"אני אף פעם לא מרגיש בבית באמריקה כבמשחק בייסבול"
- רוברט פרוסט
חלק א': הקדמה
לא מזמן פתחו אטליז מתחת לבית שלי בסכנין, "אטליז דוחא". אבל מי שרוצה ללכת לשוק בשר יכול פשוט לגשת למגרש הכדורגל דוחא. באימון עצל באמצע מאי נכנס לאצטדיון אדם גנאי שחור, מלווה במזכיר הקבוצה. אפסנאי הקבוצה פנה בקול ליו"ר הקבוצה, "זה קשר?" "לא", השיב היו"ר, "חלוץ". הוא ניגש אליו, כרך את ידו סביב כתפו, ופתח איתו בשיחה כפי שהוא פותח בשיחה עם כולם, "חביבי…". הוא העביר יד בשיערו הקצר וצחק על כך שלא יזדקק לתספורת. תוך זמן קצר הצטרף גם מנהל האצטדיון ואחרים, נקבצים סביבו כאילו היה מוצג במוזיאון. היו"ר קרא למאמן לראות את הרכש החדש. "?Speak English", שאל אותו המאמן בזמן שסקרו אותו עיניו מכף רגל ועד ראש. הוא שאל אותו אם נאה המקום בעיניו, ושב לאימון שהתנהל בשקט, ברוגע, על מי מנוחות. השחקנים שייטו בקלילות על פני המגרש, לנגד עיניי נמוגים מדמויות תלת-מימד על דשא לצורות דו-מימדיות בספרי ההיסטוריה.
תל גרעינים נערם בפינת היציע. משב רוח חצה את האצטדיון והרים באוויר את יתר הפסולת וסובב אותו סביב במעגלים לאים. ואני תהיתי, האם כך נראה "פח הזבל של ההיסטוריה"? האם אצטדיון דוחא משמש כפח הזבל של כל ההיסטוריה, או שמא יש הרבה פחים קטנים, ודוחא רק אחד מהם? ואם ספורט אינו תחום ראוי שיכתבו עליו היסטוריה, לאן ילכו הזכרונות שלי מהעונה הזו?
בשבועיים שביליתי בארה"ב בתחילת החודש שעבר, עם סיום העונה של סכנין, הזדמן לי להרהר בשאלה ולראות איך משמרים זיכרון בתרבות ספורט קצת פחות פרימיטיבית. בשעה שתקשורת הספורט בארץ חולה בקדחת הצהובה של "פרסום ראשון"(!!!), הספרים החדשים ביותר על מדפי ספרות הספורט בחנויות ספרים אמריקאיות (מדפים?! בארץ יש בקושי ספרים) עוסקים בסוס מירוצים מתחילת המאה – המאה הקודמת, זאת אומרת – ובמשחק פוטבול מ-1958. אולי אלו ספוקלציות ושמועות שגורמות לנו לפתוח את העיתון במדור הספורט מחר, אבל זכרונות ספורט מהילדות מבטיחים שנעשה זאת גם בעוד 20 שנה.
***
אחרי שהתפניתי מהאירוע המשפחתי שלשמו טסתי, נותרה המטרה האמיתית – לדחוס כמה שיותר משחקים ואתרי ספורט בתוך שמונת הימים הנותרים. נסעתי מניו יורק לניוארק כדי לשכור רכב במטרה לנסוע צפונה, ועל אף שמיד פניתי מערבה והלכתי לאיבוד בניו יורק ובמבוך גשרי האגרה שלה, ההתחלה בישרה טובות: עצרתי באיזור שירות על שם וינס לומברדי, מאמן הפוטבול המיתולוגי, ובו תחנת דלק שמציעה ללקוחותיה את "הדלק הרשמי של נסקאר", ליגת מירוצי המכוניות. התאפקתי, אבל היתה בידיעה הזאת משהו מרגיע – אני לא לבד במקום זר לחלוטין. זמן קצר לאחר מכן, נזקקתי למלוא ההשראה שנהגי נסקאר מסוגלים להעניק לי, לכל התושייה שהם יכולים לספק לי. מה ג'ף גורדון היה עושה?
באמצע כביש מהיר סואן, כשמכוניות חולפות על פניי מימין ומשמאל ומשאית עצבנית מתקרבת מאחור, דוושת הגז הפכה לפתע – דרך פלא – לבלם. עם מיומנות כשל ג'ימי ג'ונסון הצלחתי לסטות לשולי הכביש, לקול צפירותיו הנרגנות של נהג המשאית. התקשרתי לחברת ההשכרה, שהפנתה אותי ליצרן, שהסביר לי שאם אני רוצה לשכור מכונית אז זה לא המספר הנכון (אה, באמת?) ולבסוף הפנה אותי לגורמים אחרים, שהחזיקו אותי על שיחה ממתינה במשך חצי שעה, שבסופה הסבירו לי שמי שמבינה בזה בדיוק יצאה להפסקה אז אם אפשר להתקשר חזרה בתוך מספר דקות. כעבור חצי שעה, נציג מטעם היצרן אישר שהמכונית באמת… מקולקלת, ושצריך להזמין גרר. כך אמרתי, מילה במילה, לנציג חברת ההשכרה, שהודיע לי בחגיגיות שאין לו סמכות להזמין גרר לכביש מהיר, שרק אני יכול לעשות זאת. ברוב אדיבותו, הוא סיפק לי את המספר.
"אתם השכרתם לי רכב מקולקל ואני צריך להזמין גרר?" הפנייה שלי להיגיון היתה כנקישה על עץ חלול. "אני מקריא לך מספר החוקים!", הוא התפאר. ממש מעניין אותי. לצערי הרב, לא היתה לי אפשרות להמשיך איתו בשיחה, כיוון שמלאי הדקות בפלאפון הלך והדלדל ולבסוף אזל. הנציגה האדיבה של חברת הפלאפונים הודיעה לי שאין באפשרותי לחדש את מלאי הדקות בפלאפון. אמנם יש לי כרטיס אשראי בינלאומי – אבל הוא לא הונפק בארצות הברית.
שקוע במחשבות על הפרובינציאליות של ניו יורק, תקוע על כביש מהיר עם מכונית מקולקלת ופלאפון מושבת, חשבתי לנהוג כפי שהיה עושה כל נהג נסקאר שמכבד את עצמו – לצאת מהרכב, לטרוק את הדלת, להאשים את שאר העולם ולהסתלק בזעם. ואם אפשר, אז הישר חזרה לסכנין, שברוחבה מזכירה כביש מהיר אמריקאי טיפוסי, פחות או יותר. תחת זאת, שמתי את נפשי בכפי וניווטתי את הרכב המזדחל לחוף מבטחים, ליציאה הקרובה ביותר – לשכונת הברונקס, אחד האיזורים העניים והמסוכנים ביותר בכל אמריקה.
כעבור שעתיים ניאותה חברת ההשכרה לשלוח גרר ולבסוף קיבלתי רכב חדש, אבל לא פיצוי כלשהו. אלא שבעושק שבוצע בי לאור יום מצאתי נחמה פורתא: לפחות תרמתי את כספי למטרה טובה. חלק גדול מכספי המסים שבאמצעותם מממנים אצטדיונים חדשים נגבים מלקוחות של חברות להשכרת רכב, ובניו יורק נבנים כעת שני אצטדיוני בייסבול חדשים. על פני זה של המטס עברתי כשישבתי על יד הגרר החביב. על פני זה של היאנקיז חלפתי בדרכי החוצה מניו יורק לכיוון קופרסטאון, שש שעות לאחר ששכרתי את הרכב בראשונה.
***
חלק ב': קופרסטאון וספרינגפילד – משחקי זיכרון
"נדמה כאילו התרבות נמצאת ממש באוויר, כמעט כחלק ממזג האוויר", כתב טום וולף על העיר ניו יורק, הרבה בזכות עושר המוזיאונים ושאר מוסדות התרבות הפזורים בה. אבל נדמה שאפילו היא לא יכולה להתחרות בקופרסטאון, כפר זערורי במרכז המדינה ניו יורק, ביחס של מוזיאונים למטר מרובע או ביחס של מוזיאונים למספר תושבים. קופרסטאון, בת אלפיים תושבים, מתגאה במוזיאון איכרים (עם תערוכת גלידה!), מוזיאון אמנות, בית אופרה וגם באגודת ההיסטוריונים של המדינה. אלא שכולם חוסים בצלו האימתני של מוזיאון אחר: היכל התהילה של הבייסבול, שבחשיבותו עבור העיר קשה להפריז. בשנה מושך המוזיאון כ-350,000 מבקרים, בממוצע כמעט 1,000 ביום – כלומר, ביום נתון מגדיל היכל התהילה את אוכלוסיית העיר ב-50%! אבל בעידן שבו השיקול הכלכלי בספורט הוא השיקול העליון, השאלה המתבקשת היא – אם קופרסטאון נמצאת במרכז ניו יורק ובאמצע שום מקום, למה בנו שם את היכל התהילה?
לא פחות מהשאלה הזאת, הטריד אותי גם הוויתור הכואב שנכפה עליי כתוצאה מהעיכוב עם הרכב. לא רחוק מהכפר ברוך-המוזיאונים שוכן כפר בשם אוניונטה ובו מוזיאון אחר ששמו יצא ברחבי העולם, היכל התהילה של הכדורגל האמריקאי. אפשר לצחוק, אבל לפחות להם יש. כפי שכתב חבר: "אולי יום אחד יהיה היכל תהילה לכדורגל הישראלי. בכניסה תהיה בובת שעווה עם כרס בקנה מידה אמיתי של שלמה שרף או שחזור עם מניקנים של סצינת הזונות במלון." ואולי זה כל ההבדל.
הכביש המהיר היוצא מהעיר ניו יורק – כיאה לבית משוגעים – צבוע בירוק, וביער העבות שהוא חוצה הותרתי מאחור את הכעס והתסכול. שאר הדרך סיפקה תשובה מספקת הרבה יותר משציפיתי לשאלת מיקומו של המוזיאון. קצת לפני אלבאני נפרדות שתי דרכים, ובזו שבה נוסעים יותר נעלמים העצים ומותירים את הארץ במערומיה, גבעות כמו גלים מכוסים בשמיכה ירוקה שמשתרעת עד האופק: אמריקה היא מגרש ספורט שאין לו סוף. ואז נחתה התובנה כמו פטיש – הסיבה הרשמית לכך שבקופרסטאון נבנה המוזיאון היא ששם על פי המסורת הומצא המשחק ב-1839, אבל הסיבה האמיתית היא שזה ביתו של המשחק. אצטדיונים כיום נבנים במרכזי ערים כזרזים להתחדשות עירונית, אולם הלב הפועם של המשחק נחבא בין ההרים. לכך התכוון בארטלט ג'יאמטי המנוח, נשיא ייל ונציב ליגת הבייסבול, כשכתב על "המגרשים הירוקים שברוח". בהמשך הדרך ישנו רחוב ג'יאמטי, והספריה העצומה שבהיכל התהילה קרויה על שמו.
התחושה היא כשל נסיעה בתוך ציור. הכביש עובר כסרגל דרך כפרים קטנים, כפרי רפאים. נפש חיה לא נראית במשך קילומטרים, רק כמה פרות מדי פעם. הדרך אל עבר המוזיאון שאוצר את היסטוריית המשחק מובילה אחורה בזמן. גיחכתי למראה תמרור שעליו מוטבע סמל של אדם רכוב על גבי כרכרה, אבל למחרת אחד כזה בדיוק חוסם אותי בכביש. גם הכפר עצמו נראה כלקוח מתוך זמן אחר: רמזור אחד ושוטר אחד, פיסח שמסייר ברחובות הכפר ורושם לעצמו את מספרי המכוניות, מוודא שאף אחד לא חונה במקום יותר משעתיים. אין די מקום לכל המכוניות שמגיעות לכפר, ואין דרך אחרת להגיע אליו, אבל ההיכל מארגן הסעות ממגרשי חנייה שפזורים באיזור.
אין, כמובן, סיבה אחרת להגיע לקופרסטאון, והמוזיאונים האחרים מספקים רק תירוץ קלוש לכך. המוזיאון נסגר בתשע בערב, ויחד איתו גם כל המסעדות, שעבור כולן בלא יוצא מן הכלל משמש המשחק כהשראה לשמן, לתפאורתן, לתפריטן. לצידן בשני עברי הרחוב הראשי עומדות שורות של חנויות – חנויות אספנות ספוגות בריח של מחסן, מחסן של זכרונות; וחנויות לייצור אלות, מתוכן עולה ניחוח של נסורת. בסכנין כדורגל הוא הכל, אולי, אבל בקופרסטאון – בפראפראזה על לומברדי – בייסבול הוא הדבר היחיד. קופרסטאון הוא חלום הילדות המתגשם על העולם האידיאלי שכולו ספורט.
בסוף הרחוב הראשי עומד בניין רשמי במראהו, אריסטוקרטי, עשוי לבנים אדומות. נכנסתי, כולי יראת קודש. ואז נזכרתי: זה בסך הכל… מוזיאון, ולא הראשון שאני מבקר בו. אבל הוא לא סתם מוזיאון, לפחות לא כזה שאני ביקרתי בו. שלט בכניסה מכריז, "אנו מעודדים אתכם לצלם", והשומר שנאלץ לגרש אותי בלילה הקפיד בצאתי לשאול בחיוך, "נהנית?" כיתת בית ספר יסודי סיירה במוזיאון, ואחד הילדים השתפך, "זה המקום הכי מדהים שאי פעם אבקר בו!" הוא היה רק בן עשר, לערך, אבל מי יודע – אולי הוא יודע? גבר בן חמישים אמר לחברו, "אין שום דבר שמחזיר אותך לילדות כמו לראות את זה. הם היו הגיבורים שלי".
אבל המוזיאון לא ילדותי, לפחות לא בצורתו. הוא ספר היסטוריה עב כרס שכל תכולתו נשפכה לתוך בניין וסודרה בקפדנות. הוא ספר היסטוריה שמקיף את היסטוריית המשחק, אבל גם כולל פרקים נרחבים מתוך תולדות ארצות הברית, ושתיהן שזורות זו בזו שתי וערב. הפרקים המרשימים יותר עוסקים בהיסטוריה החברתית של ארצות הברית, בהקבלה בין השתלבותם השחורים בחברה האמריקאית להשתלבותם במשחק. הפחות מרשימים מדגישים את היותו של הבייסבול ה"משחק הלאומי", ולעתים גולשים ללאומנות. אבנר דאבלדיי, האיש שלו מיוחסת המצאת המשחק, היה גנרל במלחמת האזרחים. את הכניסה להיכל עצמו, שלאורך קירותיו משובצים לוחות המתעדים את הישגי הנבחרים להיכל, חוסם לוח מיוחד המנציח את השחקנים שנלחמו במלחמות האמריקאיות.
ואמנם, התוכן לעתים נוטה לילדותיות. אם בסרט הפתיחה מצוטט הסופר היהודי ברנרד מלמוד כאומר, "היסטוריית הבייסבול כולה נושאת אופי של מיתולוגיה", כך נראות גם התערוכות עמוסות המוצגים – כמו גירסה נאיבית של ההיסטוריה. לשערוריית הסמים שפקדה את הענף באחרונה והכתימה את עשרים השנים האחרונות אין זכר, זולת שתי תמונות של האנשים שהם פני הסאגה המיוסרת, מארק מקגוויר וחוזה קנסקו. הפנים שלהם ניבטות מהקיר, צעירות וחלקות ותמימות ולחלוטין לא מודעות לקלון שהעתיד צופן להם. בתוך 15 שנה הפכו השניים מגיבורים לנבלים, או אולי רק גיבורים טרגיים, לא עוד חובטים גאים באוויר הפתוח אלא עדים מובכים, חנוטים בחליפות, בשימוע בקונגרס האמריקאי.
בזמן שמה שמפריע לאנשי הקונגרס, כביכול, בשערוריית הסמים הוא ההשפעה המסוכנת בקרב בני נוער, מה שמטריד את האוהדים בעיקר הוא השאלה כיצד לשלב את הפרשייה הזאת בהיסטוריה של המשחק, כיצד ליישב את הסטטיסטיקה הסוטה של עידן הסמים עם סטטיסטיקה מתקופות קודמות. יש לי חבר שרוחש בוז עמוק לעיסוק האובססיבי במספרים בבייסבול, בטענה שהם מעקרים את הספורט מרגש. אבל הוא לא יורד לשורשי השימוש בהם, המסבירים את החרדה לאמינותם ההיסטורית. הם הכריכה המאגדת יחד את פרקי תולדות המשחק, הם מאפשרים השוואה בין קבוצות מעידנים שונים ותקשורת בין אנשים מתקופות שונות. המספרים מספרים את סיפורו של המשחק, וגם של האומה המשחקת אותה. וכך, בזמן שהסמים מטילים סימן שאלה על ההווה ובעוד העתיד לוט בערפל, העבר של המשחק – חשוב עתה מתמיד – שמור בבטחה בהיכל התהילה.
אבל אני לא הייתי רגוע. בצאתי מהמוזיאון נתקפתי באותה תחושת ריקנות שמילאה אותי בכניסתי. הייתי שם מתשע עד תשע, הרשיתי לעצמי רק מספר מינימלי של הפסקות אוכל, אבל הספקתי לחרוש רק שתי קומות מתוך השלוש. ואז באה תחושת הקלה. באור הדמדומים של הכפר שחי מתשע עד תשע, הבנתי שעכשיו יש לי התירוץ המושלם לכך שאהיה חייב לשוב לכאן ביום מן הימים. נפרדתי מקופרסטאון, הכפר שהבייסבול שם על המפה, ופניתי לספרינגפילד, שבה נמצא האיש ששם את ישראל על המפה.
***
בבוקר שאחרי, הייתי על סף עזיבת קופרסטאון כשהבנתי שכבר יצאתי את ממלכתה הקסומה. בחנות מזכרות בייסבול השמיעו רדיו, וכך הגיעו לאוזניי חדשות מישראל, משהו על המצב בעזה. השדר ניסה לשמור על אובייקטיביות, אבל הוא לא כל כך הצליח. בכל מקרה, זה היה אך הולם: היכל התהילה של הכדורסל נמצא בספרינגפילד, מסצ'וסטס, מרחק מספר שעות נסיעה מזרחה, מעבר לקווי האויב, והאיבה השוררת בין שתי המדינות היא כמעט מזרח-תיכונית – ולא רק משום שבדרך עוברים במערב לבנון ובלבנון החדשה. על קו הגבול עצמו שכבה מכונית הפוכה שהתרסקה שעה קלה לפני שעברתי שם, חציה בניו יורק וחציה במסצ'וסטס. אוהדי בוסטון מכנים את עצמם "אומת הרד-סוקס", אבל גם אם היריבות ביסודה לאומית, היא טעונה בלהט דתי. חודש קודם, במהלך מיסה שקיים האפיפיור באצטדיון של היאנקיז, שרק חלק מהקהל בוז כשהוזכרה בוסטון. לא מן הנמנע שבסתר לבו האפיפיור חייך – בוסטון היא מועדון קלוויניסטי, כתב עיתונאי ספורט לפני כמה שנים.
בעוד הכוח המניע את הבייסבול הוא הלאומיות, הגורם המכריע בהתפשטות הכדורסל היה הדת. את המשחק המציא ב-1891 ג'יימס נייסמית' הקנדי, מורה לספורט בסניף ימק"א בספרינגפילד, כ"הסחת דעת ספורטיבית" לחודשי החורף. המשחק הצליח מעל למשוער והתפשט בזכות רשת סניפי ימק"א הפרוסים ברחבי ארצות הברית, והעולם. ב-1895 הוא כבר שוחק בצרפת, וכשנייסמית' התיישב לצפות בתחרויות הכדורסל במשחקים האולימפיים של 1936 בברלין הנשימה נעתקה מפיו. נייסמית', שלאחר שהתפנה מהמצאת המשחק שימש ככומר, מעולם לא התעניין בתחרות.
יכולתי להבין אותו. הרי מושג התחרות זר גם לכדורסל הישראלי, ואני עדיין התקשיתי להאמין שפספסתי את הזכייה של הפועל חולון באליפות רק כמה ימים קודם לכן. מאז שעמדתי על דעתי חיכיתי לרגע שבו יושם קץ – ולו זמני – להגמוניה של מכבי, וכעת אתרע מזלי שהוא יגיע דווקא כשאני בחו"ל. כמו כדי לזרות מלח בפצעים, מכבי לא הרפתה והמשיכה לרדוף אותי גם בארצות הברית: בעודי מסתובב בין פסלים של קארים עבדול ג'בר ולארי בירד, התגנבו לאוזניי צלילי שיר עברי. בפינה של האולם עמדה תערוכה לתפארת מכבי תל אביב, לרגל יום העצמאות ה-60 של מדינת ישראל. "היא לא הקבוצה היחידה, רק היחידה שבאמת חשובה", התפייטה התערוכה המביכה, וגם, "טל ברודי שינה את עתידה של אומה שלמה". עמדתי שם, בוש ונכלם – אם למכבי אין בושה, מישהו צריך למלא את החסר. אבל הפרוזה המגוחכת התגמדה לנוכח מוצג אחר שתמצת את החוצפה הישראלית במיטבה – גופיה של טל בורשטיין, תלויה באותו אולם שבו מונצח מייקל ג'ורדן. אוי לבושה. אבל זו גדולת המכביזם: אם הם לא נהנים מהניצחון, הם גם לא יעניקו לאף אחד אחר את התענוג. וכך טימאה מכבי את ההיכל והזכירה לי, בעומדי על פסגת הכדורסל העולמי, שאני בעצם משכשך במי האפסיים של הכדורסל הישראלי. לעתים מפריזים בחשיבות הזיכרון. לפעמים עדיף לשכוח.
ובמקרה של היכל התהילה של הכדורסל, זה לא יהיה כל כך קשה. עברתי דרך חנות המזכרות על פני גופיות של מכבי תלויות, חסרות מודעות-עצמית, לצד גופיות של הסלטיקס, יצאתי החוצה והסתכלתי לאחור, והבנתי שההבדל בין היכלי התהילה לא יכול היה להיות דרמטי יותר. שם הוא עמד, היכל ריק ונוצץ תחת שמיים אפורים ומבשרי-רעות, מבנה דמוי-קניון ענק בלב מגרש חנייה עצום שלצדו כביש מהיר.
***
חלק ג': בוסטון ובלמונט – גן ילדים וחוות מבוגרים
העננים פקעו והגשם ניתך ואני נסעתי לבוסטון ועברתי בגשר על שם טד ויליאמס, שראשו וגופו שוכבים בנפרד, קפואים בעומק האדמה במעבדה באריזונה בתקווה שיום אחד ניתן יהיה להשיב לחיים את מי שהתגאה שבכל העולם אין טוב ממנו בשלושה דברים: חבטה בכדור בייסבול, דיג והטסת מטוסי קרב. החזרתי את המכונית, לא לפני שחברת ההשכרה סחטה ממני עוד כמה דולרים, והתיישבתי בפאב אירי בשם "צומת דרכים" כדי לצפות במשחק הראשון בגמר ה-NBA, הסלטיקס נגד הלייקרס. שומר מאיים בכניסה ביקש תעודה מזהה. "הגבינה הגדולה מסתובבים הערב", הוא הסביר, ואני דימיתי בראשי גושי גבינה מתהלכים ברחובות העיר. ההמולה והדוחק והרעש היו ההפך מהמשפחתיות השלווה של קופרסטאון והסטריליות החלקלקה של ספרינגפילד, וגם ההפך מלצפות במשחק בישראל באישון לילה. את המחצית השנייה ראיתי עם חבר בפיצריה. צעיר ג'ינג'י נמוך קומה קיפץ בין האנשים, הושיט את ידו וקרא, "תן לי קצת מיץ!", ואני תהיתי אם מישהו באמת ישפריץ מיץ בין אצבעותיו.
התחזית הבטיחה שלא יירד גשם עד יום ראשון, אבל ביום שישי בבוקר היתה העיר מכוסה בערפל סמיך שמתוכו צנחו סיכות זעירות של גשם. דברים אינם תמיד כפי שהם נראים בבוסטון. אנשים מדברים על גבינה וחושבים על המשטרה (אני חושב), אומרים מיץ ומתכוונים לכאפה (אני די בטוח), הולכים לצפות במשחקי בייסבול ועושים שם דברים לחלוטין אחרים. לכן, אולי, מתקראים אוהדי בוסטון "אומת הרד-סוקס" והאיזור שמסביב לאצטדיון הופך למובלעת אקס-טריטוריאלית שבה נהוגים חוקים אחרים. בירתם היא פנוויי פארק, אצטדיון מרהיב וצבוע בצבעים עזים, שנפתח ב-1912, ימים ספורים לאחר שהטיטניק טבע. בתקופה שבה שני שלישים מקבוצות הליגה הרסו את האצטדיונים ההיסטוריים שלהם ובנו חדשים מתוך כורח כלכלי ותחרותי, פנוויי, העתיק שבאצטדיוני הליגה, נותר עומד על תלו. ב-99' עלתה הצעה לבנות פנוויי חדש, זהה למקור, אולם מחאת אוהדים הביאה לגניזת ההצעה.
81 משחקים, לפחות, יתקיימו בפנווי פארק השנה, וכבר ב-1630 ביום שישי אחר הצהריים עושים אוהדים את דרכם לעבר משחק שיתחיל רק ב-1900. בשעה הנקובה מתייצבים למעלה מ-37,000 מאזרחי האומה לפתיחת המשחק. איש עצום-מימדים יושב גלמוד מתחת לשלט של דאנקן דונאטס שגדול ממנו רק במקצת. הרחק ממנו יושבת בשורה חבורה של נערות בחולצות ורודות תואמות שמכריזות על יום חגן: קלזי הגיעה היום לגיל מצוות, 21, ופנוויי הוא המקום המתבקש לקחת חלק בטקס השבטי המתחייב ולהשתכר קלות, או כלוט. מציקים להן מימין שני מבוגרים שנהנים לראות אותן משתטות, אולי חושבים על עצמם באותו גיל. על המגרש משחק פיצ'ר מבריק בן 21 שמרוויח למעלה מחצי מיליון דולר בעונה, פליקס הרננדז, וגם בו הם נהנים לצפות. "אני הייתי מרושש כשהייתי בן 21", מעיר אחד. הוא שחור וחברו היספני, ושניהם עובדים בתעשיית התרופות ("אנחנו מנסים להרוג אנשים"). הם טסו לכאן מסן חוזה, רק ליום אחד, אבל הם הצליחו לשרבב משחק לתוך לוח הזמנים שלהם. בידיהם הם מחזיקים כרטיס עם מחיר נקוב של 10$. הם רוצים לדעת אם הם היחידים שנאלצו לשלם עליהם 50$. אנחנו מרגיעים אותם, הם לא.
השחור הולך לקנות להיספני קולה, והלה מבקש שלא נתיר לו להיכנס חזרה – "הוא אוהד יאנקיז", הוא מסביר. אנחנו מחייכים. כשהוא חוזר צועק ההיספני לקהל, "הוא אוהד יאנקיז!" שאר האוהדים צוחקים וצועקים, וההיספני מתפקע מצחוק. מאוחר יותר הוא מספר לנו את הבדיחה הזאת בשלישית. גם הפעם אנחנו מחייכים. זמן קצר לאחר מכן הם קמים כדי לאפשר לחבורת בנות לבנות לעבור. השחור מנסה לקרוא את שכתוב על חולצתה של אחת ומשבש במכוון את הכתוב: "אוניברסיטת Slave?! איזו חוסר רגישות!" הוא פונה בקול לחברו, "אתה היית הולך לאוניברסיטת Slave?" "לא…" משיב חברו, בהגזמה. הבת הלבנה מחווירה כסיד וממהרת לצאת. היא לא שבה למקומה עד סוף המשחק.
"איזה כיף! על זה אני מדבר!" התלהב השחור קודם לכן באוזני ההיספני, שני בני מיעוטים שבאו לצפות ב"משחק הלאומי האמריקאי". בייסבול ידוע גם בתור ה-national pastime – הדרך הלאומית להעביר זמן, בתרגום מילולי. וכאן נעוץ חוסר ההבנה הטיפוסי באשר לקצבו של משחק הבייסבול, שגדל והתפתח בתקופת המהפכה התעשייתית, כשהאדם נאלץ לראשונה בתולדותיו להתמודד עם מושג לא מוכר – פנאי. זו מטרת הבייסבול, שמשחקיו אורכים כשלוש שעות ועונותיו מורכבות מ-162 משחקים, יום אחר יום מהאביב עד הסתיו, לכל אורך הקיץ. וכך זה לעתים נראה, כמו נתק מוחלט בין המשחק המתנהל בעצלתיים על המגרש לקהל המשעשע את עצמו ביציעים.
רוח חודרת נשאה את ריח הים אל תוך האצטדיון, בשעה שסיאטל מביסה בלא תנאי את בוסטון האלופה, מנצלים טעויות קשות בהגנת בוסטון כדי לעלות ליתרון 0-3. הם מגדילים את היתרון ל-0-6, אבל קריאת בוז אחת לא נשמעת ברחבי האצטדיון. בהוקי, בטניס, אסור לעזוב את היציעים אלא כשיש הפסקה במשחק. אבל התנועה כאן חופשית ומתמדת – הרי לא בשביל המשחק העלוב או השחקנים הכושלים או הקבוצה המאכזבת באו האוהדים, הם באו בשביל המגרש המיתולוגי והאווירה שהוא משרה והזכות להשתייך להיסטוריה שלו. פנוויי מפורסמת ב"מפלצת הירוקה", הקיר הגבוה ביותר בליגת הבייסבול, ואף אחד לא יותר גדול מהמפלצת. המפלצת בולעת את כולם – את המשחק ואת השחקנים ואת הקבוצה.
סיאטל ממשיכה להשפיל את האלופה הגאה בביתה, ומעלה את יתרונה ל-0-8, אבל האוהדים מוחאים כפיים כשבוסטון מבצעת מבצע נאה, הגם שהוא לא מניב נקודות. הם לא נוטשים מוקדם, הם נעמדים כולם ביחד כדי לשיר שירים תמימים שמושמעים במערכת הכריזה. הם מצטלמים, יורדים מהיציעים כדי ללכת לשירותים, לקנות אוכל ומזכרות, צופים במשחק בטלוויזיות שמותקנות שם – או לא. ובעיקר הם עסוקים בכדור אחר, כדור חוף מנופח שאותו הם מעיפים באוויר, מאוהד לאוהד, כשהמטרה היחידה היא למנוע ממנו לרדת למגרש. לפתע פורחים באוויר המון כדורים, ואנשים נאבקים זה בזה כדי להגיע אליהם. באצטדיון טדי 20,000 אנשים הם גן חיות; בפנוויי פארק 40,000 אנשים הם גן ילדים.
***
יש מספר אצטדיונים בספורט האמריקאי שבהם ניתן למצוא גן חיות, כפי שגיליתי ביום שני, אבל בחזרתי לניו יורק הלכתי לראות חיות אמיתיות, שבאחרונה סוער סביבן ויכוח ציבורי בשאלה אם הן זוכות ליחס שאינו אנושי. בבלמונט שבאלמונט, פרבר של ניו יורק, נערך מדי שנה המירוץ השלישי בסדרת "הכתר המשולש" היוקרתי, שלושה מירוצים המתקיימים בתוך חמישה שבועות המשמשים כמבחן האולטימטיבי עבור סוס המירוצים. זו התקופה היחידה במהלך השנה בה אמריקה שבה להתעניין בספורט שלפני 100 שנה משל בכיפה. בתחילת המאה שעברה האתלט המפורסם ביותר באמריקה היה סוס שהרוויח כמיליון דולר בשנה, בעוד כוכב הבייסבול הזוהר ביותר השתכר רק 12,000$. הפופולריות של מירוצי הסוסים נבעה במידה רבה מהרלבנטיות שלהם, של הסוסים, לחיי היום-יום של האמריקאי המצוי. מאז, כמובן, הלך מעמד הספורט ונסוג, ובשנים האחרונות הוא נפגע כתוצאה ממאבקם של ארגוני זכויות של בעלי חיים. החודשים שקדמו למירוץ הבלמונט היה סוערים במיוחד בעקבות פרשיות סימום סוסים ומקרי מוות שלהם. האחרון שבהם אירע חודש לפני כן בקנטקי דרבי, המירוץ הראשון בסדרה, כשהסוסה שסיימה במקום השני קרסה על קו הסיום ונזקקה להמתת חסד במקום. היא סיימה שנייה לסוס גדול וחום שנקרא ביג בראון. הוא זכה לשמו לא בגלל מראהו, כי אם בגלל קשריו העסקיים של בעליו עם חברת משלוחים בעלת אותו הכינוי. ובשעה שבעליו המושחתים סימלו את הידרדרותו המוסרית של הספורט, הסוס עצמו גילם את התקווה לתחייתו. אחרי שהביס את יריביו בקנטקי דרבי, הוא ניצח בקלילות גם במירוץ השני בסדרה ולקראת המירוץ האחרון הוא נחשב למועמד הברור לניצחון היסטורי. אחד עשר סוסים בלבד זכו ב"כתר המשולש" בלמעלה ממאה שנות קיומו, ואף סוס לא עשה זאת בשלושים השנים האחרונות. אני באתי בציפייה לראות היסטוריה; תחת זאת, קיבלתי היסטריה.
הדרך לצפייה ב"ספורט המלכים" עוברת בקווינס, בשכונת ג'מייקה שנראית באמת כמו ארץ אחרת, כמו החלק האחר של ניו יורק שאותו אף פעם לא רואים בטלוויזיה. ממנו, מיותר לציין, אף אחד לא מגיע למירוצים האריסטוקרטיים. לצד בנייני הבטון המתפוררים, מעבר לכביש, נפרס מסלול רחב-ידיים שבמרכזו אי פסטורלי של עצים מוקפים אגם. חצוצרה הרעימה, טרקטורים גרפו את העפר וממעל ריחפה ספינת אוויר. שלוש טראסות התנשאו באוויר, גדושות ב-94,000 צופים.
אבל גם בלמונט פארק נראה כאיזור מוכה אסון. האולם בפנים נראה כמו שדה תעופה אחרי צונאמי. תורים ארוכים של אנשים השתרכו מהדלפקים שאליהם מיהרו להפקיד את טפסי ההימורים שלהם. נהרות של בירה זרמו בין רגלי האנשים, כמו דם ברחובות ירושלים במסע הצלב הראשון, ובתוכם צפו שיירי אוכל ופחיות ריקות כמו אבובים. בימים כתיקונם המסלול מארח מירוצים גם בימי ראשון, אבל המצב כאן מזמן נעשה חסר תקנה. כשצופה אחד שאל סדרן לפשר ביטול המירוצים, הסדרן ענה לו, "תרים אתה את כל הזבל!".
בחוץ היה המצב גרוע הרבה יותר. בחום ובלחות הפכו הצופים הנדחקים לספוגי זיעה סחוטים. "אני לא יכול לחכות לחזור ולהתקלח", אמר צופה אחד, שלא הבין שהוא נמצא בעיצומה של מקלחת הזיעה הציבורית הגדולה בעולם. לא היה זה הקהל הטיפוסי במגרשי ספורט אמריקאיים, שמתאפיינים באווירה משפחתית מרובת ילדים. בקהל הזה לא היו ילדים, ולא רק האווירה היתה שונה כי אם גם האוויר עצמו, דחוס בעשן סיגריות מהול באדי אלכוהול. גם הורמונים היו באוויר: נשים עם מחשוף, גברים עם מחשוף, ולפתע יד בתוך החזה שלי. "סליחה", הפטיר הזר, כשהבין שזה לא החזה שחיפש.
ביג בראון הגיח מאורוותו ולאוויר הורמו מצלמות ופלאפונים, וכעת גם מי שהיה גבוה מספיק כדי לראות את המסך הגדול שעליו שודר המירוץ איבד את נקודת התצפית שלו. לראות את המירוץ עצמו? בשביל זה, מסתבר, לא באים למסלול. וכך יצא שנסעתי עד לבלמונט כדי לצפות באנשים מטפסים על אנשים אחרים כדי לצפים במסך שעליו הוקרן המירוץ שנערך במרחק מטרים ספורים מהם. זה היה מירוץ שרק בודריאר יכול היה ליהנות ממנו.
ואז הסוסים השלימו את הסיבוב וחלפו על פנינו, ויחד איתם חלפה גם תהילת העולם של ביג בראון, ולפתע התברר שהמירוץ הארוך ביותר בסדרת הכתר המשולש הוא קצר להחריד. ביג בראון סיים במקום האחרון, באופן חסר תקדים, והכתר המשולש התנפץ שוב. בהתפוגגות חלומם של בעליו המושחתים וכל שאר המהמרים ששמו עליו את כספם היה צדק פואטי: רוכבו קנט דסורמו הסביר שלקראת הסוף הוא הרפה מהסוס כי הוא חש שמשהו אינו כשורה, והווטרינר, שלא מצא בו כל בעיה בריאותית, יכול היה רק לשער, "הוא סוס חכם, יכול להיות שהוא החליט שזה לא היום שלו ושהוא לא מתכוון לנסות".
אף אחד לא ידע להסביר זאת אז, וגם היום אין הסבר ודאי לכישלונו, אבל אף אחד גם לא חיכה. התרועות הפכו לבוז ובזמן שהסוס ירד מהמסלול לבד עם רוכבו, צבאו כל הצופים על הפתחים הצרים ונדחקו לאוטובוסים שהסיעו אותם לתחנות הרכבת התחתית. בדרך הם דיברו על המועדונים שאליהם ייצאו בלילה (אחרי שיתקלחו), ונערה אחת עם שני עגילי פנינה צווחה, "אני נוסעת בתחבורה ציבורית!" זה היה מחזה שרק אורוול היה נהנה ממנו: "הבריות שבחוץ העבירו את עיניהם מסוס לאדם ומאדם לסוס, שוב מסוס לאדם – אבל לא היה עוד אפשר לקבוע מה הוא מה."
***
חלק ד': ניו יורק – צפירת הצופרים
אותן מסילות של תחבורה ציבורית הובילו אותי כעבור יומיים (למען בת דודה שלי לקחתי הפסקה בת יום) לפתחו של יאנקי סטאדיום, שנקרא "גן החיות של הברונקס" – לא רק משום שבקרבת מקום יש בברונקס גן חיות אמיתי. מסילה אחת חותרת לקראתה מתחת לאדמה, מסילה מפלצתית אחרת מעליה, מקיפות אותה בחגורה מתכת מחלידה וחורקת. בבוסטון האצטדיון וסביבותיו הם כפר מבודד המתקיים בנפרד מהעיר, בניו יורק משתלב האצטדיון באופן טבעי בהמולה ההומה. רעש הקרונות העוברים חודר לתוך האצטדיון ומתערבב במוזיקת האורגן, ומבין החומות ניתן להבחין בהם דוהרים מבלי משים על פני האצטדיון – ניו יורק לא עוצרת עבור אף אחד, גם לא עבור הקבוצה בעלת העבר המפואר ביותר בספורט האמריקאי.
גם הזמן לא פוסק מלכת. מול הרכבות השועטות, מעברה השני של החומה של האצטדיון בעל ההיסטוריה המרשימה ביותר בספורט האמריקאי, הציץ העתיד – פיגומים הולכים וגובהים שמרכיבים את ביתה החדש של היאנקיז. פנוויי הוא אמנם האצטדיון העתיק ביותר, אבל הוא לא יכול להתחרות בהיסטוריה של יאנקי סטאדיום, שנפתח ב-1923 ומאז אירח קונצרטים, הפגנות פוליטיות, כנסים דתיים, חתונה, ומיסות של שלושה אפיפיורים. פלה שיחק כדורגל על מדשאותיו, מוחמד עלי התאגרף בין כתליו, משחק הפוטבול הגדול בכל הזמנים נערך מתחת לקורת גגו. וזו שנתו האחרונה, שלאחריה ייהרס ויפנה את מקומו לאצטדיון החדש שקם על ידו. במרכז החומה נערכה ספירה לאחור של המשחקים הנותרים עד הסוף, ספירת עומר שעמדה כעת על 49.
וכך, ביום הראשון של שבועות קפצתי על ההזדמנות לבקר פעם אחת אחרונה ב"בית שבנה רות". לא רות המואביה – בייב רות' האמריקאי, שבכוח חבטותיו האדירות ואישיותו המוחצנת שינה את תולדות היאנקיז והבייסבול בשנות ה-20' של המאה שעברה. קיבלתי את הכרטיסים מרב שהעדיף את רות הראשונה על פני האצטדיון שמכונה "קתדרלת הבייסבול". כל כך נחשב האצטדיון למקודש שהשנה הגבירו את כוחות האבטחה המוצבים באצטדיון מחשש לביזה. ערכה של משתנה אותנטית מיאנקי סטאדיום בשוק הפתוח הוא 2,000 דולר(!), ובזמן שהטלתי באחת כזו את מימיי היכתה בי התובנה שמעולם לא השתנתי במשתנה יקרה כל כך. לרגע דמיינתי את עצמי יוצא משערי האצטדיון מחובק עם משתנה, אבל ויתרתי על הרעיון.
בכל מקרה, לביקור באצטדיון היתה עבורי גם משמעות היסטורית פרטית. בשורות היאנקיז פתח הפיצ'ר מייק מיוסינה. אחת עשרה שנים קודם לכן הוא היה כוכבה של בולטימור בשנה שבה אני גרתי במרילנד והתאהבתי בבייסבול. הוא למד בסטנפורד, היה רהוט וצנוע, כוכב בשיא פריחתו, ואחרי כל זריקה הוא – רק הוא, כמאה פעמים במשחק – היה מקפץ מהתלולית ונוחת בשתי רגליים על הדשא. בולטימור באותה שנה היתה לקבוצה השלישית בלבד בתולדות הבייסבול שהובילה את הבית שלה מהיום הראשון של העונה עד לאחרון. ועל אף יכולת הירואית שלו בפלייאוף, הקבוצה נכנעה כפסע מהגמר, קורבן לארבעה הפסדים שנחרצו על חודה של נקודה. אני חזרתי לישראל באמצע אותו קיץ, הרבה לפני הפלייאוף, ואני עדיין מאשים את עצמי בכך שלא זכו באליפות. מאז הלכה הקבוצה מדחי לדחי, חסרת בושה או תקווה, והשלימה עשור שהיה מרשים ביציבות עליבותו. עונה אחת לאחר מכן עזב מיוסינה ועבר – למרבה הטרגדיה – ליאנקיז, היריבה השנואה. חשתי נבגד. אבל היה קשה להאשים אותו, הוא ראה הרבה לפניי לאן יוביל את הקבוצה הניהול הכושל של בעליה. והיה לי קשה עוד יותר לשנוא אותו, כמתבקש. גם היום, כשהוא על סף פרישה ועדיין קופץ בשתי רגליים אחרי כל זריקה, אני לא יכול לשנוא אותו. אני תומך בו כאילו אין יאנקיז ואני מתעב את היאנקיז כאילו אין מיוסינה.
תוך כדי שאני מנסה להתיר את הפרדוקס מצאתי את מקומי ב-bleachers, מקום מושבם של אוהדי היאנקיז השרופים ביותר, תואר אותו הרוויחו בהרבה זיעה ומעט קרם הגנה. במקורו התייחס המונח bleachers – מלשון חמצון – להשפעת השמש על המושבים החשופים, אבל לי לא היה ספק שאם גון השיער שלי יהיה מעט יותר בהיר בתום המשחק, צבע העור שלי ודאי לא. קופאית קרסה על קופתה מרוב חום, בקושי מצליחה לנגב את הזיעה מפניה. התרועות הרמות ביותר במהלך המשחק נשמעו כשהשמש נבלעה לרגע בין העננים ומזג האוויר הפך לרגע לנסבל. קריאות הבוז הרועמות ביותר הגיעו כעבור כמה דקות, כשהשמש שבה להצליף בהם ממעל. מתחת רתחו הספסלים, וחלק מהאוהדים ידעו להביא קרטון להתיישב עליו.
אבל לא כולם. אוהד אחד השקה את ראשו, ונשכב לאחור על המתכת המותכת. תוך שנייה הוא זינק באוויר בזעקת שבר, אוחז בקרקפתו השרופה. מסכן, הוא הגיע למגרש על אף שהיה חולה. אבל הוא ידע שמחובתו להתייצב – יש לו תפקיד, ורק הוא יכול לבצע אותו. כשהיאנקיז עלו לכר הדשא בפעם הראשונה החל הריטואל: הוא קם על הספסל, לסירוגין פונה לעבר השחקנים ולאוהדים, ובשאגות הוביל סבב מחיאות כפיים עבור כל אחד מהשחקנים. באופן נדיר, כל אחד מהשחקנים פנה לעבר היציע, מי בהינף כובע ומי בהינף יד, לאות הכרה במחווה. כשסיים את הסבב הוא פנה למקהלה ודקלם, "הודות למשטרת ניו יורק ובהתאם להוראות המאבטחים בדבר האיסור נגד עמידה על ספסלים, ובניגוד לתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית" – בשלב הזה העביר על פני גרונו יד כמשספו – "המופע נגמר". כך, משמילא את מחויבותו, עזב האוהד ושב למיטת חוליו.
בדרך הוא נפרד מחבר, צעיר מחורר-עגילים ומכוסה-כתובות קעקע, או למעשה מגילות קעקע שהשתרעו מפרקי אצבעותיו ועד תנוכי אוזנו. בין קעקוע לקעקוע בצבצה מדי פעם פיסת עור. הוא פנה אליי, 20 דקות לפני תחילת המשחק, בשעה שתקצירי משחקים קודמים שודרו על גבי המסך הענק. "השדר באמת אמר את מה שאמר?" הוא שאל בטון מאיים ואני נרתעתי קצת, לא בטוח מה הוא רוצה שאגיד. אז הוא המשיך, "בגלל זה אני לא מקשיב לו, כי הוא מפגר". גם מעצמו לא חסך ביקורת. הוא פנה לאחר, הפנה שני אגודלים לעבר עצמו, ושאל בטקסיות, "אתה יודע למי יש שני אגודלים והוא חתיכת זבל? אני!" אבל הוא ידע גם להחמיא. "שווה לך לצפות במשחק", הוא יעץ לחבר, "אבל תשים עין גם על החזה של הבחורה מקדימה". באמצע המשחק גם הוא קם והלך הביתה, מתוך כוונה לשבת מול המיזוג עד שייצא מהבית. הוא לא רוצה להתקלח שוב, הוא הסביר. והשמן מאחוריו העיר, "צריך לעשות מה שצריך לעשות". מה לגבי המשחק? זה פחות חשוב, העיקר המסורת.
וכשמדובר במסורת בבייסבול, אין מקודשת מזו שמעביר אב לבנו. בשורה מלפנים ישבו על פיסות קרטון אב ובנו. כשהאב נשאל איך אירע שבנו פנוי לבוא למשחק ביום שני בשעות אחר הצהריים המוקדמות, הוא ענה שהוא מבריז מבית הספר. "יום האב מתקרב", הוא הסביר. בתוך קהל שמנה למעלה מ-53,000 צופים, בנו כנראה לא היה היחיד שהבריז מבית ספר, או מעבודה. לאב לא היו נקיפות מצפון. המשחק שהיה ביום חמישי הקודם הבהיר לו מה ערכה של החוויה. היאנקיז חזרו מפיגור של 5 הקפות וזכו בניצחון הדרמטי ביותר שלהם העונה. על ידו ישבה נערה שלכל אורך המשחק התחננה לניצחון. היא טענה שהיאנקיז חייבים לה – היה זה משחקה האחרון ביאנקי סטאדיום. כשהם נענו לבקשתה, ארובות עיניה נפתחו כמו ברזים הממאנים להיסגר.
זו המסורת של היאנקיז, הקבוצה המעוטרת ביותר בתולדות הספורט האמריקאי, 26 אליפויות לזכותה. הם מייצגים את השילוב הגרוע ביותר שאוהד הספורט הישראלי יכול להעלות על הדעת – אתוס ה"ניצחון בכל מחיר" של מכבי תל אביב בכדורסל יחד עם האוהדים של בית"ר ירושלים בכדורגל. הם הקבוצה היהירה ביותר בספורט האמריקאי וגם העשירה ביותר. תקציב הקבוצה 210 מיליון דולר, 80 מיליון יותר מהשנייה ופי חמישה יותר מטמפה ביי, שכרגע מובילה את הבית שבו הם משחקים. בשנים האחרונות הם הפכו למשל על כך שכסף לא קונה הכל – שחקנים, אולי, אבל לא אליפויות. הוא בא לידי ביטוי גם במשחק הנוכחי, שבו התמודדו נגד קנזס סיטי, מהעניות שבקבוצות הליגה, בעלת תקציב של 57 מיליון דולר בלבד. על אף שמיוסינה הבריק והשיב את ימיו כקדם, היאנקיז מצאו את עצמם בפיגור 2-0.
אז אלכס רודריגז בא לחבוט, והשחקן היקר ביותר בתולדות הבייסבול הצליח להשוות את התוצאה. כל האוהדים קמו על רגליהם, וזה שלידי פנה אליי והרים יד. אני הושטתי את שלי, מלמטה, ואמנם הצלחנו להפגישן אבל ניכר שהוא התאכזב לגלות שאני לא מכיר את הקודים המקומיים. הוא לא פנה אליי שוב. באינינג האחרון יצא מיוסינה בן ה-39, אחרי 8 אינינג שבהן נלחם בגבורה, ובמקומו נכנס מריאנו ריברה, המניה הבטוחה ביותר בבייסבול במהלך העשור האחרון, הפיצ'ר שעליו סומכים היאנקיז שיבטיח את ניצחונותיהם.
אבל בבייסבול אין שום דבר בטוח, לא הכסף של היאנקיז ולא היד של ריברה, וחוזה גיין מיד חבט את הכדור עמוק בכיוון היציעים. ג'וני דיימון מהיאנקיז רדף אחריו, קפץ, נתקל בגדר ונפל לאחור. הכדור נחת ביציעים, וקנזס עלתה ליתרון 2-3. אוהד לידי פלט קללה, וגם קצת רוק. אחרת שאלה, משתוממת: "מה הסיכויים שזה יקרה?" לאחר שריברה הצליח להשלים את המלאכה הגיעה ההזדמנות האחרונה של היאנקיז לנצח במשחק.
השוטרים הפנו את גבם לקהל. מבחוץ נשמעה יללת צופר של אמבולנס. רובינסון קאנו חבט כדור ארוך, ושאגת ציפייה עלתה מהקהל. ואז היא נדמָה, כי הכדור נחת בחוץ. ואז המשחק הגיע לשיא הדרמטי שלו: שני יאנקיז נפסלו ושלושה מילאו את הבסיסים, והחובט הבא בהכרח יכריע את גורל המשחק.
ואז הכל נגמר. רכבת דהרה על פני האצטדיון. היאנקיז ירדו במהרה לחדר ההלבשה. שחקני קנזס סיטי הסתדרו בטורים ולחצו זה את ידי זה. אוהדי היאנקיז התפנו בטור משלהם, וחשפו את האצטדיון במערומיו המזוהמים. אנשי התחזוקה הסירו את הבסיסים וגרפו את העפר. צלילי סינטרה, "ניו יורק, ניו יורק", הדהדו ברחבי הריק. מערכת הכריזה משמיעה את שירו בתום כל משחק. בעבר הם היו משמיעים את הביצוע שלו בתום נצחונות ואת זה של לייזה מינלי בסיום הפסדים. אבל ב-2001 מינלי דרשה שישמיעו את הביצוע שלה גם אחרי נצחונות או שלא ישמיעו אותו כלל. היאנקיז בחרו באפשרות האחרונה. כשהשיר נגמר, הם השמיעו אותו שוב.
אוהד אחד דיבר בפלאפון, יושב בדד ליד המעקה. חולצתו נשאה את נחמת ההיסטוריה: 26 גביעי אליפות, ולצידם הכיתוב – "בקצב הזה תצליח בוסטון להדביק את הפער בעוד שלוש מאות שנה". אני הלכתי לראות את הפיגומים הנוצצים של האצטדיון החדש.
***
באצטדיון שיי, שבו משחקים הקבוצה השנייה של ניו יורק, המטס, החלו להשמיע את "ניו יורק, ניו יורק" בתקופה שלאחר אסון התאומים, אבל אוהדי המטס שרקו בוז לצליליו. השיר הוא שיר "יאנקי", לטעמם. זו דוגמה לא רעה ליחסים השוררים בין היאנקיז לבין המטס, אבל היא לא מדויקת. כבמקרה של מכבי תל אביב והכדורסל הישראלי, הטרגדיה הקיומית של המטס היא שהניצחון לעולם אינו מושלם, שהוא לעולם אינו מספיק, שהוא לעולם אינו יכול להספיק. בתום משחק סטנדרטי למדי שבו ניצחו אשתקד את פלורידה, יצאו האוהדים אל עבר מגרש החנייה תוך שהם מקללים את היאנקיז. ביאנקי סטאדיום אף אחד לעולם לא יזכיר את המטס, לא בעת ניצחון ולא בשעת הפסד. אבל זו הפריבילגיה של הכובש – הוא הרי אינו מתעלם מהנכבש, הוא פשוט לא מודע לו. וזה העלבון הנורא מכולם. גם אצטדיון שיי ייהרס בסוף השנה, אבל אף אחד לא חשב לכבד אותו כפי שמכבדים את יאנקי סטאדיום, שיזכה ביולי לארח את משחק האולסטאר החגיגי.
מעבר לחומות האצטדיון הישן ניתן לראות את החדש, קרוב אליו עוד יותר מיאנקי סטאדיום החדש לישן, קרוב כל כך שלעתים קשה להבחין למי שייכים הזרקורים. אבל בעוד הגבולות בין העבר של המטס והעתיד שלהם מטשטשים, לא קשה להבחין בין ההיסטוריה שלהם וההיסטוריה של יריבתם. בשעה שהיאנקיז מתהדרים בהיסטוריה ארוכה ומלאת ההוד, למטס היסטוריה קצרה ומגוחכת. מאמנם הראשון, קייסי סטנגל, זכה לתהילתו כמאמן היאנקיז, עמם זכה בשבע אליפויות. אבל בתפקידו החדש הוא סיפק יותר בדיחות מנצחונות. הוא הזמין אנשים בציניות לבוא לראות את "המטס המדהימים" שלו. הוא פעם הצביע על שני משחקניו הצעירים ואמר, "אתה רואה אותו? הוא בן 20. בעוד 10 שנים יש לו סיכוי להיות כוכב. אתה רואה את ההוא שם? גם הוא בן 20. בעוד 10 שנים יש לו סיכוי להיות בן 30". בהזדמנות אחרת הוא שאל, "אין אף אחד שיודע כאן איך לשחק את המשחק הזה?". זכייתם באליפות ב-69' הוגדרה "נס"; זכייתם ב-73' זכורה בזכות קריאת הקרב של אחד משחקניה, "חייבים להאמין!". וזה היה קשה. עבור המטס, הניצחון לעולם אינו מספיק – עדיין לא לוקחים אותם ברצינות.
מעל האצטדיונים המשיקים חולפים מטוסים, ניגוד בולט לרכבות של היאנקיז. אבל הם אינם סמל של קידמה ומודרניות, רק תזכורת לעבר הכואב. המטס באו לעולם בראשית שנות ה-60' בעקבות בהלת הבייסבול לזהב – הגירתן של הברוקלין דודג'רס והניו יורק ג'יאנטס תאבות הבצע לקליפורניה במהלך שנות ה-50'. צבעי המטס משקפים את ניסיונם למשוך את האוהדים שהתייתמו מקבוצותיהם, ומקבעים את מעמדה כקבוצתם של כל העשוקים והמקופחים. ביציעים היו קרחות, אבל העידוד של אוהדי המטס היה קולני מהרגיל, כביטוי לנואשותם.
אוהד המטס המפורסם ביותר מסתובב ברחבי האצטדיון מצלצל בפעמון של פרה. הפעמון שלו אולי נועד לשמש פרות, אבל הוא למעשה הפעמון המצלצל של ארנסט המינגוויי וג'ון דון – "אף אדם איננו אי כשלעצמו… אף פעם אל תשאל עבור מי מצלצל הפעמון; הוא מצלצל עבורך". אולי אף אחד באצטדיון שיי לא חשב באותם רגעים על מדיטציה מס' 17 של המשורר המטאפיזי, אבל רוג'ר אנגל, בשבתו באצטדיון ב-62', ידע עבור מי מצלצל פעמון הפרה. "קריאות העידוד עבור המטס הן קריאות גם עבורנו, והן נובעות מתוך ההכרה הלא-מודעת שיש יותר 'מט' מאשר 'יאנקי' בכל אחד מאיתנו", כתב סופר הספורט, "ידעתי עבור מי צפר צופר הערפל; הוא צפר עבורי."
אט אט התפשט החושך, מסך שחור שירד על הלילה האחרון האוזל שלי בניו יורק. נזכרתי בקופרסטאון, ובציטוט שהביאו שם מאת אנג'ל. הוא העיר שמכיוון שקצב התקדמותו של משחק הבייסבול נקבע על פי פסילת השחקנים ולא לפי מעבר הזמן, הרי שמשחק יכול להימשך לנצח, הרי שאפשר לנצח את הזמן.
אבל לא את הטבע. משב רוח חצה את האצטדיון ומתח דום את הדגלים הפרושים בקשת על גג האצטדיון. לשווא נאבקו הדגלים ברוח המתגברת, כמו משק כנפי ההיסטוריה, מאיימים להיקרע מתרניהם הנרעדים. הרוח ירדה לדשא וחוללה סופת עפר שעלתה השמיימה, עיוורה את הצופים וכיסתה את שדה המשחק בערפל של עפר. היא עברה באלימות בין היציעים, נשאה את פסולתם והנחיתה אותה על הדשא, פח אשפה שעוד מעט יהפוך להיסטוריה.
המשחק נעצר וצוות התחזוקה מיהר לפרוש על הדשא שמיכת מגן לקול שריקות הבוז של הקהל. הם התקשו לפרוש אותה, וחלק מחברי הצוות נאלצו להתיישב עליה כדי שלא תעוף ברוח. מהספסל צפו השחקנים, חסרי אונים. ואז הגיע הרעם ואחריו טיפות גשם ולבסוף האירו מכות ברק את הלילה. הגשם הלך והתגבר והאוהדים החלו לברוח, ומגרש החנייה הפך לים של נקודות אדומות. האוהדים האמיצים התקבצו מתחת לגג, אבל הגשם לפתע שינה את כיוונו ותקף בטיפות כבדות גם אותם. תוך דקות פינו הסדרנים מהמגרש את האוהדים הנותרים. נותר להם רק לצפות במופע של הטבע, או לצפות לסופו. אוהד קירח שהרכיב משקפי שמש בחושך, עם כרס שהתגלגלה מתוך חולצתו הפתוחה, נתקע עם סיגר רטוב בפה.
אבל תקוות האוהדים לא אבדה, וכעבור שעה ארוכה חודש המשחק, בשעה 2230. הם נותרו לראות את המטס מצליחים במשחק אחד לשחזר את הקריסה הקטסטרופלית שפקדה אותם בסתיו שעבר. הם פתחו יתרון 1-5, רק כדי להפסיד לבסוף 9-5. אבל אלפי אוהדים בחרו להישאר עד הסוף המר, עד 2330 של יום חול. בדרכם הממורמרת החוצה, אף אחד לא דיבר על היאנקיז. הם ידעו שהם לא ראויים. זוג אחד התנשק לאור הזרקורים, אחר תופף על פח פלסטיק, השאר קראו לפיטורי המאמן, "לשחרר את וילי". שבוע לאחר מכן וילי רנדולף פוטר.
בתוך הגשם והעפר והזבל שהתערבלו בחלל האצטדיון, חשבתי על קופרסטאון וספרינגפילד ובוסטון וניו יורק, ועל כך שמתוך היציעים המיוזעים הספורט האמריקאי נראה שונה מהאופן שבו הוא משתקף מבעד לעדשות השידור המהוקצע. לא שהשידור הוא שקר, הוא פשוט אמת אחרת. אבל השניים חיים יחד בדו-קיום, הכיף הפשוט וההומור הרדוד יחד עם הסטטיסטיקה וההיסטוריה והספרות היפה. אותם אנשים שרדפו אחריי ברחוב כדי לומר "לבריאות" ופתחו לרווחה דלתות של שירותים בחיוך רחב הם גם אלו שפורקים עול, אבל לא כל עול, ומתירים רסן, אבל לא כל רסן, ב"מגרשים הירוקים שבחומר". שם הם משתחררים מכבלי הנימוס המוגזם ונותנים דרור לגסות ולגסויות. ואז, בעודי מתפעם מגסותם של האמריקאים, עליתי על מטוס אל על חזרה ארצה.
פורסם ע"י teddyjf 
פורסם ע"י teddyjf 
פורסם ע"י teddyjf 