתב כך: "באדיר לא מבין על מה כל המהומה. אתמול הוא אפילו שאל בציניות: 'תגיד מה קרה שאתה בא עם כל השאלות האלה דווקא עכשיו? אף פעם לא שאלת שאלות כאלה.'"

אותו מתח העיב על כל תשע השנים ששיחק בנבחרת. ככל שניסה, הוא אף פעם לא הצליח לנער מעליו את צל הסכסוך. הוא גאה להיות ישראלי, הוא הצהיר בהזדמנות אחרת, ולא זו בלבד – הוא לא מרגיש ערבי, הוא הדגיש, הוא מרגיש כמו כולם. בהתייחסו להמנון, אבן הנגף הגדולה ביותר העומדת בפני ערבי המשחק בנבחרת, הוא סיפר שהוא מתרגש לשמוע אותו. אבל שפתיו לא ביטאו את מה ששפת הגוף שלו הסגירה: חוסר נוחות מעצם השאלה והסיטואציה. ונדמה שהמבוכה הזו, המייצגת את כל הדברים שהוא שומר בלבו ולא אומר, מהדהדת בעוצמה גדולה בהרבה מכל הדברים שהוא אומר.

אם קל היה לזהות את חוסר הנוחות שתקפה אותו, קל עוד יותר היה לזהות את חוסר הנוחות של אלו שתקפו אותו. "מי ששוכח את זכר סבו כאשר הוא עומד במגרש באוסטריה חי בסתירה קשה וכואבת", נכתב באחד השבועונים הערביים. אפשר להבין את כאבם. מצד שני, אפשר להבין גם את באדיר – אף על פי שאף אחד לא יכול לטעון לכך. האם היה זוכה להיות קפטן של קבוצה יהודית גאה ומתוקשרת, גם כזו שמתגאה בסובלנות, אלמלא היה משתדל כל כך להפריד בין לאום ומדינה? לא להרבה ספורטאים לאורך ההיסטוריה היתה האפשרות ליטול על עצמם תפקיד חברתי החורג בחשיבותו מהספורט שאותו שיחקו. מעטים עוד יותר אזרו את האומץ לנצל את אותה הזדמנות ולהשתמש במעמדם ובכוחם כדי לחולל שינוי בחברה. מוחמד עלי סירב לשרת בווייטנאם במחיר שלילת תוארו כאלוף עולם והשעייתו; ג'ון קרלוס וטומי סמית' ניצלו, מילולית, את הבמה שעליה חגגו את רגע השיא הספורטיבי שלהם במשחקים האולימפיים של 1968 כדי להביע מחאה חברתית; ויש אחרים, וביניהם כמה משחקני נבחרת דרום אפריקה שתתמודד בשבת על אליפות העולם בראגבי – אבל לא הרבה. הרוב הולכים בדרכו של מייקל ג'ורדן וממלאים את פיהם מים בו בזמן שהם ממלאים את ארנקיהם כסף. כשנשאל למה לא הסכים לתמוך בפומבי במועמד הדמוקרטי למשרת מושל מדינת צפון קרוליינה, הוא הסביר בפשטות אלמותית, "גם רפובליקנים קונים נעליים". ויהודים צופים בכדורגל, באדיר אולי היה מסביר, לו רק היה מסכים לחשוף את אשר על לבו. אבל באדיר גם לא מנסה למכור נעליים בשם קונצרן בינלאומי, רק לשחק כדורגל מקצועני במדינת ישראל. כשאתה ערבי, זה לא כל כך פשוט.

אותו כאב שחש הציבור הערבי על הנייטרליות העיקשת של בכיר שחקניו רק מדגיש עד כמה הם משוועים להכרה. אך אם באדיר אינו מכיר בעצמו, הוא לא יכול להכיר בהם; ואם אין הוא להם, מי להם? הם נאלצים להסתפק במה שיש. ומה שיש, כשמדובר בבאדיר, הוא כדורגל ולא יותר מכך. גם זה מספיק: די ברהיטותו על המגרש – אם לא מחוצה לו - כדי לעורר גאווה גדולה בקרב הציבור הערבי. בשבועון אחר, בהזדמנות אחרת, הוא כונה "שחקן ענק", "טנק אנושי" ו"כוכב הכוכבים". מסעות פרסום נבנו סביבו, תינוקות נקראו על שמו, והעיתונות הערבית התגייסה כדי להילחם על ההכרה בחשיבותו לנבחרת.

אלא שבאדיר מתחיל לבוא בשנים. במסגרת תהליך ההצערה שמוביל מאמן הנבחרת דרור קשטן בעקבות הכשלונות האחרונים, באדיר נופה מהסגל, למגינת לבה של העיתונות הערבית. כשבישר לו על קשטן על ניפויו, הוא השיב "בהצלחה, מותק" למאמן שאין חמוץ ממנו.

***

שני קפטנים, שתי צורות התנהגות, שני סגנונות דיבור – ושתי מלחמות שונות לחלוטין.

קול קורא בקקופוניה של קללות

 "ממה שאני רואה, הכדורגל רק מוציא את הרע באנשים"

- פרופסור באוניברסיטה העברית, קפיטריית פרנק סינטרה, 10.10.07

ארבעה עשר עצורים, דגל כ"ך ודגל חמאס – בכך, פחות או יותר, הסתכם היבול הא-ספורטיבי הדל של גביע הגזענות בין בית"ר ירושלים לבני סכנין לפני שבועיים. אלמלא השריקה החדה של מאיר לוי לסיום המשחק, ניתן היה לשמוע אנחת רווחה קולקטיבית משתחררת, אוויר הנפלט אט-אט מבלון שנופח בהתמדה במשך שבועיים. אבל מי שחושב שעכשיו אפשר להירגע, שכעת ניתן להתרווח בכורסא ולהתמסר לכדורגל שחף מהסחות דעת מיותרות, שאימת הגזענות חזרה למאורתה וממנה היא לא תגיח לפחות עד למפגש הבא עם בית"ר – לא היה בשכונת התקווה בשבת האחרונה.

ואמנם, יש לא מעט סיבות לא להגיע למגרש בשכונת התקווה. אחת היא שזהו "המגרש הכי קשה להגיע אליו בליגת העל". כך העיד אחד השחקנים שעה שמג'יב, נהג האוטובוס של הקבוצה וקצין הביטחון שלה, עשה שמיניות על הכביש (וגם על איי תנועה) בניסיון נואש ונחוש לנווט את האוטובוס בתוך הסמטאות המקיפות את האצטדיון ומסתירות אותו. מג'יב נוהג באוטובוס אבל הוא בנוי כמו טנק, ונהיגתו והתנהגותו תואמות את חזותו האימתנית. פירוש שמו בערבית הוא "עונה", "משיב", אבל קשה לי להאמין שמישהו העיז להשיב למג'יב במהלך ימי חייו. בטח שלא אני – גם לא כשהוא סימן לי, בהתחשבות עדינה, להתכבד בסנדביץ' בסוף המשחק.

סיבה נוספת לא להגיע לשכונת התקווה היא שבני יהודה כבר לא משחקת כאן, רק מתאמנת. זה לא כל כך נעים לראות מגרש כדורגל סגור, וזה עוד יותר מעצבן לשבת על מושבים מטונפים שרואים את אור השמש כבר שלוש שנים אבל מזמן לא כוסו בחשכת הישבן. ב-2004 עזבה בני יהודה את ביתה לטובת אצטדיון בלומפילד, מגרשה הביתי של הפועל תל אביב. בעלי הקבוצה, חזי מגן, המשתייך לאותו זן של בעלים המתהדרים ביומרות חינוכיות, קיווה שאם יוציא את בני יהודה משכונת התקווה יעלה בידיו להוציא גם את שכונת התקווה מתוך בני יהודה, ובו בזמן להכניס את הקבוצה אל המאה ה-21. ואמנם המגרש בשכונת התקווה היה צבוע בכתום בוהק הרבה לפני ההתנתקות, אבל תגובות האוהדים הזכירו בזעיר אנפין את אירועי הקיץ ההוא. ולכן גדולה היתה שמחתם כששזרוע החורף המתקיים בבלומפילד אילץ את הקבוצה לשוב באופן זמני לביתה משכבר הימים, למקום שבו טבעה את זהותה כקבוצה קטנה וגאה, מועדון שורשי ושכונתי – תרתי משמע – שריד רומנטי אחרון של עולם הולך ונעלם.

כדי לציין את המאורע המרגש, הגיעו האוהדים הרבה לפני שריקת הפתיחה, הלבישו את האצטדיון חג ופצחו במספר מזמורים, ביניהם "סכנין זונה", "ערבי זה בן זונה, יהודי זה נשמה", ו"ערפאת לגיהנום". לבל תרד קרנם בעיניכם ותחשבו שהם מסוגלים רק להכללות גסות וספקולציות מיסטיות, אציין שהיו גם קריאות בעלות אחיזה איתנה בהיסטוריה – "מוחמד מת", לדוגמה. התגובה של אוהדי סכנין אמנם לא היתה מנומסת ואף לא קונסטרוקטיבית, אבל לפחות היתה מדויקת. "זבל", הם השיבו במקהלה.

אבל אם אותם גידופים הסגירו לא יותר מאשר טמטום וגסות, בפרובוקציה הבאה הסתתר מסר עמוק ומורכב יותר, כמעט אפל באופיו. לכן היא היתה הרבה יותר מטרידה. הרי גם לקללות יש חוקים; בבית ספר תמיד ישנו הילד שיקבע, "בלי לערב הורים". הורים שולבו בקללות מזמן, אבל נדמה שאוהדי בני יהודה חצו גבול כלשהו. באותה מידה הם הרי יכלו פשוט להשתין ביציעים כדי לסמן את הטריטוריה שלהם. תחת זאת, לבושת מדינת ישראל, הם החלו לשיר את המנונה הלאומי, בהתרסה בוטה כלפי האזרחים הערבים שמנגד. התגובה האלגנטית של אוהדי סכנין, שהשיבו להם במחיאות כפיים ציניות, מנעה הסלמה. אבל הרושם נותר: בלי קשר לכישורים המוזיקליים של אוהדי בני יהודה, "התקווה" מעולם לא נשמעה צורמת יותר.

או חסרת תקווה כל כך. חרף הבקיאות ההיסטורית שהפגינו קודם, סביר להניח שהאוהדים לא קלטו את האירוניה השזורה כחוט שני העובר בשם השכונה ומסתיים בשם ההמנון שהושר. תחילתו של אותו חוט לפני יותר ממאה שנים, לא רחוק מהמקום שעליו עומד היום האצטדיון. נוצרים מארצות הברית הקימו שם חווה בשם Mount Hope, אבל תקוותם נכזבה באופן אכזרי במיוחד כשערבים פשטו על החווה, רצחו את הגברים ואנסו את הנשים. גם היום, בחלוף למעלה ממאה שנים, שכונת התקווה לא נותנת סיבה טובה לטפח תקוות.

וזו, אני מניח, הסיבה הטובה ביותר לא להגיע לשכונת התקווה.

 ***

אבל אף אחד לא שאל את בני סכנין אם ברצונה להגיע או לא. אז היא הגיעה, לא לפני שמג'יב בחר בפנייה מוטעית או שתיים. יחד איתה הגיעה, כמו תמיד, קרן אור של תקווה. זאת לא סתם מליצה. זאת מטפורה: קרן האור הזאת גלומה בדמות אדם – וליתר דיוק, דמות אישה. אישה שבמשך שעתיים הצליחה להאיר במעט את האפילה הקודרת שבה היה המגרש שרוי, וגם להשמיע בתוך קקופוניית הקללות קול קורא שנשמע חזק וברור.

כבדה, נמוכה ומבוגרת, פניה חרושות קמטים ושופעות שמחת חיים, שולה עמדה על יד השער המוביל לכר הדשא וארבה לשחקנים. כל אחד, בתורו, נלכד ברשתה ונבלע בין ידיה האוהבות, ואז הנהן בחיוך כשהוכיחה אותו על כך שהוא עולה לדשא ולרגליו כפכפים. בין לבין היא שוחחה עם מאזן גנאיים, יושב ראש הקבוצה, ועם גורמים אחרים בקבוצה. גם אותם היא חיבקה. ואז היא טיפסה ליציע של סכנין, כשבדרך היא גוברת על מדרגות "של בני 15", כהגדרתה.

מי זאת, האישה היהודיה המבוגרת הזו, מורה בגמלאות, שמגיעה למשחקי סכנין בגפה? זוהי, כפי שהכתיר אותה באירוע חגיגי לפני כמה חודשים מאזן גנאיים, "האוהדת מספר אחת של הקבוצה". מדי שבת – בחורף, בגשם ובסופות, כפי שהשתפך אז גנאיים – היא נוסעת מביתה שבשפלה בעקבות הקבוצה, לכל משחקיה באשר הם. רק לקריית שמונה ולחיפה היא לא מגיעה, כי הן קצת רחוקות מדי ובכל זאת יש גבול. גם לירושלים היא לא מגיעה, אבל מסיבה אחרת. היא לא אוהבת להשמיץ, היא מתנצלת מראש, אבל היא מתעבת את אוהדי בית"ר. (בלשון המעטה, היא לא יכולה להתאפק מלהוסיף).

מרוב בושה, היא רצתה להיקבר מתחת לשולחן באותו אירוע, היא מספרת. אבל אין שום דבר נבוך באופן התנהלותה. היא לא מרגישה כמו אורחת ביציע של סכנין. כשאוהדים של הקבוצה נעמדים בקו הראייה שלה ומסתירים לה היא גוערת בהם בתקיפות, ואינה שועה למבט המשתאה של גבר ערבי התמה כיצד זקנה יהודיה מעיזה לרדות בו כך במגרש כדורגל. וכשהיא שומעת את הקללות היא מתקוממת, "למה זבל? לא, לא, לא!". בתחילה היא רוטנת בינה לבין עצמה – האוהדים הללו שקוראים "זבל" הם לא מסכנין, היא קובעת, הם מהמשולש; אוהדי סכנין אף פעם לא מגיבים לפרובוקציות במגרשים שבהם הם מתארחים. היא מסתכלת סביב בלחץ, מחפשת את האוהדים מסכנין עם התופים. ואז היא מחליטה שיש גבול. היא ניגשת להסות את עדת המקללים הערבים, ובהתחשב במחיאות הכפיים הציניות – ייתכן שהיא נחלה הצלחה חלקית.

אותה אסרטיביות נטולת בושה סללה את דרכה לחיק הקבוצה. היא החלה לעקוב אחר הקבוצה לפני שלוש שנים וחצי, במהלך הזכייה ההיסטורית בגביע המדינה. אבל היא היתה אז, ובמשך השנתיים שלאחריה, לא יותר מאשר אוהדת מהשורה. מעמדה השתנה בשלהי עונת הירידה הקשה, כשנפתח עוד פרק בסאגת החיזורים ההדדיים הסדרתיים בין סמלה הבלתי מעורער של סכנין, עבאס סואן, לבין אלופת המדינה, מכבי חיפה. שולה חשה שהיא לא יכולה לעמוד מנגד, והתקשרה לסואן כדי לספר לו איזו טעות הוא עושה. סואן הפנה אותה לגנאיים. מאמצי השכנוע שלה העלו חרס, וייתכן שאין מי שמצטער על כך היום יותר מסואן, כיוון שתחזיתה התגשמה במלואה: הוא נרקב על הספסל של חיפה והיום משחק בקריית שמונה, ואת מעמדו כסמלה של סכנין ירש ח'אלד ח'לאילה. אבל אותן שיחות טלפון הניבו פירות אחרים בלתי צפויים. גנאיים כל כך התרשם מלהט התשוקה של שולה שהוא הזמין אותה למשחק שבו סכנין הגיעה לעירה של שולה. האוהדים המקומיים התפלאו לראות אותה תופסת את מקומה בין אוהדי סכנין, וקראו לה בצחוק "בוגדת".

אבל הם כבר התרגלו, וכך גם אוהדיה של סכנין. שולה קנתה לה מעמד לא רק בקרב ההנהלה והשחקנים, אלא גם בין האוהדים. מספר אוהדים ניגשים אליה במהלך המשחק ומברכים אותה לשלום, ומגדיל לעשות חמודי, שמתיישב מולה כשגבו למגרש ומציע לה גרעינים. "אמא שולה", הוא קורא לה בחיבה. היא, נבוכה משהו, מציעה את הכינוי סבתא. הוא תובע ממנה שתגיע לסכנין שש שעות לפני המשחק הביתי הבא על מנת להתארח בביתו. היא מסרבת להתחייב, אבל מבטיחה שידברו לקראת המשחק. הוא מתרצה וקם ללכת, ולאות פרידה הוא מניף את ידו, שהיתה שעונה כל העת על ירכה, וסוטר לה ברכות על לחיה. אני ושולה מביטים אחד בשני בהשתוממות. "איזה פחד", היא מתוודה. היא לא בטוחה אם מקובל שאישה תתארח לבד בבית ערבי.

אבל זה גם לא כל כך מקובל לראות נשים במגרשי כדורגל בארץ (בייחוד במגרשים ערביים, ועל כך בפוסט אחר), וזה מעולם לא הפריע לשולה. משחר ילדותה לקח אותה אביה למשחקי הפועל הרצליה. הפועל הרצליה נעלמה ממפת הספורט הישראלי מזמן, אבל שולה עוד כאן. בין השאר, היא גם אוהדת של קבוצת כדורסל הנשים של רמת השרון. בבוקר היא מעיפה מבט בכותרת הראשית, אבל רק הראשית, לפני שהיא פונה למדור הספורט בעיתון.

בהמשך עברה לאהוד את הפועל תל אביב, אבל בשנים האחרונות מתעורר בה מיאוס הלך וגדל כלפי מי שמנהל את המועדון. היא סולדת מהאופן שבו זנח המועדון לאנחות שניים מסמליו הוותיקים, יוסי אבוקסיס ושביט אלימלך. אני  מניח ששולה לא הופתעה לגלות שבזמן ההפסד המביש של הפועל תל אביב 2-0 נגד מכבי הרצליה ביום שני האחרון היכה מוני הראל, הבריון שעומד בראש קבוצת הניהול של המועדון, שניים מאוהדיה הבולטים של קבוצתו (אחד מהקורבנות היה מנכ"ל אוסם, גזי קפלן, שלפני שבועיים תרם כסף לבני סכנין; טרם הוכח קשר כלשהו בין שני האירועים). כשבאים לחפש את שורשי בעיית האלימות הפוקדת את הכדורגל הישראלי, צריך להתחיל ממעלה הפירמידה, אצל מוני הראל או גברי לוי, יושב ראש ההתאחדות לשעבר שהיכה עיתונאי לפני מספר שנים.

על כל פנים, כך נפער החור הרגשי בחייה של שולה שלתוכו החליקה בני סכנין. למותר לציין שהם ממלאים את כל צרכיה הרגשיים. היא מאוהבת. מאזן הוא "איש מדהים" ו"מקסים". למאמן אלישע לוי היא רוחשת הערכה אין קץ על כך שהוא נותר בקבוצה על אף שמשכורתו היא הנמוכה ביותר בליגת העל. גם את השחקנים היא אוהבת, ובכלל – "אני כל כך אוהבת את הקבוצה המעורבת הזאת, היא דוגמה לאיך אפשר…"

גם שולה היא דוגמה ל"איך אפשר", איך המפגש בין יהודים וערבים שנערך בחסות הכדורגל יכול להסיר מחיצות ולקרב לבבות. "זה נותן להם המון כשיהודים מזדהים איתם, ולו במישור הספורטיבי", היא מסבירה, כיוון שהמישור הספורטיבי פותח פתח להידברות בנושאים אחרים. והיא לא שמאלנית רדיקלית, היא מדגישה, היא לא מאלה שהולכים להפגנות (ואולי היא לא שמאלנית בכלל; אני לא יודע, לא דיברנו על פוליטיקה. הכדורגל הספיק). היא פשוט אוהבת את חנות הממתקים בסכנין שבה היא עוצרת לפני משחקים. מעברה השני של הגדר, במרחק כמה עשרות מטרים ישבו אנשים – יהודים כמוה, לא שמאלנים רדיקליים, כמוה - שנתנו כמה שעות קודם דוגמה אחרת ל"איך אפשר".

***

והיה גם משחק. שולה חיה אותו. תמליל דבריה במהלכו חושף את עומק רגשותיה כלפי הקבוצה. הוא גם מתאר בתמציתיות מה אירע בו:

"אוי, למי? למי… ואו, יוֹ, יוּ, איזה גנב [1-0]… יש תחושה שהקהל בתוך המגרש… נו תמסור, טמבל [בחיבה אימהית]… אמאל'ה!… אופףףף… אלוהים, מה עכשיו? מה עכשיו… איזה חמור השופט הזה… מה קורה פה היום? [2-0]… אני מרגישה שאנחנו בתוך הר געש [3-0]… מתאבד השוער הזה… לא מאמינה…לאן, טמבל?" בסוף המשחק הטון כבר היה הרבה פחות אימהי. "הם הרבה יותר טובים היום", היא מסכמת באכזבה, "קשה לומר את זה אבל זאת עובדה. מזמן לא ראיתי אותם ככה, תראה איזו בושה. איזה מרגיז הדבר הזה".

ובקיצור: בני יהודה 3, בני סכנין 0. סכנין מפסידה משחק ליגה לראשונה העונה, ויורדת למקום השביעי. עם השריקה, ירדו השחקנים לחדר ההלבשה במהירות והותירו מאחוריהם על כר הדשא לא מעט שאלות, שרק המשחקים הבאים יוכלו לתת להם מענה. פריסה צנועה קידמה את פניהם בעלייה לאוטובוס, וכך הם יצאו לדרך, הדרך הארוכה הביתה.

באוטובוס שררה אווירה של שקט עצור, כמו ביקשו לשמור על כבודו של מת. מי מת? המאזן הנקי מהפסדים, אולי החלום הכמוס על ריצה בצמרת, בוודאי האשליה מלאת-התקווה שההישארות בליגה כבר מובטחת. רק כמה שעות קודם, זמן קצר לפני שמג'יב הלך לאיבוד, האווירה היתה שונה בתכלית. הלילה החל לרדת כשהאוטובוס חתך את מחלף גלילות ובפנים רחשה המולה. ערב רב של אנשים התקבץ בתוך האוטובוס, וכעת הם נערכו לשבירת הצום. החלוץ הזר איליה יבוריאן הגיש ספגטי, העיתונאי סעיד עבר וחילק תמרים ובחלל האוטובוס התאבכו ריחות האוכל עם צלילי הלשונות השונות. קרוב לארבעים אנשים בעלי חזות שונה ורקע נפרד התערבבו זה בזה – רוב ערבי, מיעוט יהודי, אוקראיני יהודי שגדל בארה"ב, זר נוסף שלא ברור אם הוא ארמני או רוסי, וגם קונגולזי – ורק שני דברים איחדו באותם רגעים ספורים את כולם: אוכל וכדורגל. אבל זה הספיק.

וגם זו, אני חושב, דוגמה נאה ל"איך אפשר".

תקציר המשחק: http://www.sport5.co.il/articles.aspx?FolderID=64&docID=26170&lang=HE

סוכה בסכנין, עיר רפאים ברמדאן

חג הסוכות נגמר, אבל הסוכה שלי נותרת. היא לא בדיוק סוכה, היא הבית שלי, אבל היא מקיימת לפחות אחד מהתנאים הנדרשים: במקום שבו מצטלבים הקירות נפערים חרכים דקים ועמוקים, משל הודבקו הקירות יחדיו בדבק (ואם כבר, אוסיף שהילד שצבע אותם גם יצא מהקווים), דרכם ניתן להביט החוצה ולראות בלילה את הכוכבים המאירים את כיפתו הירוקה הזוהרת של המסגד הסמוך. אני לא באמת מתלונן: בבית יש הכל, רק שכמו עם הקירות – מתקבל הרושם שמשהו בחיבורים השונים חורק, שהפרופורציות שלהן השתבשו קלות. במשך זמן רב המגירה העליונה בארון לא נשלפה אלא אם התחתונה נפתחה קודם. חלף חודש עד שהדלת נסגרה בפעם הראשונה, וגם היום אני נדרש להפעיל את מלוא כובד גופי כדי לנעול אותה. אם דלת הכניסה אינה מגיבה אלא לכוח פיזי אלים, הידית לדלת השירותים נענית רק לסיבוב עדין ורגיש, והיא אך הקדמה לשירותים, על מפעלי המים המורכבים שבהם. המזלף (כך קוראים לזה, מסתבר) במקלחת קצת דפוק, אבל הוא מספק חוויית רחצה מתוחכמת בשני שלבים: ראשית מגיעים מים חמים, ישירות מהמזלף; ושנית מטפטפים מים קרים משלוליות שנקוו על התקרה, לשם הם ניתזו מהחיבור הקלוקל של המזלף לברז. רצפת השירותים מושקית בדרכים נוספות: הצינור היוצא מהאסלה דולף, אבל מרשימה יותר היא העוצמה שבה המים היורדים משפריצים מעלה והחוצה, מהאסלה אל הרצפה. בלילה הראשון שלי כאן, כשראיתי שהדברים לא מתחברים זה לזה וששום דבר לא מתאים בדיוק, תהיתי האם זה סמלי, האם אני איני מתאים לסכנין. ואולי יש כאן סמליות, אבל משמעותה התבררה כשונה: כמו הבית, שפגמיו המגוונים נמצאים בשלבים שונים של תיקון (הקצב הממוצע לטיפול בבעיה: חודש), גם תהליך ההתחברות שלי לעיר הוא איטי והדרגתי.

בכל אופן, גם אם עונת החגים היהודית נגמרה אחרי ששיבשה את מהלך הליגה – וגם את מהלך החיים, אני מניח, על אף שבהיעדר מסגרת, כשכל יום הוא עבורי חופש, חופשות ציבוריות מאבדות ממשמעותן – אבל חודש הרמדאן רק עכשיו נכנס לישורת האחרונה שלו. תושבי העיר מציינים זאת בהקלה מלאת הכרת תודה. החג לא רק הופך על פניו את סדר יומם – קמים בארבע, אוכלים, חוזרים לישון, קמים שוב והולכים לעבוד עד הצהריים, שוברים את הצום עם רדת החמה ואז הולכים למסגד, אם כבדות הארוחה לא מכריעה אותם קודם – אלא גם משנה את פני העיר. ברבע לשש באחד מימי החודש הזה, יצאתי מביתי וגיליתי שסכנין הפכה לעיר רפאים. מלבד ילדה שכיוונה מייבש שיער לעברו של מנגל, הרחובות היו שוממים מאדם כמעט לחלוטין ורוב רובן של החנויות היו סגורות. צריחי המסגדים הפיצו אור ירוק בוהק, שעמד בניגוד לגוונים העדינים של השמש השוקעת בשעת בין הערביים. ברקע רעם מואזין ובאוויר עמד ריח חריף של אוכל. אבל עזבו את האוכל, הערבים עצבניים כי הם לא יכולים לעשן, מזהיר אותי וסאם החנווני. בלאל בקושי מצליח לשרוד יום שלם בלי קפה וסיגריות. לקראת סוף הצום, מלין בלאל, קשה לו לדבר. בכתב מצבו  לא יותר טוב: נדרשת לו שעה כדי לכתוב כתבה שהוא מסיים תוך חמש דקות בדרך כלל.

באותו זמן, לא נדרשות יותר משמונה דקות לחסל את ה"אפטאר", ארוחת שבירת הצום. נכנסתי לביתו של חסין, אחיו של בלאל ואיש אשכולות רב פעלים בזכות עצמו, כמו כל אחד אחר כאן, בעצם – הוא עיתונאי ספורט, מורה, וגם עובד בעירייה. כאמור, חלפו רק שמונה דקות מאז תום הצום, אבל כולם כבר היו על סף סיום הארוחה המסורתית, הכוללת מרק, אורז ("אתם מבשלים אורז פעם בשבוע, אצלנו אוכלים כל יום – אוסם צריכה לאמץ אותנו בחינם!" הצהיר בלאל בדרך ל"אפטאר" חגיגי שבסופו תרמה אוסם 250 אלף שקל לקבוצה) ובשר, עם פיתות בצד. באותה ארוחה חגיגית שנערכה בחסות אוסם בכפר עראבה השכן התחוור שהם פשוט לא אוכלים כל כך הרבה ולא, כפי שחשבתי בתחילה, שהם אוכלים כל כך מהר.

בלאל הגיע לאותה ארוחה חגיגית לא בשמחה רבה, שכן המסורת חשובה לו מאוד, והמסורת היא לקיים את ה"אפטאר" אצל אמו. גם נישואיו והמשפחה שהקים לא הפריעו למסורת הזו, משום שהוא יודע כמה היא חשובה לאמו. משפחתו של אחיו חסין, לעומת זאת, עורכת את ה"אפטאר" מדי ערב עם משפחת דודו ושכנו של חסין, ע'זאל, שעובד כירקן בחיפה.

קל יותר להיות נוצרי או יהודי, צחק חסין – הרי המוסלמים מתפללים חמש פעמים ביום, בעוד היהודים רק פעם בשבוע. העמדתי אותו על טעותו, ונזכרתי שמהמפגש עם תושבי סכנין לא רק אני לומד, אלא לפעמים גם הם. אבל הדת לא משחקת תפקיד משמעותי מדי בחייו של חסין. הוא לא מקפיד ללכת למסגד אלא בתקופת הרמדאן, אז הוא נוהג לסור למסגד הצופי המקומי כשעה לאחר שבירת הצום, בשביל "החוויה". ועל כך ביקש החנווני  וסאם שאמסור לו שהוא "מניאק גדול". (לא שוררת בין המשפחות אהבה גדולה – לבלאל הוא קרא בהזדמנות אחרת "אהבל"). עוד לא עשיתי זאת, אבל בכל זאת – גם בענייני דת חסין יכול ללמד אותי דבר או שניים. לפני שהוא וע'זאל קוננו מרה על הדרך שבה הזרים הורסים את הכדורגל הישראלי וחזו את סופו, הסבירו לי קצת על הרמדאן. אבחנתו הראשונה של חסין, הגם שנסמכה על הנחה מוטעית, התבררה כמוצדקת: באסלאם נוהגים הילדים לצום החל מגיל 7, וחובת הצום חלה גם על נשים הרות. רק נשים מיניקות פטורות ממנה.

ואם צומן של נשים הרות מקומם את השקפת העולם הבריאותית שלכם, מה תאמרו על ח'אלד ח'לאילה, קשר הקבוצה ומנהיגה, שביום שבת האחרון התאמן תחת שמש קופחת בחום הצהריים הכבד, תוך שהוא צם – וחולה?! "מי שרוצה יכול ללכת לשתות", הפסיק המאמן אלישע לוי את האימון ושחרר את חניכיו לשתות, אבל רק היהודים והזרים ניגשו להרוות את צמאונם. שאלתי את אסאמה, הפיזיותרפיסט של הקבוצה, שהוא נעים-הליכות ותמיד נחמד ונראה כמו גירסה צעירה וזועפת פחות של מישל דיין (שחקן ומאמן הפועל ירושלים לשעבר), אם אין זה מסוכן עבור השחקנים הערבים של הקבוצה לצום תוך כדי אימון. "לא", הוא השיב בפשטות. למחרת, יום המשחק נגד בית"ר, השחקנים הערבים לא יצומו, הבטיח לי אסאמה, וכך גם הוא. לפעמים הוא צם, ולפעמים לא, הוא הסביר – אבל לא כל כך הבנתי את החוקיות שעל פיה הוא פועל.  

עבד רבאח, מגן הקבוצה, הסביר זאת כך: "זה לא קל לשחק אחרי שצמים כל היום אבל אנחנו כבר רגילים לזה משנים קודמות. צריך לזכור שאנחנו מתאמנים כל השבוע בזמן שאנחנו צמים, למרות שאצלנו אפשר לשבור את הצום ולהחזיר את זה לאחר הרמדאן. אני מעדיף לצום, אלוהים נותן לנו כוח לשחק למרות הצום. הצום נותן לנו הרבה כוח כי אנחנו יודעים שאלוהים איתנו."

אולי הוא נותן להם כוח, אבל אותות הצום ניכרים בהם, כצפוי. אסאמה הצביע על תנועתם הלאה והכבדה של השחקנים במהלך האימון. ההתאחדות לכדורגל באה לקראת הקבוצה וסיכמה עמה שכל משחקיה במהלך החודש יחלו לאחר שבירת הצום. במצרים הפתרון הוא יותר פשוט, כמובן: שם גם האימונים נערכים בלילה. אבל על פי קרלוס אלברטו פריירה, המאמן הברזילאי שזכה עם נבחרת ארצו בגביע העולם, אחר כך אימן את נבחרת סעודיה וכיום מדריך את נבחרת דרום אפריקה, הרמדאן הוא לא הבעיה – ההתמודדות עמו היא סימפטום לבעיה עמוקה יותר. הכדורגל הערבי  לא יתקדם לעולם, לשיטתו, אם השחקנים הערבים לא יסגלו לעצמם גישה מקצוענית יותר ולא יפסיקו להפסיק אימונים לטובת תפילות.

אם יכולתם של השחקנים הערבים נפגעת כתוצאה מהצום, הדבר אמור להיות נכון גם עבור קבוצות ערביות. בעיר שרר חשש מפני משבר הרמדאן המסורתי שפוקד את הקבוצה מדי שנה ומגביל את הקבוצה ל-15% הצלחה, לדבריהם, בתקופה זו. אלא שסכנין, לא בפעם הראשונה השנה, הפתיעה: היא ניצחה בחוץ 1-2 את נתניה, שסיימה אשתקד במקום השני ובמשחקה הבא הביסה את אשדוד באשדוד 1-6; ואז הלחיצה את האלופה בית"ר ירושלים לפני שזו חילצה תיקו 2-2. בשבת היא יוצאת לשכונת התקווה למשחק נגד בני יהודה, משחק שיחתום את תקופת הרמדאן, וגם סדרה של שלושה משחקים נגד קהלי האוהדים הגזעניים ביותר בליגה: מכבי נתניה, שאוהדיה קיללו במהלך המשחק את מוחמד והשליכו מוט ברזל בסופו; בית"ר, שאוהדיה הניפו דגל כ"ך; ובני יהודה, שנחשבת לאחותה הקטנה והלא-כל-כך סימפטית של בית"ר. אחר כך תצא הליגה לעוד פגרה בת שבוע לטובת הנבחרת, ובשבוע שלאחריה תארח סכנין את הפועל תל אביב, שהיא אחת הקבוצות הידידותיות ביותר בליגת העל מבחינת יחסה לערבים.

סוף השבוע הקרוב מסמן גם את תום תקופת ההעברות בליגת העל. החל מיום ראשון לא תוכלנה הקבוצות לערוך שינויים בסגל השחקנים שלהם עד דצמבר. סכנין ניסתה לצרף מספר שחקנים, אך בלא הצלחה. אבל באותו שבוע שבו המשיכה להראות שהתיזה של פריירה הברזילאי לא חלה עליה, היא הראתה לברזילאי אחר את הדרך החוצה, ושחררה לבאר שבע את החלוץ ליאנדרו סימאוני. החלוץ קיבל מספר הזדמנויות להראות את יכולתו, אבל לא ניצל אותן. מלבד המקצוענות וחוש ההומור שהפגין באופן לא טיפוסי, הדבר היחיד שהוא הקפיד להראות, בהנאה וגאווה גדולים במיוחד, היה שרירי הבטן המעוצבים שלו. מעתה, סכנין תיאלץ להסתדר בלעדיהם.

"איך היה? בסדר?" בין צפון תל אביב, עזה וסכנין – דיווח חי (כמעט) משדה הקרב

"תראה את האצבעות שלי", אמר לי הצעיר מטורעאן שניסה למכור לי כרטיסים עודפים בדרך למשחק. הוא הושיט את ידו. הסתכלתי, אבל לא הייתי בטוח למה הוא מכוון. "כל אצבע באורך אחר", הוא הסביר לנוכח המלמול המבולבל שלי, "יש ערבים כאלה, ויש יהודים כאלה". מטפורה יפה, חשבתי – ויותר מכך, מסר יפה. אבל אותן אצבעות סיפרו סיפור נוסף, נחמד הרבה פחות.

מבט נוסף הראה שהידיים רועדות, "כמו זקן", הוא אמר. צורתן של חלק מהאצבעות היתה מעוותת. לפני שש שנים וחצי הוא נכח במשחק האליפות של מכבי חיפה נגד מכבי תל אביב בקריית אליעזר, משחק שהבטיח חגיגות אליפות בסופו, אבל נגמר באסון. עשרות אוהדים נמחצו אז כנגד גדרות האצטדיון. בזיכרון הקולקטיבי נחרת שמו של אמיר רנד, שהפך לצמח, אבל היו קורבנות רבים אחרים, מפורסמים הרבה פחות. הצעיר מטורעאן הוא אחד מהם. ידיו נפגעו באותו יום, ומאז הוא לא עשה כלום – באופן מילולי. הוא עזב את בית הספר לפני הבגרויות של סוף י', הוא לא התגייס למשטרה כמו חבריו, ובשש השנים האחרונות הוא גם לא עובד. מה הוא עושה? מחכה למיליוני השקלים שעומדים על הפרק בתביעה שטרם נסתיימה. בינתיים הוא לווה כסף מאחיו. כשהכסף מהמדינה יגיע, הוא מבטיח, הוא יחזיר להם.

לקריית אליעזר הוא לא חזר מאז אותו משחק, על אף שהוא אוהד את מכבי חיפה בראש ובראשונה. למשחקים של סכנין הוא מגיע רק כשהיא נגד בית"ר. בלאל, עיתונאי ומורה שמסקר את הקבוצה בשלושה כלי תקשורת שונים, מספר שאלו האוהדים שמפחידים אותו – האוהדים שלא היו באצטדיון דוחא מאז המשחק האחרון נגד בית"ר. אבל הצעיר מטורעאן לא בא לכאן בציפייה לאלימות. הוא היה כאן במשחק ההוא לפני שנתיים, אבל לא היה מעורב במהומות, כיוון שהדודים שלו (אבא שלו מת לפני שבע שנים, הוא מציין) לקחו אותו ברגע שהן החלו ונסעו מיד הביתה. הוא לא בא לכאן בגלל הפיקנטריה הלאומנית, הוא מסביר.

גם הגזענות של אוהדי בית"ר לא מזיזה לו. "חי פה, מת פה, ילדתי פה [נולדתי פה, הוא התכוון]", הוא מצהיר, ורומז לכך שאף אחד לא יזיז אותו מכאן. "זאת המדינה שלי, אני ערבי-ישראלי", הוא מסביר, ומתעכב בייחוד על שתי המילים האחרונות. אז למה דווקא למשחק הזה הוא בא, רק למשחק הזה, של סכנין נגד בית"ר, אבל לא סכנין נגד חיפה, נגיד?

התשובה לשאלה הזו לא היתה ברורה. שחום עם פאות דקות שהתחברו לכדי זקן, הוא דיבר בחופשיות ובפתיחות, וכששמע שאני גר בסכנין בירך אותי ב"אהלן וסהלן" (אף אל פי שהוא לא…), אבל הוא גם היה עסוק בעניינים דוחקים יותר. למשל, להיפטר מכל הכרטיסים של חבריו שלא הגיעו, שאותם הוא קנה ב-120 ₪ (מחיר נקוב 80 או 40) ורוצה למכור ב-150. האם הצליח? גם לשאלה הזו אין לי תשובה. אבל השאלה היותר חשובה, רגעים ספורים לפני משחק שהכרטיסים עבורו נמכרו כולם לפני חמישה ימים, היא איזה משני הסיפורים שמספרים אצבעותיו יסופר שוב הערב. הכדורגל הישראלי ידע סיפורים יפים על דו-קיום הטרוגני, וגם סיפורים מכוערים על אסונות אלימים. תחת איזה ז'אנר ייכנס המשחק הזה? הלמות התופים המתלהמים, שקידמו את פני המשחק בעקשנות בשבועיים האחרונים, לא בישרו טובות. 

***

על פי גישה סוציולוגית אחת, חשיבותו של הספורט בחברה המודרנית טמון ביכולתו לעשות סדר בעולם שבו הזהויות והמהויות נטשטשו. בזכות חוקים שמקנים לו מראית עין של שוויון, תחרויות ספורט משמשות כניסוי מבוקר המאפשר לקבוצה חברתית אחת למדוד את עצמו ביחס לקבוצה חברתית אחרת, ובכך להגדיר את זהותה. כך, עבור מי שמזדהה עם בני סכנין או בית"ר ירושלים, חשיבותו של המשחק חורגת בהרבה מהשלכותיו על המירוץ לאליפות של ליגת העל העונה. וזה בהחלט מובן, משום שכמשחק כדורגל העומד בזכות עצמו, בשלב מוקדם מאוד של ליגה זניחה למדי שהפונקציה העיקרית שלה – לקבוע מיהי קבוצת הכדורגל הטובה ביותר בישראל בעונת 2007/8 – אינה רלבנטית זה שנה ומתנהלת מאז מתוך אינרציה בירוקרטית לפרוטוקול בלבד, באמת אין לו חשיבות גדולה מדי.

ולכן אין שחר להצהרה של יצחק שום, מאמן בית"ר, כי "בסופו של דבר המשחק והיריבות היא רק על כר הדשא". היא רק מחזקת את דימויו של הספורטאי המקצועני כפרימדונה המכונסת בתוך עולמה הצר. שהרי אם בתודעתם של אותו "קומץ" אמורפי מאוהדי בני סכנין ובית"ר ירושלים שתי הקבוצות אינן שלוחות של ההסתדרות ושל ארקדי גאידמק, בהתאמה, אלא נציגות של הציבור הערבי והציבור היהודי, שבהצלחת כל אחת מהן כרוך דימויו העצמי של ציבור שלם – אז היריבות ביניהן היא לא פחות מאשר הסיבוב השני בקרב ההיסטורי בין דוד לגלית, סופרבול הלאומנות. אלא שהפעם, כמובן, יחסי הכוחות התהפכו: בית"ר בתפקיד גלית, חמושה בכל השחקנים שאפשר לקנות ב-130 מיליון שקל, נגד בני סכנין, שביום חמישי הצליחה לגרד עוד 250 אלף שקל כתרומה מאוסם.

אבל מאחורי ההילה המיתית האופפת את האלוזיה התנ"כית, מצטיירת תמונה הרבה פחות גרנדיוזית: שני ילדים חמומי מוח נקלעו לקטטה בחצר בית ספר, ומסביבם מתגודד קהל צמא דם שכל רצונו ללבות את היצרים. ואולי עדיף היה, במצב כל כך מתוח ורגיש, בעיצומו של חג הרמדאן ויום לפני תהלוכה לזכר שני הרוגים מבין תושבי העיר באירועי אוקטובר, לו שאר המשתתפים היו נוהגים כמו שום ומתרכזים בכישורים שהביאו אותם עד הלום, כלומר כל אותן מיומנויות שבאות לידי ביטוי בעת המגע עם הכדור. אף על פי שאפשר להעריך את כנותו, קשה להבין איזו תועלת תצמח מדברים כמו אלו שאמר עבד רבאח בערב המשחק: "אוהדי בית"ר הם שונאי ערבים – הם שייכים לקבוצה המסמלת את הימין הקיצוני במדינה, קבוצה שלא אוהבת ערבים".  

אם את דברי רבאח ואחרים אפשר להצדיק, או לפחות להבין על רקע תחושת העלבון העמוקה המקוננת בקרבם, קשה יותר להבין מה מניע את שחקני בית"ר. לדברי קפטן הקבוצה, יואב זיו, "ברור שאנחנו רוצים לנצח את המשחק הזה יותר מכל משחק אחר". בעיתונות דווח כי הדבר נכון גם עבור שאר הקבוצה: "שחקני בית"ר מקווים לא לאכזב את אוהדיהם ולא למעוד דווקא נגד הקבוצה אותה הם מעוניינים לנצח יותר מכל." והשאלה היא למה – איזה איום מהווה סכנין עבור בית"ר? כקבוצה שעלתה זה עתה לליגת העל, שבעיני עצמה אינה יותר מקבוצת תחתית שבמזל נהנית מתקופה של חסד, הם ודאי לא מהווים איום ספורטיבי. אולי זיו נשבה בקסמו של דימוי המטומטם של דוד וגלית, ומאמין שעליו מוטלת האחריות לייצג את אותו עדר שהולך בעקבותיהם באש ובמים, ולבטא נאמנה את עולם האמונות והדעות שלהם. ואולי הוא עצמו חושב כך. הציפייה ששחקנים מקצועניים ישמשו מודל לחיקוי עוברת אט אט מן העולם, אבל האם זה מוגזם לצפות שלא יחקו את אוהדיהם?

התקשורת, מצידה, לא עשתה הרבה כדי לשפר את המצב. התייחסויות מקצועיות או טקטיות לצפוי במשחק עצמו טבעו תחת נחשול הידיעות העוסקות בסידורי האבטחה. ב-ynet הכתירו את המשחק "הקרב הגדול". אבל על רקע הכנות המשטרה למשחק, אולי אוסף מטפורות מלחמה הם לא כלים רטוריים ריקים בידי התקשורת, אלא תיאור הולם למהלך האירועים? על פי העיתונות, מדובר ב"מבצע צבאי לכל דבר". בשמיים יחוג מסוק משטרתי שיכוון את הכוחות. במטעים, שבימים כתיקונם משמשים לגידול סמל אוניברסלי של שלום, יארבו שוטרים לאוהדים שבכוונתם לעורר בעיות. משם, בדרכים עוקפות, ייכנסו לעיר האוטובוסים של בית"ר ואוהדיה. המטרה, כך מדווחת העיתונות, היא לא לאפשר אפילו "הצטלבות מבטים" – שלא לדבר על החלפת מלים. אפילו עוצר יהיה: המשטרה ביקשה מתושבים המתגוררים בשכנות למגרש לחזור לביתם עד השעה שש.

לזה בדיוק התנגד מאזן גנאיים, יו"ר סכנין, שסירב לקבל את דרישות האבטחה של המשטרה, לא רק בשל העלויות הכבדות שיאפסו את ההכנסות, אלא מתוך עניין עקרוני: "אני לא מוכן לארח משחק במקום שנראה כמו בסיס צבאי", אמר. (אמן). התוכנית האלטרנטיבית שגיבשו בהנהלת סכנין היתה… אממ, משפחתית יותר: להציב אנשי הנהלה, ובראשותם את גנאיים, בצמתים שמחוץ למגרש מיד לאחר המשחק, על מנת לוודא שהאוהדים שבים לביתם ישירות מהמשחק ולא מתעכבים ומסתבכים בבעיות.

ואולי זו לא תמימות, אלא היתממות. כי בתוך קהל אוהדי בית"ר, שרובם אולי שוחר שלום, ישנו גם רואי רחמים, שאמר, "מה אנחנו כבר עושים? מקללים נביאים? המשחק לא יעבור בשקט, כי אוהדי סכנין שורפים דגלי ישראל ושורקים בוז בהמנון. אוהדי בית"ר לא פוחדים לבוא, אבל אוהדי סכנין באים לריב בשביל לסגור חשבון ולחמם את האווירה". אין דוגמה טובה יותר לחוסר רגישות תרבותית מאשר שאלתו הרטורית. העניין היחיד שטרד השבוע את מנוחתו של גנאיים יותר מהמצור המשטרתי על סכנין, הוא איום הקללות נגד מוחמד. את דבריו של רואי רחמים אפשר היה לפטור כנאצות של קיצוניים אלמלא אוהד מתון יותר התבטא כך, "ברור שלא נבוא לריב בתוך סכנין, אנחנו לא טיפשים בשביל לעשות את זה. רק אם הם יעשו פרובוקציות אז נגיב, אבל לא נתחיל מכות". כלומר, לא תהיה להם בעיה להחזיר. אם זה לא היה מחריד, זה יכול היה להיות מצחיק. ואם זה לא מספיק מחריד, אפשר תמיד לעיין בטוקבקים באתרים השונים, על אף שזה באמת לא מומלץ.

גם בצד של סכנין, כמובן, לא חסרים פרובוקטורים. הרי האצטדיון לא התמלא הערב לראשונה העונה מתוך הציפייה לראות את הכדורגל האטרקטיבי שמפיקים חניכיו של יצחק שום. בלאל כבר העלה במרומז את התהייה לגבי כל אותם אוהדים שזהו משחקם הראשון מאז המשחק הזכור לשמצה נגד בית"ר לפני שנתיים, האם אינם חוזרים לכאן מתוך ציפייה לשחזור האירועים.

וכך, בין הנפצים המתפוצצים בלילה הנעים, דבריו של אורוול מעולם לא נשמעו מפחידים יותר. "ספורט הוא מקור בטוח לשנאה", הוא כתב, ואף כינה ספורט "חיקוי למלחמה" ו"מלחמה מינוס ירי". "כבר יש מספיק בעיות אמיתיות בעולם", הוא סיכם, "ואל לנו להוסיף להם ולעודד אנשים צעירים לבעוט זה בזה לקול שאגות הקהל המוטרף". 

***

ככלות כל הדברים האלה, נותר רק עניין פעוט אחד – המשחק. כלל לא היה בטוח שיש למה לצפות. טיבם של משחקים שהציפייה לקראתם נבנית באופן מתלהם במשך תקופה ארוכה – כמו, לדוגמא, הסופרבול – לאכזב. באופן מפתיע למדי, הוא לא. מלבד, אולי, את אלו שלא באו כדי לראות כדורגל. הכדורגל לא היה מבריק, הוא היה די מבולבל ומבולגן, אבל הוא היה מבדר, והמשחק היה מותח, והיו בו לא מעט שערים.

שלושה מחסומים עברתי בדרכי למגרש. בראשון עברתי כי אני נראה יהודי; על פני השני חלפתי כי שמי היה כתוב ברשימת המורשים בכניסה; וגם את השלישי צלחתי, לאחר המתנה ארוכה, כשדובר הקבוצה נופף לי ממרפסת סמוכה. זה אולי לא נשמע קפדני ביותר, אבל ההפרדה ההרמטית בין קהלי האוהדים נשמרה. דחוקים בפינה הרחוקה ביותר של היציע, מוסתרים על ידי יריעה ירוקה, אוהדי בית"ר לא נראו וגם לא נשמעו, ממש עד לשריקת הסיום.

שעה שהתיישבתי ביציע, נותר לי רק מחסום אחד אחרון – המחסום החברתי. "לא שוטר סמוי, נכון?" שאל האוהד שישב לצידי, בצחוק. אני חושב. כשהסברתי מה מעשיי, פנה אליי אוהד אחר בחיוך רחב וביקש, בצחוק, שלא אתעד את הקללות. את הבטחתי לא אפר, רק אספר שרובן הגדול לא חרג מהמקובל במגרשי כדורגל (או, אם יותר לי לשאול את הלשון הנקיה שבה השתמש השבוע פרקליטו של מאמן הניו יורק ניקס איזייה תומאס כדי לתאר במהלך משפט את צורת הדיבור הזו: "שפת חדר הלבשה"). כלומר, שלושת הזי"נים: זבל, זונות ואצבעות משולשות. נשמעה גם עוד קריאה, שנראתה לי סרת-טעם במיוחד: "מלחמה".

הכרוז נטל את רשות הדיבור וביקש לברך את כל הבאים… בערבית. ואז, סוף סוף, היה המשחק מוכן להתחיל. לא בלי תצוגת תכלית אחרונה של המשטרה, כמובן. עם אורות כחולים-אדומים מהבהבים ואלומת אור רועדת שתרה באפילה אחר אסירים הנמלטים מהכלא – אני מניח – המסוק המשטרתי עבר מעל ראשינו. כששמעה היום על המסוק הצפוי במהלך שיחת טלפון אקראית, ידידה שלי שאלה בהלם: "איפה אנחנו חיים?" איפה היא חיה? היא חיה בצפון תל אביב, וסכנין היא לא צפון תל אביב. אבל היום, סכנין גם לא היתה סכנין. "נותנים לנו תחושה שעזה פה", הפטיר האוהד שלידי במרירות.

הוא בקושי הספיק לומר… בדיוק את המשפט הזה, וכבר היתה התוצאה 0-1 לטובת בית"ר, משער בנגיחה של הברזילאי רומולו, אחרי דקה וחצי בלבד. הקהל הוכה בהלם, וכך גם השחקנים. "אבודים", מישהו תיאר אותם. הפסימיים שבין אוהדי סכנין עשויים היו לחשוש שהשער הפתאומי סימן לא רק את סופו של המשחק, אלא גם את סופה של פתיחת העונה העל-חלומית של הקבוצה.

ואולי שחקני בית"ר חשבו כך גם כן. "נשבע לך, הם לא מפחידים – הם לא משהו", הצהיר אוהד אחר, כמו חזה את העתיד – חלוץ סכנין יבוריאן השווה את התוצאה בשער גמלוני טיפוסי, בתום מבצע קבוצתי נאה. "שער יפה, לא?" ביקש אחד האוהדים החוגגים את אישורי. יותר מיופיו של השער, מרשימה היתה היכולת לחזור למשחק.

מסכת ההפתעות לא נגמרה: לקראת סוף המחצית הראשונה הדהים הצעיר היהודי שכוכבו נוסק במהירות, מאור בוזגלו, בבעיטה מזווית קשה, והכניע את שוער בית"ר. לא כל הצופים הספיקו לקלוט מה קרה עד שבוזגלו קם מתוך ערימת השחקנים והפריח לאוויר נשיקה מלאת רגש. הפסקת המחצית סיפקה הזדמנות נוספת לעכל את שקרה, אבל היה אוהד אחד שסירב: "לא הגיוני". באותו זמן, אחרים הגו בקול ביטוי שאף אחד לא יכול היה להעלות במחשבתו לפני ארבעה משחקים – "מקום ראשון"… אבל היה גם מי שהצביע על כך שיש "אווירה כאילו המשחק נגמר".

משחקים של בית"ר השנה לא נגמרים עד שבית"ר לא מחליטה שהם נגמרים, עד כדי כך גדול הביטחון של בית"ר ביכולתה – או אולי זה רק הזלזול ביריבותיה. בפעם השלישית העונה חזרה בית"ר מפיגור, והשוותה במרחק של 5 דקות בלבד משריקת הסיום, ברגע של חוסר אונים בהגנת סכנין. "יא חלש, יא מטומטם, לך הביתה", פרק האוהד שלצדי את תסכולו על אלישע לוי, והזכיר שלא רק לדגים מיוחס זיכרון קצר במיוחד (שיטוט קצר באינטרנט מעלה שזה לא הוגן כלפי דגים, מסתבר שיש להם זיכרון לכמה ימים לפחות). יבוריאן עוד הספיק לפספס הזדמנות אחת לקראת הסיום, אבל דווקא התעוררותם של אוהדי בית"ר היוותה אקורד סיום הולם למשחק. אם אוהדי האלופה מחשיבים תיקו בסכנין כהישג, אלישע לוי ככל הנראה לא יותר מדי מטומטם. היו גם אוהדים שהכירו בכך. לאחר ששחקני סכנין הודו לאוהדיהם, הקשר ח'אלד ח'לאילה, הסמל המקומי, ניגש לאוהדים שרכנו מעבר לגדר, והם ניחמו אותו: "אין דבר".

האוהדים עשו את דרכם מחוץ למגרש. לאחר שקבוצתם הוכיחה שמקומה בצמרת הליגה מוצדק, וקיבלו לגיטימציה מאוהדי בית"ר שנואי נפשם, הם היו עסוקים בניסיון להשיג לגיטימציה מהצלע השלישית במשולש במשחק האמיתי (ואני לא מדבר על זה שהתרחש על כר הדשא) – המשטרה. "כל מה שרע לבית"ר זה טוב" הזדהה שוטר אחד, בזמן שאוהד אחר שאל שוטר שעמד בחוץ, חסר מעש, "איך היה? בסדר?". השוטר פרש את ידיו לצדדים ומשך בכתפיו. 

כדי להוסיף מימד אינטרקטיבי משהו לבלוג, אני מצרף לינק שדרכו ניתן לצפות בתקציר המשחק – http://www.sport5.co.il/Articles/Article.64.25960.html