ההקדמה שהתכוונה להיות קצרה ויצאה – קצת – מכלל שליטה

הקדמה קצרה, שאני מתחיל להשתעמם מלמחזר גירסאות שונות שלה כבר כמה חודשים, בניסיון להסביר למה אני עושה את מה שאני עושה:

הרעיון נולד לפני שנתיים וחצי או שלוש, ושאב את עיקר השראתו מספרו של הסופר האמריקאי היהודי זוכה-הפוליצר H.G. Bissinger, Friday Night Lights  (הייתי מצרף קישור, אבל עסקי הבלוגוספירה חדשים לי, אז בינתיים תצטרכו להסתדר לבד). על בסיסו הופקו ברבות השנים סרט (אל תראו!) וסדרת טלוויזיה (אמורה להיות טובה, אבל נמצאת בסכנת ביטול אחרי עונה אחת). על כל פנים, לשם כתיבת הספר עבר ביסינג'ר בשלהי שנות ה-80' לגור בעיירה שכוחת-אל בערבות טקסס בשם אודסה, כדי לעקוב אחרי עונת הפוטבול של קבוצת התיכונים המקומית. מה שיצא הוא סיפור שנוגע ללב ושובר אותו, על האופן שבו חיי עיירה נואשת, שכלכלת הנפט שלה קרסה ושנעדרה כל תרבות בילוי אחרת, סבבו סביב הצלחת הקבוצה באופן מוחלט ומעוות.

מכל מיני סיבות, שחלקן אולי לא מוצדק, ה-Permian Panthers הזכירו לי את בני סכנין, שבאותו זמן שיחקו בליגת העל של הכדורגל הישראלי לראשונה בתולדותיהם. הם בילו בה שלוש עונות שבמהלכן הגיעו לפסגות שהכדורגל הערבי כלל לא העיז לחלום עליהן – הם לא רק שרדו, הם תקעו יתד בליגה ואולי גם בלב הגזענות שקיבלה את פניהם בחלק ממגרשי ליגת העל; הם לא רק זכו בגביע מדינה, הם גם ייצגו את המדינה באנגליה. אבל דרכם לא היתה סוגה בשושנים, ובתום שלוש שנים טעונות ושוחקות תש כוחם והם ירדו חזרה לליגת המשנה. באופן מרשים למדי ובכלל לא טיפוסי, הם הצליחו לשוב לליגת העל תוך עונה אחת בלבד.

אם הם לא היו כאן – גם אני לא. אבל הם לא הסיבה היחידה שאני כאן: אני כאן כדי ללמוד לדבר ערבית כמו שצריך, כי אם לומדים כאן אנגלית מהכיתות הנמוכות ביותר בבית ספר יסודי, זה ביזיון שיש חטיבות ביניים שמציעות בחירה בין ערבית לצרפתית, ותיכונים שלא מחייבים את למידתה כלל. (לא שהבגרות בערבית שווה הרבה, אבל בכל זאת). ואני כאן גם משום שגם זאת ישראל, וזה מדהים להרהר בכך כשהעין תרה לחינם אחר מדרכות או מתקני מחזור לבקבוקים – או אפילו כתובת. אני כאן חודש וחצי, ואני עדיין איני יודע מה שלי. חבר שבא לבקר אותי כאן ניסה ככל יכולתו, אבל פשוט לא הצליח להימנע מלפתוח כל השוואה בין סכנין לערים יהודיות במשפט, "בישראל…". אבל גם הולנדיות שבאות להתנדב כאן עושות הבחנה בין ישראלים וערבים, ושוכחות שהערבים שכאן גם הם אזרחי ישראל. לראות תרבות שונה בהודו זה אולי פוקח-עיניים ומרחיב-אופקים וחשוב, אבל להכיר את תרבות "האחר" הערבי, זה שגר כאן ויודע עברית ולא הולך לשום מקום וגם לא צריך ללכת לשום מקום ("גם לנו אין ארץ אחרת", קוראים לאחד הסרטים על הקבוצה) – זה קריטי וחיוני. או אולי רק דרך להפגין כבוד בסיסי.

את שתי המטרות האחרונות קשה לכמת ולהעריך במונחים קונקרטיים, אבל את המטרה הראשונה לא הצבתי לעצמי בעלמא. את הסיפור של בני סכנין אני רוצה לכתוב בספר. לאנשים שאני מספר זאת קשה לפעמים להתמודד עם הרעיון, ומכיוון שאני מעדיף לא לייחס זאת לזלזול ביכולותיי, אני מניח שזה נובע מכך שהספרות הישראלית סובלת מלקונה שלא מאפשרת להם להתמודד עם הרעיון, כיוון שעצם המושג "ספר ספורט" זר להם. באנגליה ובארצות הברית אפשר להיכנס לחנות ספרים ולבלות בה שעה או שעתיים במעבר בין המדפים שעליהם נמצאים ספרי ספורט, שחוברו על ידי סופרים נחשבים ועטורי פרסים שספריהם האחרים עוסקים בנשיאים ומלחמות. בחנויות ספרים ישראליות אפשר לבלות שעה או שעתיים, אבל רק משום שזו כמות הזמן שתידרש למצוא ספר ספורט חבוי באחת הפינות המאובקות של החנות. אמנם יש ספרות ספורט בישראל, אבל היא מורכבת מערימה לא כבדה של ספרים שנכתבו בידי אקדמאיים ועמוסים לעייפה בז'רגון (עם יוצאים בודדים מאוד מהכלל). חלקם לא רע, אבל גם לא קריא. מיעוט מספרי ספרות הספורט העולמית תורגם לעברית, אבל כפי שלמדתי בצבא – תרגום הוא רמייה.

ואני חשבתי שאם Friday Night Lights, ורבים אחרים כמותו, קצרו הצלחה גדולה, אין סיבה שלז'אנר הזה לא תהיה תוחלת גם בארץ. אדרבה, הסיפור של סכנין הוא מעניין הרבה יותר מזה שאירע בטקסס. את ייחודה של סכנין קשה לתמצת: חמישית מאוכלוסיית ישראל ערבית, אבל סכנין היא הקבוצה הערבית היחידה בליגה הכדורגל הבכירה של ישראל (מצד שני, ואולי זה רק הופך את הנתון הקודם למפתיע עוד יותר: 40% מקבוצות הכדורגל הרשומות בהתאחדות הן ערביות, הווה אומר פי שניים מחלקם באוכלוסיה!). במהלך כמעט שלושים שנה שבהן הופך הכדורגל בהדרגה ממשחק לסחורה, שבהן לא זכתה באליפות אף קבוצה שלא משלוש הערים הגדולות, הצלחתה של סכנין, שמדורגת במקום ה-178 מתוך 210 רשות מקומיות מבחינה מצבה החברתי-כלכלי, זועקת להסבר. עידן הבעלות הפרטית בכדורגל הישראלי החל לפני 15 שנה, וסכנין כיום היא הקבוצה היחידה בליגת העל שנותרה מיותמת מבעלותו של אוליגרך, או, בצר לה – סתם מישהו עשיר.

אבל מה שמעניין באמת הוא שכל אותם נתונים שנראים כל כך מרשימים על הנייר לא תמיד מתיישרים עם המציאות. היחס בין גודלה של סכנין לבין מספר אוהדיה הוא הגבוה ביותר בליגת העל – אבל מדוע, אם כן, לא התמלא מגרשה במשחק הביתי הראשון בליגה, אחרי הצלחה סנסציונית במשחק הראשון, עם שובו של סמלה הגדול ביותר לעיר שאותה נטש? סכנין היא אמנם "קבוצת הדגל" הראשונה של הכדורגל הערבי בישראל, אבל באופן פרדוקסלי, בניגוד מוחלט ל"קבוצות דגל" אחרות בעולם (סלטיק הקתולית בסקוטלנד, לדוגמה) – היא לא מניפה אותו!

העונה הנוכחית רק מוכיחה את ריקנותם של כל אותם סטריאוטיפים. אחרי שלושה מחזורים, הקבוצה הענייה ביותר בליגה נמצאת במקום השני, מרחק ניצחון אחד מהמקום הראשון. יתרה מזו, סכנין היתה השבוע לקבוצה האחרונה בליגת העל שמפסידה במשחק רשמי, כשנכנעה למכבי פתח תקווה 2-0 בגביע הטוטו (וגם שם היא נמצאת במקום הראשון). כולם חזו שעם בוא הרמדאן תתברר הצלחתה של הקבוצה כמקרית, אבל אז היא ניצחה בביתה של הקבוצה שסיימה אשתקד במקום השני. וביום ראשון מגיעה לכאן אלופת השנה שעברה, בית"ר ירושלים, זו שנמצאת גם השנה במקום הראשון – אבל לאף אחד, כמובן, לא איכפת מהמשחק עצמו, רק מכל הבלאגן שסביבו. ויש לכך סיבה טובה: בסקר שנערך בבתי הספר התיכוניים בסכנין מנו לא מעט מהתלמידים את המשחק הקודם נגד בית"ר, שלווה במהומות אלימות, כאחד המאורעות ההיסטוריים שהשפיעו יותר מכל על זהותם הלאומית, לצד אירועים היסטוריים זניחים כמו יום האדמה. 

כן, אני יודע: אם המטרה היא לכתוב ספר למה אתם קוראים בלוג? אני לא כל כך בטוח, ואני לא תכננתי את זה, אבל נראה לי שזה קשור לכך שהקרן החדשה לישראל ביקשה ממני משהו בסגנון. ומשום שההקדמה כבר לא כל כך קצרה, כפי שהבטחתי, אני אסיים כאן. לבינתיים. (זה לא אמור להישמע כמו איום).